"כשנודע לנו שהסרטן תקף את בננו בפעם הרביעית, אמרנו ’הכל לטובה’"

אין מי שעובר ברחוב ישמח ישראל בביתר עילית ויכול להתעלם מהשלט הענק, הנושא את הכיתוב "כל מה שעושה ה' הכל לטובה". השלט תלוי על מרפסת ביתה של משפחת קדוש, שאיבדה לפני כחצי שנה את בנה בן ה-14 יוסף מרדכי, כ-11 שנים לאחר שחלה במחלת הסרטן. אם בתחילה היו כאלו שהתפלאו על השלט, הרי שבמשפחת קדוש סבורים שאין דבר טבעי ומתבקש מזה. "תלינו את השלט לא כחיזוק לעילוי נשמתו של יוסף מרדכי, אלא כדרך חיים שעברנו ביחד אתו", מסבירים ההורים.

ככל שנמשכת השיחה קשה שלא לדמוע. התחושה היא שאתה משוחח עם ספר מוסר חי ומהלך. לשמוע הורים שרק לפני שישה חודשים איבדו את בנם, ובכל זאת מלאים בהכרת הטוב כלפי ריבונו של עולם, נשמע כמו בלתי אפשרי. אבל הדבר המרגש ביותר הוא ההסתכלות שלהם על מסע החיים שחוו אתו יחד, מסע של התמודדות ושל תקווה, של חיזוק ואמונה, ומעל הכל – של הבנה שכל מה שעושה ה' הוא לטובה.

מסע של התמודדות

זה התחיל בעודם משפחה צעירה - הורים ושלושה ילדים קטנים – יוסף מרדכי בן השלוש, ומתחתיו שני אחים – בן שנתיים ובן שנה. יצחק האב היה אז אברך כולל השמח בלימודו, ואשתו תהילה גננת מסורה. ממש האידיליה במיטבה.

ואז, כמה שבועות לפני תשעה באב, התחיל יוסף מרדכי להתלונן על כאבי רגליים. "לא הלכנו רחוק", נזכר יצחק, "חשבנו בתמימותנו שאולי זהו וירוס או חיידק קטן, לא העלינו בקצה דעתנו שאנחנו עומדים להיכנס למנהרה האיומה של הסרטן, בה נצעד 11 שנים".

לאבחנה המטלטלת הם התוודעו אחרי שנרמזו על ידי הצוות הרפואי. "כבר שם, בבית החולים, הבנו מהר מאוד את המשמעות של המילה 'סרטן' – זה או להיפרד מהילד או לחילופין - מסכת ייסורים בלתי נודעת של חיי בית חולים, יחד עם גידול שני ילדים קטנים בבית. באותו זמן שאל יוסף מרדכי את אשתי: 'אמא, למה את בוכה?' ואז גם התחלנו להבין שלניסיון שקיבלנו מתווספת ההתמודדות עם שאלות של ילד קטן, שאין לך שום דרך בעולם להסביר לו למה כדאי לו לקבל דקירות של מחטים ולמה הוא חייב לעזוב את החברים מהגן בשביל לעבור ניתוחים, להקיא ולראות בית חולים. זה היה עוד חלק קשה מאוד בגזירת הסרטן".

באותם ימים נאמר להוריו של יוסף מרדכי כי נותרו לו שלושה חודשי חיים בלבד, מפני שזה סוג מחלה שאין לה תרופה שהוכיחה את עצמה וכל מי שחלה בה לא שרד. "מרוב דאגה התחלנו להסריט אותו ולצלם אותו, כדי שתהיה לנו מזכרת", נזכר יצחק, "חשבנו שמלאך המוות כבר בדרך, אלא שאז נכונה לנו הפתעה - ככל שעברו השבועות התחיל הילד להבריא ותוצאות הבדיקות השתפרו, עד שלגמרי התרפא".

לאחר מכן הייתה שנה שקטה, ואז לצערם של ההורים הם התבשרו בכך ששוב חזרה המחלה.

סיפרתם לילד על מצבו? הוא הבין את המשמעות?

"הוא ידע שהוא חולה בסרטן, אבל מעולם לא אמרנו לו שבסרטן שלו יש מוות", משיב יצחק באופן נחרץ. "תמיד אמרנו לו שהוא יהיה בריא והכל יעבור".

ולא רק ליוסף מרדכי שדרו ההורים את המסר, אלא גם האמינו בו בכל ליבם. כאנשים שגדלו וחונכו במקומות הטובים ביותר בבני ברק ובירושלים, הם הגיבו כמו כל יהודי, בלי לחשוב הרבה, וביחד עם כולם התחזקו והתפללו המון, כשהם מקווים שהכל יהיה בסדר, שהרי ברור שאם מתפללים אז ה' עוזר.

ואז ציפתה להם התמודדות נוספת ששינתה את ההתבוננות שלהם על החיים: "במקביל לטיפולים שעבר יוסף מרדכי התבשרנו שתהילה בהריון, והתחלנו להתרגש מכך שייוולד לנו ילד נוסף. ככל שהתקדם ההיריון כך שמענו מחברים וממכרים משפטים כמו: 'תראו איך אלוקים רוצה לשמח אתכם, ולצד הצער של הסרטן הוא שולח לכם שמחה גדולה'. ממש האמנו בכך, ואפילו סיפרנו ליוסף מרדכי שבעוד כמה חודשים יהיה לו אח קטן".

אלא שכל התחושות הטובות נקטעו בבת אחת, כאשר עם הלידה שהתרחשה בזמנה ובמועדה התברר שלתינוק אין דופק. "הייתה לידה שקטה", מספרת תהילה, "הכאב היה גדול מאוד, אלא שהאנשים סביבנו ניסו גם אז לעודד ואמרו לנו משהו חדש: 'אולי ה' גזר על יוסף מרדכי למות מסרטן והעביר את הגזירה לעובר קטן שעדיין לא הכרתם?' אבל הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שלא זו הדרך, לא ככה צריכים לחיות אמונה".

יצחק מנסה להסביר: "התפקיד שלנו הוא לא לנסות להבין חשבונות שמיים, גם לא לחשוב שאנחנו יכולים להבין ולהסביר גזירות קשות דרך משלים ונמשלים. בזכות הלידה השקטה שחווינו התחלנו להבין שאמונה זה ממש כמו קודש הקודשים, שאסור להיכנס לשם מלבד פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, וגם אז - רק כהן גדול. גם באמונה, אין לנו שום זכות ורשות להיכנס אליה, רק הרמב"ם היה בכוחו העליון להיכנס לשם ולהנחיל לנו בספריו מהי אמונה. אנחנו צריכים פשוט לשבת בצד ולהאמין שמה שקורה לנו הוא משמיים, וזה רק טוב, גם בלי להבין".

אגב, יצחק מציין שלאחר הפטירה הם בדקו במסמכים וראו שהלידה השקטה התרחשה ביום רביעי ה' באדר, בדיוק באותו יום ובאותו תאריך של פטירתו של יוסף מרדכי, בהפרש של עשר שנים. "ייתכן שאולי באמת מותו של העובר היה במקום פטירת יוסף מרדכי, אך לא על זה תלויה אמונתנו, אנחנו לא מאמינים בגלל סיפורים או סגולות, אלא בלי סיבה".

רק אמונה

אחרי הלידה השקטה וההחלטה להאמין בלי לשאול שאלות, חשו יצחק ותהילה שהם מספיק חזקים כדי להתמודד עם המשך המסע. "ידענו ששום דבר לא צפוי במסע הזה", מספרת תהילה, "קיווינו לטוב וניסינו להתחזק לקראת המשך הדרך".

ההמשך לא היה פשוט בכלל: "יוסף מרדכי עבר טיפולים במשך שנה וחצי, והטיפולים היו קשים לא רק עבורו אלא לכל המשפחה. זו הייתה תקופה בה הוא אושפז המון, ואני ובעלי היינו אתו בתורנות. במשך ימים ארוכים כמעט לא ראינו את עצמנו בבית יחד עם שני הילדים הנוספים. זו הייתה ממש גלות, אבל הכל היה שווה כדי לשמוע בסופו של דבר שהסרטן נעלם ושאפשר סוף סוף לשוב לחיים".

יצחק אומר כי גם אז הגיעו 'חכמים' שאמרו להם: "תראו איך אלוקים שומע את התפילות של עם ישראל וריפא את הילד, ועוד תראו שתזכו לעוד ילד חדש כפיצוי על הלידה השקטה, ומכאן תראו רק שמחות".

היה להם קל להתחבר לתחושות האלו. "הסתובבנו שוב עם ההרגשה שאנחנו כביכול מבינים מהם החיים", הוא מציין, "ואכן סוף-סוף החלו החיים השקטים, יוסף מרדכי התחיל לשכוח מבית החולים וגופו החל להתאחות מכל הדקירות, הניתוחים וההקרנות. הוא גם חזר ללימודים, ואנחנו התחלנו ליהנות מכך שאפשר לשבת יחד עם כל המשפחה בשולחן שבת". יצחק מוסיף שבאותם ימים גם נולד להם ילד חדש במשפחה – חננאל. "כשחגגנו את הברית הרגשנו שאנחנו חוגגים את הניצחון על הסרטן, ומתרגשים שאלוקים משמח אותנו בבן חדש".

והם לא הסתפקו בכך. "החלטתי כהכרת הטוב לבורא עולם על שריפא את יוסף מרדכי, לזכות את הרבים ולהפיץ מידי שבוע עלון של אמונה וחיזוק. לקחתי הלוואה של 30 אלף שקלים והתחלתי לעבוד על כתיבת העלון ושליחתו בדואר למאות משפחות ששמעו על יוסף מרדכי והתפללו עליו. זו הייתה השקעה עצומה, כי לא העתקתי דברי תורה, אלא חידשתי בעצמי, העיקר לחזק את ההמונים באמונה. כך עשיתי במשך עשרה חודשים".

יצחק נעצר, העצב נשזר בקולו, כשהוא מציין שדווקא כשהוא הרגיש שהגיע לפסגת האמונה, חודשיים בלבד אחרי שמחת הברית ועשרה חודשים אחרי שקט מבתי החולים, הם התבשרו בכך שהסרטן חזר, ובגדול.

"יחד עם ההודעה הקשה, התנפצה גם המחשבה שאנו מבינים מהי אמונה", הוא אומר, "זו הייתה פגיעה אנושה, פתאום כל מה שחשבנו על כך שאלוקים בוודאי שמח מזיכוי הרבים שלנו ומהתפילות הרבות למען הילד, ולכן הוא מציל אותו, הכל התנפץ והפך לשאלה גדולה – 'למה זה קרה? האם התפילות לא התקבלו? האם הפצת זיכוי הרבים לא עשתה את שלה?' ומעל לכל שאלנו את עצמנו – 'האם אלוקים רוצה מאתנו שנהיה בדרגת אברהם אבינו, שנאמין שהכל מאת ה' ונמשיך לחיות בשמחה כאילו אין כלום?'"

תשובות לא היו, אך מתוך ההלם והכאב התעלתה האמונה שלהם עוד יותר. "התחלנו להבין שדווקא כשאנו חושבים שאנו מבינים חשבונות שמיים, אנו מתרחקים מהאמונה האמתית. כי אמונה היא לא רק היכולת לא לשאול שאלות, אלא פשוט להבין שכל מה שהקב"ה עושה הוא טוב מעיקרו, לא בגלל הסברים כאלו או אחרים, ולא בגלל הבנות ופירושים שאנו מעניקים לו. התחלנו להבין שאסור לנו לעשות חשבונות במצוות שלנו, וגם לא לצפות לתגמול לפי מה שאנו רוצים".

להבין שלא מבינים

אבל יוסף מרדכי ניצח גם בסיבוב הזה, וכשהיה בן 9 הודיעו הרופאים שהוא שב להיות ילד בריא. "כמובן ששמחנו", אומרת תהילה, "אבל הפעם כבר ידענו שאנחנו לא מנסים להסביר את הישועה הזו – למה היא באה ובזכות מי. פשוט הודינו להקב"ה על נס ההצלה. האמת היא שגם הכנו את עצמנו בתוך-תוכנו לכך שאולי משהו יקרה, ולא נתאכזב כמו בפעם הקודמת. אמרנו לעצמנו שאין אנו רוצים להיכנס לחשבונות שמיים ולפרש את גזרותיו - אם הוא החליט לרפא אותו תודה לו ואם יחליט להשיב את הסרטן אז גם זה רצונו".

בתיאוריה זה נשמע קל, אבל באופן מעשי זה בוודאי לא פשוט...

"ברור, בפרט כשנמצאים בסביבת אנשים שמכירים אותנו וכאשר הם פוגשים אותנו הם מיד משמיעים משפטים בנוגע לכך שהכל בזכות התפילות שהתקבלו, כלומר - הם יודעים בדיוק מה אלוקים עשה עם התפילות על יוסף מרדכי, ויש את המהדרין שמוסיפים שהילד נהיה בריא כי אלוקים ראה את המסירות שלנו כהורים ובפרט דמעותיה של בת מלך ועוד שאר פנינים של הסברים וחשבונות שמיים... היינו שומעים את הדברים, עונים 'אמן' על הברכות של כולם, אך מוחקים את כל הפירושים שלהם מהזיכרון, לא רצינו לטשטש את יסודות האמונה שבנינו".

גם בפעם הזו חוותה משפחת קדוש את הרגעים בהם הודיעו הרופאים שהסרטן נעלם. יצחק ותהילה ניסו להשתקם – יוסף מרדכי חזר לכיתה ולחברים, ושלושת אחיו התחילו לחוש שגם להם יש הורים, וגם להם מגיע לשחק כמו כולם ולא להתנייד ממשפחה למשפחה. תהילה שבה לעבודתה כגננת, ויצחק החל ללמד באותה תקופה תלמידים בחינוך מיוחד.

השגרה נמשכה שנתיים בלבד, ולאחר מכן, כשיוסף מרדכי היה בן 11 הכתה בו המחלה בפעם השלישית. "בפעם הזאת זה כבר היה קשה ביותר", נאנח יצחק. "קודם כל כי ילד בן 11 מבין הכל, והוא קולט מה מצפה לו, אבל גם בגלל שהעזרה מסביב פחתה, אנשים אפילו אמרו לנו שהם מקבלים חולשה להתפלל עליו, ואולי עדיף לו למות מאשר לסבול כל חייו, אם כי כמובן הדברים האלו הם כפירה גמורה. גם הרופאים ציינו שהסיכויים שלו להחלים נמוכים מאוד".

ואיך אתם הרגשתם עם זה?

"דווקא היינו חזקים מתמיד", משיבה תהילה, "אני חושבת שכל האכזבות הקודמות הכינו אותנו. הגענו למערכה השלישית כשאנו יודעים שכל צער שיבוא עלינו ועל יוסף מרדכי, כלול בתוך גזירה של הסתר פנים של הגלות, ובכל מקרה זה רצון ה' והכל לטובה, גם בלי שאנחנו מבינים".

1000 פרקי תהילים

"בתחילת החזרה השלישית היה יוסף מרדכי ממש גיבור", מספרת תהילה, "הוא היה הולך על רגליו בכוחות עצמו לטיפולים  ולאחר שחזר הביתה היה מתפנה לתחביביו – מוזיקה וצילום בציוד יקר שרכשנו עבורו. הוא היה ממש מקצוען בתחום. אבל המצב הלך והחמיר, וככל שניסו עליו עוד ועוד סוגי טיפולים, שכל אחד קשה מהשני, עדיין הראתה התוצאה שהמחלה ממשיכה להתקדם".

במהלך אותם ימים הייתה תקופה קצרה בה הגידול לא התקדם, והרופאים המליצו על הפסקה של כמה חודשים ללא טיפול. "באותם ימים התחיל השיער של יוסף מרדכי לצמוח מחדש", נזכרת תהילה, "ואפילו הוא חזר קצת ללימודים, ניסה להתרגל לסוג של שגרה".

ואז הגיע יום בו הייתה אמורה להתקיים בדיקה גורלית בה יאובחן מצבו. "ידענו שהסרטן לא נעלם", מציינת האם, "אבל קיווינו שהוא לפחות נשאר כפי שהוא ולא התקדם. באותו יום בו נערכה הבדיקה הפצנו את תמונתו של יוסף מרדכי כשהוא מרכין ראש על מכונת הסי.טי, בה נעשתה הבדיקה. התמונה הגיעה לכל כך הרבה אנשים, ומכל מקום שמענו שמתפללים לרפואתו, אבל הקב"ה רצה שהסרטן יתקדם והתוצאות הראו שאין מנוס מחזרה לטיפולים".

יום למחרת התראיין הילד בן ה-11 ברדיו קול חי, וכשהשדרן מנחם טוקר שאל אותו איזו מתנה הוא רוצה, הוא צמרר את המאזינים כשהשיב: "אני לא רוצה מתנות, רק תפילות". עוד באותו רגע עלו לשידור בו זמנית 1000 אנשים, וקראו יחד פרק תהילים, במעמד שריגש רבבות.

באותם ימים התאמצו יצחק ותהילה לעשות כל שביכולתם כדי לשמח את יוסף מרדכי, ולשם כך החליטו להעבירו לחדר פרטי בבית, שיהפוך להיות 'חדר החלומות'. "תכננו את החדר באופן בו יהיה מקום לכל אביזרי הצילום שהוא כל כך אהב", מפרט יצחק, "אבל לצערנו הגדול, חודש בלבד אחרי שנכנס לחדר החדש, תקפו אותו כאבי רגליים חזקים מאוד, ובתוך מספר ימים הוא הפך למשותק ברגליו. כמובן שאמרנו לו שזה זמני, אבל ככל שחלף הזמן גם הידיים שלו נחלשו, והוא לא יכול היה בכלל ליהנות מכל מה שהשקענו עבורו בחדר החדש. בהמשך, כשהוא כבר היה מאושפז, הצלחנו להשיג לו מכשיר יקר ללימוד ציור, עם אפשרות להצמידו למיטה. זה שימח אותו, אך גם אז הוא השתמש בו לשבוע בלבד, כי לאחר מכן צצו אצלו קשיי נשימה, וכבר לא הייתה לו אפשרות להמשיך. האכזבה שלו הייתה קשה מאוד, בפרט שהוא היה ממש אלוף בצילום, וזה היה הדבר היחיד שהסיח את דעתו מהמחלה".

עם הצלם שלומי כהן

גם יצחק ואשתו כמובן התאכזבו כשהבינו שההשקעה הרבה אינה נושאת פירות. "אנחנו לא מלאכים, אלא בני אדם, אי אפשר להפוך ביום אחד לנחום איש גם זו, שאומר על כל דבר 'גם זו לטובה', אבל ניסינו לחזק את עצמנו בכך שבנינו את החדר כי זה היה רצון ה' והשקענו כסף בציוד כי זה מה שחשבנו שנכון, בלי לחשוב על התוצאות הסופיות".

לא מפסיקים להאמין

התיאורים של ההורים על מה שעבר על בנם באותם ימים קשים ומצמררים. "ייסורים נוראיים", אומרת תהילה באנחה כבדה, "יוסף מרדכי שכב ללא תזוזה, ולכן צצו על גופו פצעי לחץ שהגיעו בכמויות, זה היה נראה כמו מכת דם מההגדה של פסח, וכשקילחנו אותו היו הזעקות שלו מפלחות לנו את הלב. הוא גם סבל מכל מיני תופעות נדירות ומוזרות, ולא יכולנו לנחם אותו בכלום, הוא לא רצה מוזיקה, לא אוכל ולא ביקורים או מתנות, רק בכה כל היום וישן לסירוגין. ומעל הכל, באותם ימים הוא כבר היה בן 14, נתון בהכרה מלאה, ראה את גופו והבין היטב מה שקורה אתו. לפעמים הוא היה אפילו מסמן לנו שאין לו עוד כוח לסבול". 

ודווקא אז, בתוך הייסורים הקשים, הם החלו לגלות שהאמונה בכך ש'הכל לטובה' היא זו שמחזקת אותם ואפילו את יוסף מרדכי בעצמו. "במשך כל השנים אמרנו לו: 'אתה צודק, השאלות שלך שאלות טובות! גם אנחנו לא מבינים אבל תדע שאלוקים נמצא ומשגיח ורואה איך אתה בוכה ובכל זאת הוא משאיר לך את הצער, כי נסתרות דרכי ה' ועל כל פנים - כל מה שהוא עושה הכל לטובה'. ואז, דווקא ברגעים הקשים כל כך התרגשנו לראות שזה השפיע עליו, והוא עצמו גם התחיל לומר זאת לאחרים ששאלו אותו על מצבו. הרגשנו שאם הילד שלנו בוחר ללכת בדרך האמונה שלימדנו אותו ולומר שהכל לטובה, אז אנחנו מחויבים ללכת בדרך הזאת".

יחד עם זאת, מדגיש יצחק שהם לרגע לא איבדו את התקווה, ואף מספר כי זמן קצר לפני פטירתו של בנו, כשהיה ברור שהמצב מחמיר ואלו השבועות האחרונים שלו בעולם, הוא הלך יחד עם אשתו לבניין של 'יד שרה'. "התקשרנו משם ליוסף מרדכי וסיפרנו לו שאיננו רוצים עוד לקחת ציוד בהשאלה כפי שהיה עד היום, אלא מעדיפים לקנות לו שני סוגי כיסאות גלגלים – האחד 'מעלון חשמלי' שישמש לצורך עלייה במדרגות, והשני כיסא גלגלים רגיל, שישמש אותו בבית ובבית החולים. שלחנו לו תמונות, כדי שיבחר איזה סוג וצבע הוא רוצה, ויוסף מרדכי בחר ושמח, שילמנו בו במקום למעלה מ-5000 שקלים, למרות שידענו בליבנו שלכאורה יהיה לו שימוש בכיסאות לשבוע או שבועיים בלבד, אך מבחינתנו זו הייתה ההוכחה הטובה ביותר, כדי שיוסף מרדכי יאמין שהוא עומד להישאר אתנו למשך שנים רבות, וכך הוא לא ידאג ויחשוב על המוות.

"אני זוכר", מוסיף יצחק, "שהבאתי את כיסא הגלגלים החדש אל חדרו של יוסף מרדכי בשערי צדק, הנפתי את הכיסא באוויר והודעתי לו: 'יוסף מרדכי, תתחדש!' אחר כך ישבתי על הכיסא ונסעתי בו הלוך ושוב, העיקר שהוא לרגע לא יאבד את התקווה או ירגיש צער, ייאוש או פחד. אגב, הכיסאות נשארו בביתנו מיותמים, עד היום, והתחושה שלי שהם העדים שלנו מול בורא עולם, למאמצים האדירים שעשינו כדי לחזק בליבו של הילד שלנו את התחושה שהוא עוד יחיה זמן רב".

ואלו לא רק הכיסאות. "בשעות האחרונות של יוסף מרדכי, הוא כבר היה מורדם חזק מתרופות, וכולנו הבנו לקראת מה אנו צועדים", מספר ר' יצחק, "ובכל זאת, כשהגיעו בני המשפחה להיפרד ממנו, לא הסכמתי בשום אופן שכולם יתאספו על יד המיטה, כי אולי הוא יפקח לרגע את העיניים ויבין שבאו להיפרד, אולי לרגע הוא יפסיק להאמין שיש לו סיכוי להחלים וירגיש ייאוש. באותן שעות כשצעקנו את שמו בחוזקה הוא היה פוקח עיניים, ולכן אמרתי לכולם – 'הוא עדיין אתנו, אל תתנו לו לאבד את התקווה לחיות'. רק לאחר שהוא הגיע לשלב איבוד ההכרה, בו הוא כבר לא הגיב גם לצעקות, התחלנו לקרוא קריאת שמע בניגון, מילה במילה, עם י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם והשמענו את השיר שחיברו עליו בחייו וגם את פיוט של 'לך קלי תשוקתי', עם שמחה הטבולה בדמעות של אמונה שהנה נשמת הנער הזה הולכת לגן עדן, למקום שהכי טוב לו".

קולו של יצחק נסדק כשהוא מוסיף: "באותם רגעים קדושים פתחתי קצת את החלון ליציאת הנשמה, ואמרנו לשלושת הבנים שלנו שהיו אתנו לבד בחדר: 'אין אנו יודעים חשבונות שמיים ולא שואלים שאלות – לעתיד לבא נראה שכל 11 שנות ייסורי הסרטן היו אך ורק לטובה".

הכל לטובה

"היה דבר מאד סמלי ומנחם כשבאותם רגעים של הפטירה החל לרדת שלג בירושלים", נזכרת תהילה, "היו אנשים רבים שרצו ללוות את יוסף מרדכי, אבל זה נמנע מהם והם צפו בלוויה דרך שידור חי. לאחר הקבורה, בשעת לילה מאוחרת, יצאנו מבית העלמין רק בעלי ואני, כשכל הר המנוחות לבן וצח כאות כפרה לעם ישראל בלכתו של ילד כל כך צעיר וטהור, שירד לעולם לחיי צער, ונסתרות דרכי ה'".

בכנות, לא חולפת בראשכם מידי פעם השאלה מה עם כל התפילות הרבות שנישאו לרפואתו?

"לגמרי לא, אין לנו שאלות. אם בתחילה חשבנו שנתפלל ונראה תוצאות טובות, הרי שכיום אנו מבינים שמה שביקשנו להתפלל על יוסף מרדכי – לא הייתה הכוונה להתפלל כדי לראות תוצאה שהוא אכן יתרפא, אלא כי זה רצון ה' - כשרואים ילד שסובל צריך להתפלל לרפואתו, ורק בורא עולם יחליט מה לעשות עם אותן תפילות.

"גם כששלחנו את יוסף מרדכי 11 שנים לבתי חולים עם ייסורים נוראיים – הכוונה לא הייתה לראות את התוצאה, שהוא יצא משם בריא, אלא כי רצון ה' היה שנשלח אותו לרופא. לכן גם כשהוא יצא מבית החולים, מכוסה בסדין, ללא רוח חיים, לא הרגשנו כביכול 'הפסד', או כמו שהעולם אומר 'הסרטן ניצח', אלא הרגשנו שכשם שרצון ה' היה שניקח אותו לבית החולים ושנתפלל לרפואתו – כך רצון ה' שהילד יעזוב את העולם. תפקידו של היהודי לעשות מה שמוטל עליו, כשאת התוצאה הסופית אנו משאירים לבורא עולם מתוך אמונה שלימה שהכל לטובה, בלי שנרצה להבין למה".

* * *

ליצחק ולתהילה היה ברור כי לאחר פטירתו של יוסף מרדכי, הם יעשו הכל כדי להנציח את ההבנה הכל כך בסיסית שרכשו במשך השנים. לכן, כבר בהספד וכן במהלך השבעה, ואפילו במודעות האבל ברחובות, הם הודיעו שהניחום שלהם יהיה לשמוע כמה שיותר את המילים "הכל לטובה".

"מיד אחרי השבעה תלינו שלט ענק על הבית עליו כתוב: 'כל מה שעושה ה' הכל לטובה'", הוא מוסיף, "כי היה חשוב לנו שכל מי שיעבור ליד הבית שלנו ידע שזו אמונת עם ישראל. גם מסביב לקבר בהר המנוחות חרטנו את המשפט הזה חמש פעמים. הוספנו לתלות את הכיתוב על הדלת בכניסה לבית שלנו, בסלון, וכמובן בחדר של הילד ואף בכניסה לבניין שלנו בביתר עלית. כי בעינינו זו הצוואה של הילד – להמשיך ללכת בדרך הזו, שבנינו מתוך מסע הייסורים, זו השליחות שלנו, ואפילו אם פעם אחת ביום נאמר על דבר מצער 'הכל לטובה' זה יהיה ניצחון עצום ולעילוי נשמתו של בננו – להבין שהכל אך ורק לטובה".