השכול של הרבנית ימימה: "בפעם היחידה שבכה הוא הוציא צעקה מרה ועצם את עיניו"

הרבנית ימימה מזרחי סוחפת אחריה נשים רבות שמגיעות לשמוע ממנה דברי תורה וברכות. במהלך ראיון עם סמדר שיר ל-YNET, ניגשה אליה ילדה שביקשה ברכה ("שיהיה לנו תינוק") והרבנית בירכה אותה ואת אמה. כאשר נשאלה אם היא מרגישה בנוח להיות בתפקיד המברכת, היא אמרה: "עכשיו כבר כן. לפני עשרים שנה, כשהתחלתי למסור שיעורים, זה היה לי מוזר. פניתי לרב עובדיה יוסף זצ"ל, שתמיד קיבל אותי בעין יפה, ואמרתי: 'לא נעים לי, מי אני שאברך? אני אישה מרובת חולשות, איזה? אני קנאית, רכלנית, גנדרנית, ועוד ועוד'. הרב עובדיה יוסף הביט בי בעיניו החכמות ואמר שהדבר דומה לשכן שדופק על דלתי ומבקש ממני מקדחה. 'האם תתני לו את המקדחה שברשותך, או שמא תנסי להתחמק בתירוצים כמו מה יקרה אם המקדחה תשמש להתקנת מדף שייפול? במילים אחרות – הענווה שלך היא מידה נאה, אבל היא מעידה על כך שבעיני עצמך את חשובה".

היא נולדה בקזבלנקה, מרוקו, לאחר מלחמת ששת הימים וזה מקור שמה. כשהייתה בת שנה, עלתה עם משפחתה לבני ברק ומשם לירושלים. לאחר השירות הלאומי, היא למדה באולפנת חורב, הוסמכה כטוענת רבנית והמשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית. "פעם רציתי לדעת מהי פרשת השבוע, לצורך מילוי איזה טופס, ומצאתי את עצמי מדפדפת ומחפשת בלוח השנה עד שאמרתי לעצמי 'ימימה, חשומה'. במרוקאית חשומה זה בושה. את יודעת תתי־סעיפים של החוק ואת לא זוכרת את פרשת השבוע שעליה גדלת? כך, לפני עשרים שנה, התחלתי ללמוד בבית עם השכנה. עבר פרק זמן ופנתה אליי נורית אילון־הירש מ'אשירה', האתר הנשי הראשון בעולם. התלבטתי, הערוץ הזה היה זר לי, אבל קיבלתי את ברכתו של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, הוא אמר 'זה יהיה נפלא' - ונבואתו התגשמה. עשרות אלפי נשים ברחבי הגלובוס – תוניס, מרוקו, דרום־אפריקה, אוסטרליה, מוסקבה, ברלין, ועוד ועוד – נפגשות מדי שבוע, בשני בערב, בהרצאה המועברת בזום. הקורונה, שבעקבותיה נולד הזום, עשתה לי טוב. פתאום ראיתי על המסך נשים שפחות העזו לבוא לשיעורים בגלל קוד לבוש".

צילום: שם בראל

את בעלה, הרב חיים מזרחי, ראש ישיבת המקובלים "לשם" בשכונת נחלאות, היא הכירה בפקולטה למשפטים, והם הורים לשמונה, פלוס "אחד שבשמיים", כהגדרתה. יוסף־חי, השישי במניין צאצאיה, נפטר לפני 16 שנה כשהוא בן 13 חודשים בלבד.

"באולטרסאונד, במהלך ההיריון, אובחן מום בלב ואמרו לי שהוא לא יחיה", מספרת הרבנית. "הקשבתי לרופא ואמרתי 'הוא יחיה'. הבנתי את המשמעות, אמרתי שאם השם לא רוצה להעניק לו אריכות ימים זה שלו, ולא רציתי שידי תהיה במעל, במובן של הפלה יזומה. קראתי לו יוסף מפני שגם על יוסף הצדיק נאמר 'טרוף טורף'. הוא היה תינוק כחול, חולה לב, עם מד סטורציה נצחי על האצבע ואסור היה לו לבכות. בפעם היחידה שבכה הוא הוציא צעקה מרה ועצם את עיניו. לקחו אותו להדסה עין כרם, הרדימו אותו על מנת לאפשר ללב שלו להתאושש. הגיע יום שישי והדלקתי נרות שבת במחלקה. לימיני עמדה סוהא הערבייה ולשמאלי עמדה נגה הקיבוצניקית. אני עדיין מחכה שבאחת ההרצאות שלי מישהי תקום ותגיד 'זו אני'. זה היה רגע נדיר. היינו שלוש נשים ללא פערים של דת והשקפה, שלוש אחיות לצרה, ברגע ההוא הבנתי שנשים הן אלו שיצילו את העולם, אבל זה לא עזר. שלושת ילדינו מתו באותו השבוע, בזה אחר זה, וכל אחת מאיתנו חזרה לחייה ולעולמה".

כיום, בגיל 54, היא סבתא ל"ארבעה וחצי נכדים שמשמחים אותי מאוד. כסבתא אני דואגת הרבה פחות ממה שדאגתי כאמא. אני מרשה לעצמי לשמוח איתם ובחברתם. נראה לי שזו מהות הסבתאות, החירות לאהוב בחופשיות ובלי פחד, אולי מפני שיש פחות אחריות על כתפיי. אבל אני לא סבתא של ארוחות ומקלחות".

בימים אלו נמכר היומן הפופולרי של הרבנית, "שנה וברכותיה", יומן לשנת תשפ"ב בעריכת יקרת פרידמן שנמכר גם בהידברות שופס. "היומן הראשון נמכר בכמה אלפי עותקים ולאחר מכן זנחתי את הרעיון", אומרת פרידמן, עורכת היומן. "מה הטעם להמשיך אם הרבנית לא איתי? אבל לרבנית יש תכונה חשובה - היא מאוד אוהבת לשמח אנשים, בעיקר נשים. כששוב התעורר ביקוש אמרנו 'טוב, ננסה עוד פעם'. החלפנו את הפורמט, דייקנו את עצמנו וחזרנו לפעילות. היומן הזה, שאנחנו קוראות לו 'יומנית', יוצא לאור בפעם השישית".

"ומדי שנה הוא יוצא לאור באיחור", מוסיפה הרבנית, "בדקה התשעים. אין למה, ככה. הלוואי שיכולנו להוציא אותו יותר בקלות. מדי שנה יקרת ואני כותבות את כל התכנים מההתחלה - פרשת השבוע, חג, זה נראה קל מאוד, אבל זה מסובך. רק 180 מילים עומדות לרשותי וזה חייב להיות מאמר עם ציר ועם ציטוטים. זו תורתנו. זה לא הגיגים. היומן שלי הוא לא עוד ספר הדרכה. לדעתי, הציבור כבר חדל מלבקש 'תני לי עצה זריזה'. אני לא רוצה לרדד את המטרייה שבעיניי היא קדושה וענקית ולא רוצה לרדד את הנשים. אני רוצה לשמור עליהן כקהילה לומדת ומתאמצת".

ומה צפוי לנו בשנה הבאה? שינוי גדול! הרבנית אומרת כי "נשים, בהכללה, לא יודעות לנוח. הן לא יודעות להרים את הרגליים ולומר 'שיסתדרו בלעדיי'. אבל בתשפ"ב זה יהיה אחרת. שנת ה־7 מתקרבת, שנת השמיטה, זו השנה שאומרת לאישה 'שבי, הכל ימשיך לצמוח, אולי פחות מסודר, אבל כל כך מלא חסד. לא את תצטרכי לקטוף ולצלחת ולהגיש. פשוט תנוחי. העולם יסתדר".

לרכישת היומן, לחצו כאן.