החייט שהחליט לעשות "סולחה" עם הקב"ה

חודש אלול. אדמו"ר אחד צעד עם תלמידו ברחובה של עיר, ובדרכם חלפו ליד ביתו של חייט העיירה.

לפתע נעצר הרב, נעמד על קצות אצבעותיו והביט פנימה מבעד לחלון. אף תלמידו שרבב מבט בעקבותיו.

ובתוך הבית, נצפה החייט כשהוא יושב בסלון ביתו. על השולחן שלפניו מונחים בקבוק יין ושתי כוסות. החייט היה עסוק במלמול כלשהו בינו לבין עצמו, ולפתע הזדקף, מזג יין לכוס אחת, הרים "לחיים" ולגם. לאחר מכן הוא שוב מלמל דבר מה, ואז מזג יין לכוס השנייה, הרים שוב "לחיים" ולגם עד תום. או אז ניתן היה להבחין בנהרה שהתפשטה על פני החייט, הוא חייך מלוא פיו, כיבה את האור ופנה לישון.

התלמיד הפנה מבט לעבר רבו, וראה שגם הוא מחויך. הוא תהה במבטו לפשר העניין, אולם הרב לא השיב, ויחד הם המשיכו בדרכם.

למחרת סר התלמיד לביתו של החייט, להתעניין מה אירע אמש. הוא סיפר ש"במקרה" הבחין בטקס ה"לחיים" שערך, וחפץ הוא לדעת מה פשר הטקס, כי גם רבו היה מרוצה ממנו.

החייט הופתע מכך שמעשהו נצפה, אבל התרצה לספר.

"מידי בוקר אני משכים לתפילה", סיפר החייט. "לאחר מכן אני מתחיל לעבוד כמעט עד שקיעת החמה, ואז אני הולך לבית הכנסת, אומר תהלים ואז מתפלל מנחה. לאחר מכן אני לומד משניות עד תפילת ערבית, ולאחריה אני שב לביתי. ברוך ה', בסדר יום זה התמדתי זמן רב.

"לפני מספר חודשים, הפסיקו הפריצים להזמין אצלי את תפירת בגדיהם, ופרנסתי החלה להצטמצם. חשבתי לעצמי, שכיוון שהקב"ה צמצם את פרנסתי, אצמצם גם אני את סדרי לימודי, ומאותו יום הפסקתי לקרוא תהלים לפני תפילה מנחה".

עיני התלמיד התעגלו בהפתעה. "החייט הזה שפוי?!", הרהר לעצמו, "הוא עושה 'ברוגז' עם הקב"ה?!".

"אבל זה לא הסתיים בכך", המשיך החייט בסיפורו. "באותו חודש הוסיף להצטמצם מעגל לקוחותי, נוגס מלוא פה בפרנסתי הדלילה, ואני, כמקודם, הוספתי לצמצם בלימודי והפסקתי ללמוד משניות. ככה המשכתי לנהוג כל הזמן. ככל שפרנסתי הצטמצמה, כך קיצצתי בלימודי, עד שאפילו הפסקתי להתפלל...".

לסתו של התלמיד צנחה אל מול החייט האוויל שעשה "דווקא" להקב"ה, משל היה חברו לספסל התפירה.

"מה הצחיק בזה את רבי אמש?", תהה החסיד לעצמו, "החייט הזה פשוט טיפש מטופש".

"אהה...", נאנח החייט וספק את כפיו, "ואז הגיע חודש אלול. אני החלטתי, שאם אני 'ברוגז' עם הקב"ה - אז עד הסוף! לכן החלטתי, שלא לומר 'סליחות'...

"אלא שאז חשבתי לעצמי: הרי בראש השנה ויום כיפור אני ודאי אבוא לבית הכנסת, ואם כן, אלו פנים יהיו לי אז לעמוד מול הקב"ה כשלא ביקשתי סליחות? לפיכך החלטתי להתפייס עם הקב"ה, וזה מה שעשיתי אתמול בלילה - ישבתי לעשות 'סולחה' עם ה'...".

החסיד לא ידע אם לצחוק או לבכות. הוא צבט את עצמו, לוודא שזה לא חלום בלהות. ולא, הוא לא התעורר...

החייט גלגל את עיניו והפליג בזיכרונו: "אמש פניתי לקב"ה ואמרתי: תראה, בורא עולם, לך יש טענות כלפי, שהפסקתי להתפלל וללמוד, אבל תזכור שגם לי היה קשה עם הפרנסה. תבין אותי, לא היה לי קל. אז בוא נשים הכל בצד ונפתח דף חדש.

"ואז...", הניף החייט את ידו כאוחז בה כוס, "הרמתי 'לחיים' ושתיתי. ואז אמרתי לקב"ה שאני מרים כוס גם בשבילו, מזגתי לו יין בכוס ושתיתי בשבילו, ורק אז הלכתי לישון". 

התלמיד חש מבוכה עזה לשמע הסיפור המגוחך, ומיהר לבית רבו.

"החייט הזה צריך טיפול פסיכיאטרי דחוף", קרא התלמיד, מזועזע.

לעומתו, רבו שוב חייך.

"ידוע ידעתי את מעשיו של החייט אמש", אמר הרב, "ואם תוהה אתה לפשר חיוכי, אז תדע לך, שבאותם רגעים ירדה כל פמליה של מעלה לביתו של אותו החייט - לראות איך יהודי תמים שב בתשובה תמימה לאביו שבשמים...".

לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך" על הימים הנוראים וחג הסוכות, מאת הרב אברהם יצחק, לחצו כאן.