פרשת כי תבא: האם אתה ראש, או שאולי דווקא זנב?

בראש השנה נוהגים לאכול ראש של כבש או ראש של דג, איש איש כמנהג אבותיו.

המקור לנוסח הברכה הנאמרת בעת הטעימה מבשר הראש לקוחה מפרשתנו: "וּנְתָֽנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב" (דברים כ"ח, י"ג).

כשמדברים על זנב ובעלי חיים, האסוציאציה שעולה לי היא: ראש הממשלה ומשכן הכנסת; אגודת שועלים ערמומיים, נובחים ככלבים ונוברים כל היום באשפה כחזירים.

לפחות אם היו משעשעים כקופים, ניחא. אולם המציאות עגומה ורחוקה משעשוע.

השבוע זועזעתי. בעת שראש הממשלה התהדר זה מכבר בתואר "חסיד אומות העולם" ברגישות לתוכים, השבוע, חייל יהודי - בשר מבשרנו - הובהל מהשטח פצוע אנוש אל הבית החולים, ואחר שנותח שמונה שעות (!) ראש הממשלה אפילו לא ידע את שמו...

כי ככה זה כשאתה לא תוכי. הרי אין כאן רייטינג בשרני, אז מה לו ולחמלה אנושית מתבקשת?

וכבר לימדנו הנביא: "זֹבְחֵי אָדָם - עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (הושע י"ג, ב'); התהדרות בעודף חמלה לבעלי חיים עשויה להוות מסווה לחייתיות החומל המסתתרת תחת מסכת אדם.

פרשתנו משגרת מסר לספארי הנשיאותי.

חתול שמכופף את ראשו לא הופך לזנב, בדיוק כמו שזנב המזדקר מעל הראש, לא הופך לראש!

כך ראוי שידעו להם כל נושקי העגלים, כי התנכלות ללומדי התורה - כיפוף ראשו של העם היהודי! - לא באמת יהפוך אותנו לזנבות. כמו כן, ניסיונם העיקש של כל הזנבות להתנשא - לא באמת יהפוך אותם לראשים!

התורה היא המרוממת את האדם, וכל מי שנותר רחוק ממנה - אך חיה ובהמה יוותר!

בקיצור, תכלה שנה ובנטוטיה.

כעת הבה נראה מה זה קשור לפרשה.

* * *

התורה מברכת בשם ה': "וּנְתָֽנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִֽהְיֶה לְמָטָּה".

לכשנתבונן בנוסח הברכה, נמצאנו מלא כפילויות: א) "לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב" - ברור שמי שהוא ראש, הרי שאיננו זנב?

ב) "וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִֽהְיֶה לְמָטָּה" - ברור שמי שהוא ראש, הרי שהננו למעלה ולא למטה?

וצריך להבין, אחר שתורתנו נכתבה ביד ה' בתכלית הדקדוק, מה פשר הכפילויות הללו?

* * *

לפני למעלה מ-150 שנה התגורר בירושלים יהודי קדוש בשם רבי נחום לעווי משאדיק זצ"ל, דמות נפילים שסיפורי שגב נוראים אופפים אותה.

הייתה תקופה בה נהג הרב להתענות כל השבוע.

פעם אחת, ביום שישי אחר הצהריים, ביקש רבי נחום מבנו שיביא לו משהו לשתות.

הבן הסתכל בשעון וגילה להפתעתו, כי בעוד מספר דקות אמור צומו של אביו להסתיים. הוא הסיק מכך שאביו כנראה חש חולשה נוראה והוא קרוב לפיקוח נפש, על כן הוא אץ למלא את בקשת אביו והגיש לו כוס צונן.

רבי נחום הבחין שבנו מתבונן בו בדאגה. הוא חייך ואמר: "אני מרגיש טוב", ואז ברך ושתה.

דאגת הבן התחלפה בתמיהה. "אם הנך חש בטוב, מדוע לא המתנת לסיום הצום?", שאל.

השיבו אביו הגדול: "למדתי היום סוגיה קשה מאוד, ומחמת חולשת גופי מהצום חשתי כי אינני יכול ללומדה בעיון הרצוי. בו במקום החלטתי שהלימוד חשוב מן הצום, לפיכך ביקשתיך שתביא לי משהו לשתות"...

אחד מסיפורי הפלא שנקשרו לדמותו של רבי נחום, שהוא זכה לגילוי אליהו.

הגאון הצדיק רבי חיים אהרון טורצ'ין זצ"ל התבטא פעם, שרבי נחום לא זכה לגילוי אליהו בגלל שהתענה, אלא דווקא בשל אותו מעשה אצילי ששבר את צומו על מנת שיוכל ללמוד תורה כראוי. זו גדלות אמיתית!

* * *

כותב רבי עזריה פיגו זצ"ל (בינה לעתים, דרוש ט"ו; חי לפני למעלה מ-370 שנה), שיש אדם אשר במעלתו נחשב הוא לראש גם בעיני ה"ראשים" - אנשי המעלה, לעומתו ישנו אדם שהוא ראש לזנבות; לעיני השפלים נחשב הוא לראש, אולם כלפי אנשי המעלה - אך שפל שבשפלים הוא.

זאת ברכנו הקב"ה בתורתו הקדושה: "וּנְתָֽנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב" - שנהיה ראש לראשים הנעלים ולא לזנבות השפלים; "וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִֽהְיֶה לְמָטָּה" - תהיה "ראש לכל הנבראים, אפילו בעליונים!" (שם). וכיצד? "כִּֽי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ!".

בעמדנו בימי השובה, מן הראוי שניתן דעתנו לבחון כמה נוגעים דברי הרב לחיינו.

ניקח דוגמא מהחיים. 

אדם שמקבל על עצמו תענית לשם כפרה, נתפס בעיני עצמו ובעיני הבריות כסגפן קדוש - לראש. ברם, אם רק מאכלים נמנע הוא לאכול, אך בשבט לשונו הוא "טורף" בני אדם, הרי שהננו סך הכל ראש לזנבות. כלפי הראשים הריהו כזנב לטאה כרות - רק עושה רושם של חי...

לא בכדי כתב ה"משנה ברורה" (סי' תקעא ס"ב): "כשאדם רוצה להתנדב תענית - טוב יותר שיקבל תענית מן הדבור ממה שיקבל עליו מן האכילה", כי הצום יטעה אותו לחשוב שהוא נעשה לראש, אך בפועל - עדיף היה שיבלום את פיו וירסן את תאוותיו, שבכך יתעלה מן הארציות ויעדן את הבהמיות השפלה שבו. 

דוגמא נוספת.

אדם מחליט להתחזק בשמירת השבת וכופה את חומרותיו על הסובבים אותו. בחומרותיו נתפס הוא לבר מעלה - לראש, אך רמיסת הזולת מותירה אותו זנב שפל.

עוד דוגמא. 

אדם מהדר להשכים לסליחות באשמורת הבוקר, אך בשעה שהוא מתארגן הוא מרעיש ומעיר את בני הבית... להשכים לסליחות זו מעלה, אך מה ערכה כשהיא נעשית על חשבון אחרים?

רבי נחום משאדיק מהווה לנו דוגמא חיה, מיהו האדם הראוי לתואר "ראש לראשים"; אדם שיודע לשלוט ברצונותיו - אפילו הטובים - ולעשות את מעשיו באופן הראוי לשבח, גם בעיני אלוקים וגם בעיני כל אדם.

אם נסכם זאת במשפט אחד: עבודת ה' איננה לחטוף מדרגות גבוהות, אלא לדעת בכל מצב: מה רצון ה' ממני באותה שעה!

אז איך אומרים?

שנהיה לראש ולא לזנב. אמן.

לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך" על הימים הנוראים וחג הסוכות, מאת הרב אברהם יצחק, לחצו כאן.