האדם במעגל השנה: מדוע אנחנו תוקעים בשופר?

מצוות תקיעת שופר, מהוה במהותה הכרזה על קבלת מלכותו עלינו, כדרך ההכרזה בחצוצרות לפני המלכים ביום הכתרתם. אף אנו נצטווינו "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", ביום ההכרזה על קבלתנו עלינו את מלכות ה' יתברך למלך. וכעין דברי שירתו של דוד המלך ע"ה למלכו של עולם: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'".

אולם מאהבת המלך, מלכו של עולם, את עמו, בחר בחסדו שנתקע  ביום ראש השנה בשופר דוקא ולא בחצוצרה, משום עניינו השני של יום זה – יום המשפט, מכמה טעמים.

האחד, לזכור לנו את אילו של יצחק אבינו בעת העקידה, ומתוך כך את עקידת יצחק כשפשט צווארו להישחט בביטול עצמי מוחלט מול רצון ה', הבן להיזבח והאב לזבוח.

השני, שבעת שנדונים בני האדם החיים על פני האדמה, ראוי יותר לעורר רחמי שמים על ידי תקיעה במה שבא מן החי ולא בכלי מתכת.

והטעם השלישי, טבעו של קול השופר לעורר רטט בלב השומע ולפשט עקמימות שבלב. לפיכך נבחר השופר דווקא, לעורר את לב האדם לתשובה ביום שבו הוא נידון. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה:

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר, עורו ישינים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

'ישן' הוא אדם השרוי בשינה קלה, ומתעורר מהר (לעורר לשון לערער. דהיינו נדנוד וטלטול קל, וכבר קם משנתו). ואילו 'רדום' הוא השרוי בתרדמה עמוקה, וגם כשיש רעש סביבו אינו מתעורר, ויש להקיצו, דהיינו להשים סוף וקץ לשנתו. היצר הרע מרדים את האדם, לבל יתבונן בעראיות חייו בעולם הזה ובתכלית היותו כאן לזמן קצוב. והרי כאשר מרדימים את האדם אפשר לחתוך בבשרו ולנתח את גופו ואינו מרגיש... והנה באה תקיעת השופר, מעוררת את הישן וגם מקיצה את הרדום. לפי שבצלילי השופר יש מה שמעביר רטט בלב, קודח וחודר אליו, וכמו מכריז בקול המהדהד בתוככי הלב: פשפשו במעשיכם לתקנם, ושובו בתשובה.

רמזי השופר

ונרמז הדבר במילה: 'שופר' - אותיות: 'שפרו' מעשיכם.

בנוסף, באות ש' טמון כוח השינוי והיא מייצגת כוח זה, ואילו מילת 'פר' עניינה 'פריצה קדימה' (הפר נקרא בשם זה משום שהאות 'פ' מייצגת פתיחה ופריצה, והאות ר' - ראש. תכונת הפר להרכין ראשו ולפרוץ קדימה). והאות ו' היא ו' החיבור המחברת בין השינוי לבין הפריצה. וכל מהות התשובה היא שינוי המעשים ופריצה להתעלות רוחנית. נמצא שבשמו של ה'שופר' נרמזה יכולתו ותפקידו.

עוד יש לומר בדרך רמז, שלוש דרגות רוחניות שייכות בבני אדם: גבוהה, בינונית, נמוכה. יש גבוה, בדרגה הגבוהה נמצא האדם האדם שכל הנהגותיו בקודש, וכולו אש להבת שלהבת בעבודת ה', כרשב"י ובנו בצאתם מהמערה והיה בכוחם לשרוף במבטם. אדם זה בבחינת 'שורף'. ויש אדם מהיצר הרע, ולעשות טוב ולקיים מצוות. והוא בבחינת 'פורש'. והאדם שבדרגה הנמוכה הוא הירוד ומתבוסס ברפש תאוות העולם, בבחינת 'רופש'.

ואת כולם מעורר השופר לעלות ולהתרומם ולעבור לקומה גבוהה עוד יותר, כי כל עוד האדם חי בעולם, אין קץ למדרגות הרוחניות שבידו להשיג. ונרמז הדבר בשם 'שופר': אותיות 'שורף', ואותיות 'פורש', ואותיות 'רופש'. וכלפי כולם מעורר השופר בתקיעתו ומכריז: 'שפרו' מעשיכם!

שופר – חסד או דין?

מובא בספר הזוהר הקדוש, שרבי אבא היה יושב לפני רבי שמעון בר יוחאי, ואמר לו (מתורגם): "הרי פעמים רבות שאלתי על זה השופר במה מדובר (כלומר כיצד פועלת מצוה זו בסוד העליון), ועד כאן לא התיישבתי בו". ובתוך דברי תשובתו אמר לו רשב"י: "וזה השופר, אילו של יצחק נקרא, חוזקו של יצחק ('איל' הוא לשון 'חוזק', כמו "אֵילֵי הָאָרֶץ". והשופר הבא ממנו, הוא במידת הדין והגבורה), שבח האבות. כשמתעלה אותו שופר גדול וכו' אז אש יצחק מתחזק ומתקן את הדין בעולם".

והדבר דורש הסבר. הלא בראש השנה זקוקים אנו לרחמים, ואיך שופר הבא מן האיל שהוא במידת הדין והגבורה בכוחו לעורר רחמי שמים בעת המשפט?! ובפרט שאיל זה הוא אילו של יצחק אבינו שהוא במידת הדין והגבורה!

אולם התשובה ברורה וטמון בה לימוד נכבד לקבל על עצמנו קבלה נפלאה בעת תקיעת השופר.

טבעו של כל אדם, על פי שרש נשמתו, יהיה תמיד באחת משלושת המידות: חסד, גבורה, ותפארת.

אם שרשו במידת החסד - הרי טבעו יהיה לתת ולהעניק מעצמו לאחרים ללא גבול.

אם במידת הגבורה – יהיה טבעו לעמוד על מידת הדין מבלי לוותר מאומה לאחרים, ולשמור לעצמו את מה ששלו.

ואם במידת תפארת – יהיה טבעו מאוזן בין חסד לגבורה. ועל מידה זו רמז רבי יהודה הנשיא במשנה אבות: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

מי ששורשו במידת החסד או במידת הגבורה, עבודתו קשה. אלא שביד כל אדם הבחירה להיכן ינתב את אופיו, ועד כמה יאזן את עצמו. שכן איש החסד בידו הבחירה האם להשתמש בחסד הטבוע בו לטובה – לתת ולהעניק אך במידה נכונה לבל יתן את כל אשר לו לאחרים, או לרעה – להיסחף אחר כל אדם רע הגוררו למעשים רעים, מבלי שיסרב גם למה שאינו מסכים, מתוך שבעל חסד הוא. וכן איש הגבורה, בידו הבחירה אם להשתמש בגבורה הטבועה בו לטובה – להתגבר על היצר הרע מבלי לחוס על עצמו, או לרעה – שלא לתת מאומה לאחרים ולא לוותר לאיש.

והנה, אברהם אבינו ששורשו היה במידת החסד והרחמים, כבש את מידתו הטבעית ופעל במידת הגבורה נגד טבעו לעקוד את בנו על גבי המזבח כפי הוראת ה' יתברך. ויצחק אבינו, גם הוא השתמש במידת הגבורה שבו לטובה, ופשט את צווארו לשחיטה כדי לעשות את רצון בוראו.

גבורות כאלה, שהשתמשו בהם באופן ובמקום הנכון, משמשות בעת המשפט העליון לעורר דווקא את מידת הרחמים! וזהו שאומר הזוהר: "וזה השופר, אילו של יצחק נקרא, תוקפו של יצחק, שבח האבות". זהו שבחם של אבותינו הקדושים, שהשתמשו במידת הגבורה באופן נכון, ודווקא גבורתם זו מעוררת על כלל ישראל רחמי שמים ביום ראש השנה.

ביטול העצמי

והרי לנו לימוד גדול ליום נכבד זה, לקבל על עצמינו בקבלה גמורה לבטל את רצוננו לפני רצון ה' יתברך. לומר לעצמנו: החל מרגע זה אין 'אני', יש רק הקב"ה, והריני מבטל את עצמי לפניו יתברך.

כלומר, כאשר אעמוד לפני כל ניסיון של פיתוי אם להשתמש בעין או בפה או בכל אבר אחר שבגופי לדבר שהוא נגד רצון ה', והריני סקרן מאד באותה שעה להביט, או תאב מאד באותה שעה לדבר, או בכל ענין אחר, אפעיל את מידת הגבורה שבי שלא לחוס על עצמי ועל רצונותי, ואפעל רק על פי רצון ה'.

גבורה כזו, בידה לעורר רחמי שמים על האדם בעת המשפט שביום ראש השנה, ולבטל ממנו את מידת הדין!

מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "האדם במעגל השנה". לרכישה לחצו כאן.