האדם במעגל השנה: עצות הכנה לקראת ראש השנה

העצה המרכזית להכנה לקראת ראש השנה, היא התשובה כהלכתה, שהרי רק על ידה נמחקים עוונותיו של האדם והוא מגיע ליום הדין נקי מהם.

ה'תשובה' נקראת בשם זה, מלשון 'שיבה', לפי שעם עשייתה (עזיבת החטא, חרטה על העבר, קבלה לעתיד, וידוי), שב האדם לה' יתברך. ככתוב: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". ומאחר ומאחר שהמילה 'שיבה' שייכת רק במי שכבר היה באותו מקום, מוכח מהפסוק שבעת לידתו היה כל אחד מישראל ואפילו הרשע שבהם, קרוב לה' יתברך, ורק שכשגדל התרחק ממנו. וכששב בתשובה חוזר למקום שהיה בו בקרבת ה', כפי שהיה בעת שנולד זך ונקי.

הכנות נוספות

אולם מלבד התשובה, שכשהיא נעשית כהלכתה בכוחה לבטל מעל האדם את הדין ולהסיר ממנו גזירות קשות ורעות, נתבונן בע"ה בעוד ארבע עצות יסודיות שיש בכוחן להצטרף לתשובה ולבטל או לכל הפחות להמתיק ולהשפיע על הכרעת דינו של האדם לפנים משורת הדין. 

1. צדקה.
2. תפילה.
3. מעביר על מידותיו.
4. רב חסד.

צדקה

כוחה של מצוות מתן צדקה כה גדול, עד שמצילה אפילו את מי שכבר נגזר עליו למות. שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

ומפני מפני מעלתה כה גבוהה?

משום הנהגת מידה כנגד מידה. שהרי טבעו של האדם לחוש קשר עמוק לממונו. וככל שטרח ויגע ועמל יותר להשיגו, כך קשור אליו יותר. וכאשר מפריש מממונו ונותנו לצדקה, כמו קורע הוא משהו מעצמו בשביל לתת חיים לזולתו. אף הקדוש ברוך הוא קורע מעליו גזר דינו ומעניק לו חיים.

לפיכך נכללה הצדקה בכלל ארבעה הדברים שיש בכוחם לקרוע את גזר דינו של אדם, אפילו לאחר שכבר נפסק הדין בבית דין של מעלה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם. אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה".

ואם כך בכל השנה, על אחת כמה וכמה לקראת יום הדין, הוא יום ראש השנה, שיש להרבות בו בזכויות - ובפרט בזכויות מיוחדות כגון זו.

תפילה

כוח הדיבור שבפה, בעת תפילה הבאה מהלב, הוא כוח אדיר שרוב בני האדם אינם משתמשים בו רק משום שאינם מודעים לו, עד כמה היו יכולים להועיל לעצמם ולכל העולם בכל עת ובכל מצב.

כוחה של התפילה הוא כה גדול, עד שגם כאשר המצב נראה נואש ואפילו כשהגזרה כבר נגזרה מלמעלה, ביד התפילה לבטלה. ככתוב בעניין חזקיהו המלך: "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת. וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה'! צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". ואמרו בגמרא (מתורגם): "מהו 'כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה'? 'מֵת אַתָּה' - בעולם הזה. 'וְלֹא תִחְיֶה' - לעולם הבא. אמר לו חזקיהו לישעיהו הנביא: מדוע חמור דיני כל-כך? אמר לו: משום שלא עסקת במצוות פריה ורביה. אמר לו: משום שראיתי ברוח הקודש שייצאו ממני בנים שאינם הגונים. אמר לו: מה לך להתעסק בנסתרות הקב"ה? מה שנצטווית, עליך לעשות. ומה שנח לפני הקדוש ברוך-הוא - יעשה. אמר לו: כעת תן לי בתך, אפשר שתגרום זכות שלי ושלך וייצאו ממני בנים הגונים. אמר לו: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר לו: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

עם צאת ישעיהו הנביא מלפני המלך, פתח חזקיהו בתפילה מקירות לבו. ככתוב: "וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר, אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל".

מיד: "וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר, שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'. וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה".

סוד כוחה של התפילה נובע מהעובדה שהמבקש ומתפלל מביע בכך את אמונתו שהכל תלוי ברצונו יתברך. וככל שתפילתו באה יותר מעומק הלב, כך אמונתו מוכחת יותר והוא גם מחזק בקרבו את הקשר שבינו לבין מלך העולם, עד שחש הוא בכל נימי נפשו כי ביד ה' לבדו לתת לו את מבוקשו, וממילא נקשר הוא בבוראו יותר ויותר, ותפילתו מתקבלת. וזהו שכתוב: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".

לפיכך נכללה הזעקה לה' בין ארבעת הדברים המקרעין גזר דינו של אדם. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה".

ואם כך בכל השנה, על אחת כמה וכמה לקראת ראש השנה ובעיקר ביום ראש השנה, יום בו מכריז עם ישראל על מלכות ה' בעולם. שככל שהאדם מתפלל ביום גדול זה יותר מעומק הלב, כך רבה ועצומה מידת קבלת מלכותו יתברך על עצמו, ותפילתו מתקבלת.

מעביר על מידותיו

בתלמוד גילו לנו רבותינו ז"ל סוד גדול להינצל מכל צרה ונזק, גם אם על פי הדין היה נכון לאדם שיבואו עליו ח"ו. הנה דבריהם:

"כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נֹשֵֹא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע'. למי נושא עון? למי שעובר על פשע".

ומספרת שם הגמרא (מתורגם): "רב הונא בריה דרב יהושע חלה, נכנס רב פפא לשאול בשלומו, וראה שהוא עומד למות, אמר לסובבים אותו: הכינו לו צידה לדרך (תכריכים). לבסוף רב הונא הבריא, והיה רב פפא מתבייש לראותו. שאלו את רב הונא: מה ראית? אמר להם: אכן, כך היה, שנגזרה עלי גזירה למות, ואמר הקדוש ברוך הוא לבית דין של מעלה: הואיל ואינו עומד על מידותיו – אל תדקדקו אחריו בדין, שנאמר: 'נֹשֵֹא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע', למי נושא עון? לעובר פשע".

וביאר הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" טעם הדבר, לפי שהקדוש ברוך הוא מודד מידה כנגד מידה, וזהו שאמרו על הכתוב: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" – "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". וכך הוא מדרכי המשפט אצל הקדוש ברוך-הוא, שמי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם בדינו ימחלו עוונותיו בחסד. ומחילה זו מקבל אותה מן הדין, במידה כנגד מידה. וכן הוא במעביר על מידותיו.

וכתב החיד"א זצ"ל בספר "מורה באצבע": "ישתדל להעביר על מידותיו, כי זה כל האדם. וישים אל לבו כי הרבה לחטוא, וכמה פעמים לאלפים עשה נגד רצונו יתברך, והכל עליו לתקן ומידו יבוקש. ומה יספיק לעשות סיגופים, או מה כוחו לקבל יסורין (-לכפר על כל עוונותיו)? וזאת העצה מפום ממלל רברבן רבנו משה קורדובירו זצ"ל פינת יקרת, להעביר על מידותיו, ובזה מתכפרין פשעיו, וטוב לו יותר מן הסיגופים ותעניות. ויש בזה להאריך, אבל לקצר אני צריך, וזו היא מרגלית שאין להעריך, סמא דכולא ואריך". עד כאן לשונו.

רב חסד

המעניק לאחרים משלו והמזכה את הרבים, אין דנים אותו לפי מעשיו, אלא לפנים משורת הדין. משום שלמצבו הבריאותי או הכלכלי וכיוצא בהם, ישנה השלכה והשפעה על אשר יעלה בגורלם של האחרים. לכן פעמים רבות ניצל מן הדין לא בזכות עצמו, אלא בזכות האחרים התלויים בו.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל ביאר על פי יסוד זה את הכתוב: "הַצּוּר - תָּמִים פָּעֳלוֹ וכו', אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". שהנה בבית דין בשר ודם, מי שפשע ועבר על החוק באופן שיש לדונו למאסר, אין השופטים מתחשבים בסבלם של בני ביתו שאינם אשמים כלל בפשעו, וכעת יסבלו בהיעדרו. נמצא שמשפט של בשר ודם אינו שלם, שהרי ישנם חפים מפשע הסובלים על לא עוול בכפם, ומשפט חסר הוא. אבל משפטו של הקב"ה אינו כן, אלא "הַצּוּר - תָּמִים פָּעֳלוֹ". משפטו מושלם. "אֵל אֱמוּנָה" - שדינו אמין כלפי הנידון, "וְאֵין עָוֶל" – כלפי האחרים. שאם מחמת חטאו יצטרכו הם לסבול שלא כדין, מעביר ה' יתברך על פשעו של זה, ואינו נענש. לפיכך: "צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" – מלכו של עולם.

מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "האדם במעגל השנה". לרכישה לחצו כאן.