סליחה, אבא, שלא "סלחתי" לך

״בוקר טוב אבא״, פיזרתי בעודי מנערת כמה עננים שהחזיקו חזק ציור ישן בלב.

״אני רק מרתיחה מים לשוקו, וניגש ישר לעניין, אוקי?״, משכתי זמן. ״קפה זה לחלשים״ ניסיתי להוסיף כפית הומור בתקווה לחמם טיפה את האווירה. ליל שישי מבעד לחלון המטבח שלי. שמיכת כוכבים פסטוראלית כיסתה את בני ברק, אך דמותי שהשתקפה, החזירה לי בסידור מטפחת רפויה ומבט שמזכיר שהצפון בוער, והדרום גוער, והתמונות שיתנקזו לניצבים תשפ״ד לא ישאירו הרבה מקום לדמיון ער. או שכן?

התכווצתי בכסא יחד עם המחשבה על התמונות שראה עם ישראל השנה. שלא נדבר על הקלות הבלתי נסבלת בה מגישים לנו זוועות ואסונות ישר ל״פיד״, בלי יכולות סינון או התגוננות (למי שבכיסו נייד לא מוגן/כשר). והכל חינם אין כסף, אין צורך בבימוי כי המציאות לדאבוננו עלתה על כל דמיון. כמה חושך. כמה סדום. הכל נגיש לכל מגיש. בחדשות. בעיתונות. בלי פילטרים ובלי מעצור אחד לרפואה ״ונשמרתם״.

והכל כל כך מוחשי. חופשי חופשי. כמה כאב כמה שנאה. כמה זימה, הכל חודר לתודעה ונשאר במרתפי הזיכרון. מתקבע ח״ו. ובנינו, בואו נודה, המלחמה היא רק תרוץ לשיטוט האין סופי. נקמת היצר מוגשת קר הוא לא צריך סיבה לעוד סרטון לעוד סדרה. הוא פשוט מניח ״באהבה״…

רבי נחמן מתהפך בקברו, ששכחו את דבריו בשיחות הר״ן על שתמונה שמחזיקים במוח הופכת למציאות.

ומשם נדדה שינת (בת) המלך לתמונה אחרת לגמרי. עוד כמה ימים להבדיל, נעמוד לפני הגזירה של ׳מתשרי עד תשרי׳. אז חשבתי לי, איזו תמונה יש לנו על הנמען שאליו מופנה ״המכתב״ בלב? אותו מכתב תחנונים רגע לפני שיכתב גזר הדין משופט האמת ממנו אנו לחנינה מייחלים.

ראוי לתת את הדעת איזה מלך אנו מציירים לעצמנו בראש? איזו "תמונה" יש לנו עליו יתברך? מלך רם ונישא דיני, או כזה אבהי שחומל עלי ואותי? מלך כעוס ומקפיד, או אהוב ונגיש?

״אח אבא״, נאספתי למונולוג מלחמה כשהכוס והבטן עוד מלאה.

״כמה כואב לי עליך. כן..עליך, אבא רחום וחנון. כואב על שאחיי, ילדיך הרחוקים עדיין גולים.

זוכר איך רק לפני כמה ימים בשבת ״כי תבוא״, כשהאור שלך בא קרוב-קרוב, חיבקת אותי חזק חזק ולא הרפית. לא הרפתה ממני גם תמונה אחת ברורה. אתה. י ק ו ק. ואתה הרי כבר יודע שדמיינתי לעצמי אותך, המלך שלי, זה שיושב על כיסא רחמים. זה שנוהג בחסידות. זה שמוחל עוונות עמו ומעביר ראשון, ראשון... ניסיתי לנקות באבסטרקטיות, במין תנועת יד פשוטה, מדיטטיבית, את הניגון הקדוש שמתלווה, תוך שעיני עצומות, ורק לברר: למי אני פונה? ממי אני מבקשת מחילה? האם אני באמת מרגישה שאתה לי א-ל אוהב עמו ישראל? דמות אב עוטפת ומגוננת, זו שרוצה אך ורק בטובתי? באמת-באמת? עד הסוף? האם היו לי כל אלה נר לרגלי בשנה החולפת? האם הם לי תורה ומופת משלהי השנה ועד סופה או סתם עוד דימויים שחוקים מצוות אנשים מלומדה...

אבא, סליחה. תסלח לי. תסלח לי, אבא.

אני רואה את עמי ואת עצמי ומה לי ומה חיי.

סליחה

סליחה על כל כך הרבה דברים.

סליחה על מחשבות והשוואות של כפירה משמחת תורה ולפניו. סליחה. סליחה על אבן שהתעקשתי לשאת על גבי, שהיתה לי כבדה ולכתחילה אתה לא רצית שאשא.

סליחה שבעקבות כך איבדתי את קולי. סליחה שהחזרת לי אותו בדרך לא דרך וב״ה על כל היסורים. סליחה אם ביקשתי נסים בניתוח אמן שלא ניקו מהזכויות העליונים.

סליחה שלא הקשבתי. הרי שלחת לי את כל הסימנים. הפנתי עורף, ולא את הפנים. סליחה שלא הקשבתי אפילו לשליחים נאמנים. לבסוף החזרת לי אחת, אך גם לקחת לי אחת, את סילביה שלי. רק מה, לא לפני שהמשימה מבחינתה הושלמה. לא לפני שהייתי שוב אני. שהתפוגג ״הכישוף״ ושבתי לאיתני. רק אז עזבה לעולם האמת. כי כזה אתה. תמיד מחזיק לי את היד בדרך כדי שנוכל לעמוד במילה שלנו, בשבועה שהיא ברית עולמים. יודעת שזה הכי חשוב והרוב פה מתבלבלים.

סליחה אבא שציערתי את מזכת הרבים. כמה היא התחננה אלי, הרבנית סילביה ברדה, הקרובה לי כאחות. כמה היא בכתה עלי. עלינו. על הילדים. היא דאגה כל כך. היא ראתה הכל קדימה. בדיעבד כמה קל היה לראות. עד לאותו שבוע שנפטרה תמיד חזרה על המשפט ״פאת-מאת. תתעוררי! עשיו לעולם לא יהיה יעקב גם אם יעקב נרדם, כי חתולים זורקים יהלומים זה לא ישתנה לעולמים״. כמה צחקנו בין הקרנה לכימו שאשמע את הקול הפנימי שלי תוך כדי שתיקה. סליחה שהתעסקתי ברגעים האחרונים בבנק ובמסמכים בתפל במקום להכין עוד קינוח, עוד מנה. אני יודעת שעשיתי הכל ועדיין, סליחה שלא יכולתי לשמוע בקולה. לשמוע עוד את קולה. כמה אני מתגעגעת אליה אבא. אבא סליחה. סליחה שכעסתי שהיא הלכה לפני שהספקתי לחזור להלוויה וללוות אותה. סליחה.

סליחה אבא שהיא צדקה. שהיא ראתה את הנולד ואת שבא לפניו. ב״ה בסוף לאחר מעשה, היא ראתה שמיים בהירים ואת האור שאחריו. עכשיו היא נחה על משכבה, ביודעין שאני בטוחה. אנא אבא תעשה שהיא תשמור גם עליה מלמעלה.

אבא, סליחה שלא סלחתי לי. עכשיו הלב פנוי. אז סליחה על פינה שנדחפתי אליה, כשרצית אותי עולה ונעלה. מוערכת, רחוקה מריקבון ובעיקר שפויה. איך אנחנו הבנות שלך לא רואות כמה אתה אבא שומר ומגן ומציל כל פעם מחדש…

סליחה שלא עצרתי להאמין שהכל, וגם זו, לטובה. סליחה על רגעים שלא בטחתי בך, בך - שבאפי נפחת ממך.

סליחה על כל כך הרבה פעמים בחיים שהענקתי ״סולחת״ לכל הממעיט במחיר, מבלי לעצור ולהבין שזו חובתי להגן על דלתות נפשי, שפרצו חומות וגבולות נשמתי. שלא עוד והנה היום אני יודעת יותר טוב, שסליחה מרוויחים במעשים עקביים, לא קונים במכבסת מילים. 

סליחה, סליחה, סליחה אבא, סליחה. סליחה אם לא האמנתי בך נכון ומדויק יותר! סליחה שהייתי בטוחה, שרק עוד קצת, רק עוד טיפה, רק עוד מעט ממני, ומכוחי ועוצם ידי הישועה. סליחה שלא שחררתי ונפשי ונשמתי שילמו את המחיר. סליחה על נהרות של דמעה. סליחה על הבדידות על הפגיעה והילדה. שלי. שבי. שהן שתיהן שלך. 

סליחה על כל כך הרבה ילדות שלך, בנות, שראו את שערי הגיהנום השנה. סליחה שהיינו אדישים לאלו שראו גם לפני שמחת תורה ולא ידענו. סליחה שבקרבנו חיים כאלו שידעו או יודעים ושותקים בינתיים.

סליחה על כל האכזריות שהעולם מביא עימו כי כנראה לא היינו ראויים ועדיין מתפללים שהוא יבוא ברחמים.

על כוחות הרשע שהשתלטו על העולם. בפרט ובכלל.

סליחה על הפירוד. סליחה על הפרידה שהיה צריך לבוא מזמן ולא הקשבתי ולא הקשבנו. סליחה על האבל שחודשים התאבלתי, למרות שבכל לא איבדתי. רק ניצלתי! כרגיל אותי הצלת.

סליחה שהכנסתי את היצר הרע לביתי. לתוכי. סליחה אם ילדיי שהם ילדייך, פיקדון קדוש שקיבלתי למשמר ראו אותי השנה ברגעים שהם עבור ילדים טיפה יותר מידי. היה לי יותר מידי. גם אני ילדה שלך אבא. סליחה שגררתי את הנשמה שלי למקומות שלא רצית שאהיה בהם. וסליחה שבגלל זה נאלצת לתת לי אקסטרה כוחות כדי לתקן. כדי לתת להם בית קדוש וטהור אין. כמו כל אמא יהודיה שקוראת שורות אלו, שבאמת משתדלת לעשות רצונך, אני מבטיחה לך יתברך, עוד נגיע לקו הסיום, ונעשה לך נחת רוח, בע״ה בן פורת יוסף.

אבא יקר שלי, זה הזמן לבקש ממך סליחה על הזמן. סליחה שאת הזמן היקר של עצמי בזבזתי. סליחה שלא השכלתי בזמן לשחרר כי הרי ברור שאתה תסדר.

היום אני יודעת טוב יותר. היום אני רואה ברור. רואה שרצית בשבילי עולם. רצית אותי חלק מהגאולה לכן העברת אותי את כל הרעה-הטובה הזו! כדי שאגלה את כוחותי האמיתיים ומי אני בלי רעשי הרקע הזדוניים.

סליחה שכשחשבתי חלילה שלריק הנשמה שלי סבלה כשראיתי הכל נהיר. לפעמים אנחנו יודעים בדיוק וקוראים את המפה. צועקים מדם ליבנו אבל בכל זאת נשארים באותה נקודה. ועדיין כמה לטובה 

ומשם סליחה ששוב ירדת עד אלי כדי להוציא אותי מהתופת לחופשי. יום יבוא וגם את עמי.

העם הזה שלך עובר ימים קשים. ועדיין רובנו שותקים. משותקים.

סליחה על זה אבא. סליחה שנגמרו הכוחות לראות אימהות בוכות. סליחה בשמי ובשם עמי, על כל אותם דברים שהגיעו לחיינו, כי לא ידענו לבכות. לבכות על החורבן, שניה לפני שהוא הגיע, כי מי זוכר פה בשני להשקיע. סליחה שגררנו אותך איתנו לשנאה. סליחה שנתנו דרור לכל כך הרבה לשון הרע. סליחה שלא אווררנו את הלב האוהב שהענקת לנו, ובמקום שאננו בחינם. סליחה שגזלנו ממך את הבית. סליחה שנותרנו יתומים. סליחה על כל הצדיקים. על אלה שהיו ואינם, על כל אלה שעודם בחיים ולהם אנו לא נשמעים ואח״כ מצרים.

סליחה שעדיין הרוע מנצח בפרט ובכלל. אבל לא לעולם חוסן! מודה, 40 לבינה ועדיין מתקשה, לחשוב שאנשים כל כך רעים מסתובבים סביבנו. חיים בלה-לה-לנד בנינו. מפזרים ארס, רעל וזימה. אבל זה כנראה חלק מהגאולה. כי כדי לנקות מעלינו את הערב רב לא מספיק נר קטן. אתה רוצה אותנו אור איתן, וזה מצריך. וזה דורש. ועל זה סליחה. שהבאנו אותך לכדי כך בכלל, ובפרט השנה. זה אומר משהו עלינו כי נבדלים אנחנו כמקשה. ומי שלא, תבער מקרבנו לאלתר אמן ויפה השעה!

ויותר מכל, אבא, בנימה אישית שלי אליך, סליחה שלא "סלחתי" לך! שהייתי בטוחה לפרקים במודע או שלא, שאני יודעת טוב יותר ממך (ח״ו). שדרשתי ותבעתי, וטבעתי כל אותם רגעים השנה. סליחה שלא אמרתי מספיק "להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" כי הבוקר הוא יחיד והלילות הם ברבים.

סליחה אם לא שיוויתי אותך לנגדי תמיד. ששכחתי שאתה זה שסולח לנו, אז מי אני ומה אני. סליחה. מחילה. כפרה.

ואם יורשה לי ככה קבל עם ועדה, תודה לך. תודה, תודה, תודה! תודה שהחזרת אותי לחיים אולי לראשונה בחיי מרגישה ראויה דווקא מתוך החושך העצום נפתחה הדלת לאורה.

תודה על הזכות להיות בריאה ובריאה חדשה והבת שלך. בת של המלך. לא מלך סתם. מלך של כל העולם!

שלך, אוֹרָהּ יִסְכָּה.