דניאל מזרחי מסכם את העשור הלוחם בחייו. טור ליום ההולדת ה-30

העשור האחרון היה בשבילי סיפור מטלטל. הייתי מתאר את זה כסרט דרמה. במשך 10 שנים רדפתי אחרי עצמי, ולא הרגשתי טיפת מנוחה או מרגוע. אני זוכר שלפני 10 שנים רדפתי, לא נחתי, חיפשתי איך לתת לעצמי סיפוק. זה היה דרך שירים - הפקתי שירים לזמרים בעולם החרדי, הוצאתי דיסקים של שירה ושל חיזוק ומסרתי הרצאות. תוך כדי, במשך ארבע שנים חיפשתי ביני לבין עצמי מקומות שיתנו לי מענה נפשי ופיזי. אני לא רוצה כל כך לדבר על הסיוטים והפחדים הבלתי פוסקים. זה היה לי עד לפני חמש שנים, במשפחה האומנת. הייתי נסער בתוך תוכי, ומבחוץ הראיתי לכולם שאני פעיל ושמח, מפיק אירועים ותוכניות רדיו, והרצאות על אמונה וכוח רצון. אבל משהו אחד היה לא תקין. משהו במנוע הפנימי שלי היה שבור, והתעלמתי מזה.

בגיל 25, הרווחה העבירה אותי סוף סוף להוסטל במגדל העמק, ושם התחלתי ללמוד את החיים האמתיים. היו לי כמה חודשים מאתגרים, כי זה היה בשבילי מקום חדש לגמרי, וללא החברה שהייתי רגיל אליה בעבר. בבית הכנסת בשכונה, בלוד, כולם צחקו איתי ודיברו איתי בגובה העיניים, ומגדל העמק היה מקום סגור. גם בחדר השינה היה לי שותף שהיה קשה להסתדר איתו. אני זוכר שבלילות לא ישנתי, כי היה תמיד רעשים בחדר ומחוצה לו. הקימו אותי בחמש וחצי בבוקר, ובמשך היום חיפשתי עם מי לשוחח, ויצרתי לעצמי שיח עם המטפלים, וככה יצרתי איכשהו חברה. אחרי חודשיים בהוסטל, פתחתי לראשונה בחיים שלי חשבון בנק. זה היה מאתגר, בגלל החתימות, ורק בנק הפועלים הסכים לחתימה של המוט שמחובר לי לראש, שאיתו אני מתפקד. זה היה בשבילי ממש מרגש, שסוף סוף אני אוכל לפתוח פתח לעולם העצמאות שהתחלתי לחשוב עליו בזמנו.

בוקר אחד קמתי עם תובנה - אם אני לא אקח את עצמי בידיים, אני אירקב כאן, ולא אתקדם בחיים. התחלתי לפנות לרווחה, ולהגיד "המקום הזה לא מתאים עבורי", וכך היו כמה שבועות של ניסיונות של ההנהלה לשפר את המצב בהוסטל. לאחר שנתתי צ'אנס וראיתי שלא משתפר, לקחתי את המושכות לידיים, וכתבתי אימייל לעובדת הסוציאלית בלשכת הרווחה. לא היה מענה מידי. אחר כך השגתי את האימייל של שר הרווחה, ולאחר שבוע הגיעה ועדה שלמה לשבת איתי ועם ההנהלה של המקום. כעבור חודשיים, העובדת הסוציאלית ברווחה מצאה לי מקום בירושלים. דירה עם שלושה שותפים ברמה קוגניטיבית גבוהה, עם גישה שעליה חלמתי - לקדם את הדיירים לכמה שיותר עצמאות. המעבר הזה שינה את החיים שלי מקצה לקצה, ואף על פי שרציתי את השינוי, זה היה בשבילי סופר-מאתגר. אני זוכר שבשבועות הראשונים הייתי מחפש כל בוקר מקום להיות בו, כי בדירה הזאת המדריכים עובדים משלוש בצהריים עד תשע בבוקר, ובין תשע בבוקר לשלוש בצהריים נאלצתי להישאר לבד בבית הכנסת השכונתי. האמת היא שהיה כיף, כי יכולתי לראות עולם, להכיר אנשים וחברים חדשים, ותוך כדי כך למצוא דרכים חדשות לעולם העצמאות. אני זוכר את החודשיים הראשונים, כשהמנהל של הדירה לימד אותי טכניקות לעלות על אוטובוס עירוני לבד, ולסמן לנהג שאני רוצה לעלות או לרדת.

תוך כדי כך חיפשנו פתרונות תעסוקתיים. ניסו לשים אותי במסגרת תעסוקה תומכת חרדית, ולא היה לי טוב בכלל. אחרי כמה פעמים שאמרתי למנהלים של המקום שהתעסוקה לא מתאימה עבורי מבחינה קוגניטיבית ותפקודית, והם לא עשו עם זה כלום, פשוט פרשתי משם בעצמי. המנהל של הדירה ישב איתי בוקר אחד לשיחה. אני זוכר את המילים שלו – "אין ביכולתנו להשיג מדריך רק בשבילך, אז זה תלוי בך, אם אתה מוכן להישאר כאן בדירה לבד ללא מדריכים". הרווחה התערבה בזה, ועמדתי על שלי, עד שימצאו לי תעסוקה מתאימה עבורי. זה לקח יותר משנה, ותוך כדי השנה רכשתי עצמאות מלאה עד כמה שניתן. טיילתי בעיר לבדי, הלכתי לקנות תרופות והלכתי לכותל בפעם ראשונה בחיים שלי בלי ליווי. אני זוכר שהכרתי חברים חדשים, בחורי ישיבה שהיו קרובים לאזור שגרתי. יצאתי איתם בלילות ושוחחנו, צחקנו, ואפילו טסנו חמש פעמים לחו"ל. בשנתיים שגרתי בגבעת שאול "התפרעתי" על החיים שלי, כנגד 25 שנה שלא הייתה לי אפשרות להביע את הרצונות ואת העצמאות שבתוכי. כעבור שנה וחצי עברתי להוסטל בשכונת ארנונה, והמשכתי להתקדם בחיים. פתחתי עסק שנקרא "הכל בראש". עסק של הרצאות בנושא העצמה אישית בסמינרים, במכללות, בבתי ספר ועוד. פתחתי סטארט אפ, והפכתי את הנכות שלי למקור הכנסה.

עם הזמן גיליתי שמגיע לי מהמדינה לקבל דירה משלי, כלומר לעבור לגור לבד, ולהפוך את חיי לחיים עצמאיים לגמרי. אני זוכר את השיחות עם ההנהלה בהוסטל, שניסתה למנוע ממני, לכאורה, לעשות את הצעד המשמעותי הזה, כי חששו. אבל אני בכל זאת הגשתי בקשה למשרד השיכון, ותוך כדי כך גיששתי וחקרתי את ההשלכות של הצעד הזה. מה מגיע לי מביטוח לאומי, מה מגיע לי מבחינת עובד זר צמוד 24/7, ומה הזכויות הנוספות. לאט לאט גיליתי שאני זכאי לכל הדברים האלה. כעבור שנה של חקירות והתמודדות מול הסביבה שהקיפה אותי, קיבלתי אישור סופי ממשרד השיכון לדירה משלי. אני זוכר שזה היה בשבילי כמו פתח לעולם אחר, שבעבר רק יכולתי לדמיין, והנה זה מתממש בפועל.

הגיעה העת לבחור דירה מ"עמידר". נתנו לי אפשרות לראות שלוש דירות שהם מציעים, ואם בדירה השלישית אני לא מרוצה - מבטלים לי את הזכאות. אני זוכר שבדירה הראשונה בהר חומה הייתה השגחה פרטית מלמעלה, והדירה התאימה בשבילי בול: 115 מטר, 3 חדרים, סלון ומטבח, כולל מרפסת לנוף. הייתי כולי בהתרגשות, וסגרתי על הפעם הראשונה. כעבור שמונה חודשים של הכנות היו שני אתגרים. אחד, לארגן ריהוט לבית. לא ידעתי בהתחלה מאיפה אשיג ריהוט, ויום אחד הבריק לי רעיון: לפנות לאחד מאנשי התקשורת בישראל, קלמן ליפסקין. שלחתי לו הודעה עם כל הסיפור שלי, והוא רצה לקבוע פגישה. למחרת נפגשתי איתו, ובפגישה הוא אמר "אתה אריה בכלוב". אמרתי לו שאני רק נראה מבחוץ בכלוב, אבל הכלוב הזה לא מונע ממני לממש את העצמאות של חיי. ככה התפתחה השיחה, ולבסוף הוא סגר איתי שאני אפתח לינק לגיוס המונים, והוא יעשה לי יח"צנות. בקיצור, תוך שבוע הגעתי ל-50 אלף שקל, ולא האמנתי למראה עיני...

האתגר השני היה למצוא עובד זר סבלני וקשוב. כיוון שאני לא מבין אנגלית, חששתי מאד איך אוכל לתקשר עם עובד שמבין רק אנגלית. למרות כל זאת ראיתי את ההשגחה מבורא עולם, שהביא לי כבר מהפגישה הראשונה מטפל מסור, קשוב וסבלני. סגרתי איתו ועם חברת הסיעוד. הימים האחרונים בהוסטל היו לי מרגשים מאד, ואפילו עם פרפרים גדולים בבטן, כי עכשיו אלה יהיו חיים אחרים לגמרי. אצטרך לדאוג לכל פרט הכי קטן, ולא לחכות, כמו פעם, שיעשו בשבילי. בחודשים הראשונים היה מאתגר למצוא שפה משותפת עם המטפל, אבל בנינו לאט לאט שיח חדש, שמכיל חצי אנגלית, חצי עברית, וטלפתיה בעזרת העיניים. החלום הבא שלי היה לשפר עוד יותר את העצמאות שלי מבחינת ניידות, והתחלתי בתהליך ארוך ומאתגר מול ביטוח לאומי, בשביל רכישת רכב. בתחילת התהליך אמרו לי שאני אצטרך להוסיף 50,000, וביטוח לאומי ישלימו את הסכום, וכך עשיתי עוד פעם גיוס המונים, וזה לקח חודשיים בערך.

אחר כך היו כמה חודשים של הפתעות בלתי צפויות. בוקר אחד קיבלתי טלפון מבחורה שבוכה לי, ואומרת שהיא אחותי. חשבתי שזו מתיחה, או שזו הזיה. ניתקתי לה בפרצוף, ואחר כך היא שלחה לי מסמך הוכחה שהיא אחותי הביולוגית. הסיפור הזה הוא ארוך ולא לכאן, אבל בעקבות המקרה, החיים שלי מבפנים השתנו לרעה, ואחר כך לטובה. כי פתאום כל הרגשות וכל הסיפורים שחוויתי בילדותי, שהדחקתי ולא סיפרתי לאף גורם או חבר, צפו. גם הקורונה השפיעה במיוחד על המצב הנפשי, כי לא היה לי עם מי להיפגש ועם מי לשוחח. במשך חצי שנה הייתי בן אדם אחר, עד שהעובדת הסוציאלית שלי דחפה אותי להתחיל טיפול פסיכולוגי. לאט לאט המצב הנפשי שלי השתפר, ובזהירות רבה הכרתי בן אדם אחר בתוכי, כאילו משהו שונה בי מקצה לקצה. בחודשים האחרונים שיקמתי את עצמי בעזרת גורמים חדשים, והמשכתי בתהליך לקבלת הרכב. ההמשך היה די מאתגר - להילחם מול הביטוח הלאומי, אבל בסוף, לפני שבועיים, קיבלתי את הרכב. אני קורא לזה "מתנת עשור" מכל עם ישראל, כי ממש כולם תרמו לי וסייעו לי, וזה ממש מרגש עבורי.

אני מרגיש שבכל העשור האחרון, בורא עולם, שאני קורא לו "אבא", תמיד עוזר לי, מקשיב לי ומכוון אותי לכל רצון או מטרה שאני מבקש ממנו. כי בסך הכל, אין לי הורים או משפחה. יש לי רק אבא אחד, וגם את החברים הקרובים אלי באמת, שהם שם בשבילי בעת שמחה וכאב.