סליחה שאני לא מסוגל להתנצל, שאני סולח מאוחר מדי

תמיד בימים האלו מתעורר בנו הצורך לבקש מחילה.

אבל במחילה על הפילוסופיה, מהי מחילה, ולמה היא מועילה?

בסרטים זה הולך ככה: רבים ורבים, בשלב זה מישהו מת או נפצע, האוהב בא לבית החולים או בית הקברות וממרר בבכי על מיטת אהובו, ומבקש את מחילתו, כמה שהוא לא התנהג בסדר, וכמה שהוא לא ידע לראות בחיים עד כמה זה שהלך לו היה אדם מושלם ומקסים כפי שהוא.

נניח שתהיה תחיית המתים בקרוב, אני מאמין שתוך חודש חודשיים האוהבים דלעיל ישובו לריב בדיוק כפי שהיה בעבר.

מה יש בו, במוות (או בפציעה חמורה), שפתאום מאפשר לנו לאהוב כל כך?

מדוע רק כמילות השיר המפורסם, אנו זקוקים לשמש כשמתחיל השלג, ויודעים שהיינו למעלה כאשר אנו מתחילים ליפול, ואוהבים כאשר האהוב הולך?

כי אנחנו רחוקים!

כשאנו רחוקים, אפשר לתת פרופורציות לדברים שבעבר ראינו כמפלצות. כשאנו לבד, ללא אף אדם שמאיים עלינו, וכשההוא שהכעיס אותנו, או צעק, או ביזה והשפיל, כרגע מוטל מת לפנינו ושותק, אנו מסוגלים לצאת מהפגיעה ולחוש חזקים ולא מאוימים. כנראה שכשאנחנו לבד עם עצמנו, אנחנו הופכים לאנשים מכילים וחזקים, ואפילו מפרגנים ואוהבים.

אנחנו חיים כל הזמן תחת איום!

האיום הוא לא רק מהאויבים שלנו, או מאלה שמכריזים עלינו בפרהסיה תחרות או מלחמה. אנחנו מאוימים מהקרובים אלינו יותר מכל. אלה שפתחנו בפניהם את הלב. אלה שבמחי יד או עיקום אף יכולים להוריד לנו את מצב הרוח כפי שאף שונא מוצהר שלנו לא יכול, כי בפניו יש לנו שריון פסיכולוגי שלא נותן לנו להיעלב ממנו. בפני האהובים שלנו אנחנו לא יכולים לפתח שריון כזה. אכפת לנו מהם, אז הם גורמים לנו לסבול יותר מכולם. הדבר היחיד שמועיל לנו אז, זה הכעס והמילים הרעות שירחיקו אותנו מעט כדי שנחוש קצת לבד ונהפוך לאנשים קצת יותר מוגנים, וממילא טובים יותר.

התנצלתי כבר על הפילוסופיה?

ישנם כאלה שמתמכרים לכעס. כן, כן. הם לא מסוגלים באמת לתת למישהו לפייס אותם ולרצות לחלוטין. אבל זה רק בגלל שהם כבר פצועים כל כך שהם לא יכולים להרשות לעצמם לאהוב ושוב להסתכן בפגיעות.

וישנם אלה שלא מסוגלים לבקש מחילה. שוב, אותו המטבע מצידו האחר. אם הם יבקשו סליחה - הם ייאלצו להתקרב רגשית, וזה מאיים. הם יצטרכו לחבק את מי שיכול שוב לכעוס עליהם. הם לא מסוגלים לחשוב על זה.

בין אם אתם מאלה שכועסים ובין אם אתם שייכים לצד ההוא, האדיש, שלא מוכן לקבל שהוא פגע בכלל וממאן לפייס, אתם לא חייבים, אבל אתם מוזמנים לנסות לחשוב קצת אחרת.

בחרתם להתחתן, כי רציתם להיות קרובים. הקרבה הזו איכשהו מאיימת, אבל דווקא בגלל זה היא מאתגרת ומסקרנת כל כך. במודע או בתת מודע הייתם מוכנים לקבל את המחיר של הלב הנשבר הזה לעיתים, בכדי לקבל את התחושה של הקרבה והאהבה.

אתם לא נשברים כשפוגעים בכם, כי עובדה שאתם כועסים/לא מתנצלים/מתרחקים, ובכלל, עושים כל מיני תרגילים כדי לשמור על עצמכם שפויים.

לו רק יכולתם באמת לתפוס קצת מרחק, הייתם אוהבים כמו שאף פעם לא חוויתם. אז אולי פשוט במקום כל התרגילים שלא מובילים לשומקום אלא מנציחים את עצמם, אולי אפשר באמת לייצר לעצמכם שעה של שפיות והתבודדות עם עצמכם. אולי כשתעצמו אז את העיניים ובאמת תתנתקו מכל הסובב, תוכלו לפתע להכיל התנהגויות שמאיימות עליכם ולנסות להבין אותן.

התבודדות זו לא מילה גסה. כולנו עושים אותה בדרכים שונות ומשונות, אבל לא מאפשרים לעצמנו באמת להתנתק.

תתנתקו! אבל זמנית. לשעה. רק בשביל שתוכלו לחזור.

תסלחו ממקום חם ובטוח בעצמו. תתקרבו ממקום שלם שמנסה ליהנות מאותה פתיחות וקרבה במקום לרעוד מפחד מחרב הפגיעה המוטלת על צווארכם.

תאהבו באמת.

כאילו אתם רחוקים.

* * *

כשהקב"ה רוצה לסלוח לנו, הוא לפעמים לא מחבק. הוא נשאר מרוחק ומשם הוא סולח.

ואז מחבק.

כשהיצר החטיא אותנו, הוא השתמש לעיתים בטריק הזה שמרגיש לנו שאנחנו מוכרחים לייצר מרחק מול הקב"ה ולעשות קצת "מה שבא לנו" כדי שלא נהיה  קרובים מדי ופגיעים מדי.

אבל אל דאגה, אנחנו רחוקים מספיק בשביל שננסה להתקרב ולבקש מחילה. הקשר שלנו איתו מספיק לא מובן מאליו בשביל שנתרגש כל יום מחדש מכל נשימה ונשימה שהוא מעניק לנו.

אנחנו יכולים לנסות גם לשרוד את המכות ולא להתמוטט, כי המרחק מספיק בשביל לא לקרוס כשיש ביקורת עלינו.

מה שנותר כעת הוא רק להתקרב ולהתבודד עם עצמנו, ולנסות להבין באמת שהקרבה הזו היא הדבר היפה בעולם, כולל הכל, אבל הכל!

סליחה ומחילה וכפרה לכולנו.

פיני.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com