האדם במעגל השנה: מהי המשמעות של סימני ראש השנה?

בגמרא מובא: "תנו רבנן, אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן. שנאמר: 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וכו' וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן, וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם'. אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא [עכשיו שאמרת שיש ממש בסימנים, יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה]: קרא, ורוביא, כרתי, סילקא, ותמרי".

וכתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספר "פרי צדיק": "והשמות מכל דבר [של כל דבר בבריאה], מורה על שורש החיים שיש בדבר זה. וכשאוכלים דבר שנקרא 'ראש', וזה שורש החיים שלו – מורה לסימן שנהיה לראש. וכן 'רוביא' – שירבו זכויותינו, וכדומה". ע"כ.

והדבר דורש הסבר. וכי איזו תועלת יש באכילת הסימנים שבכוחה לפעול לסימן טוב? ועוד, אם יש בכך תועלת, מדוע לא נעשה כן מידי יום ביומו?

אולם אביי למד מהסימן טוב שעושים בעת משיחת המלכים, דהיינו תחילת מלוכתם, שיהא רגיל איניש למיכל 'בריש שתא', דהיינו בראש השנה בדווקא, משום שסימן טוב ב'ראש' משפיע על כל ההמשך המשתלשל ויוצא ממנו.

כלומר, אדם שיקח ביום רגיל את סימני ראש השנה ויאמר את נוסחאות ה'יהי רצון', לא יפעל את הפעולה המתרחשת בראש השנה בעת אכילת הסימנים. משום שיום ראש השנה הוא יום יצירת תבנית המבנה השנתי, ולכן כל פעולה קלה שלנו משפיעה ביותר על מכלול ההתרחשויות שיתרחשו באותה שנה.

לכן פתח אביי ואמר: "השתא דאמרת סימנא מילתא היא", כלומר, עכשיו שהתחדש לנו שסימן הנעשה ביסודו של כל דבר משפיע על המשכו, כגון משיחת מלכים על מעיין דווקא כדי שתימשך מלכותם, יש לנו ללמוד מעתה שיהיה רגיל האדם לאכול את הסימנים בראש השנה.

וכן מצינו בנביאי ישראל שהיו עושים פעולות שונות הנראות סמליות, כדי להשפיע על המציאות. אולם לא היו אלה סמלים בעלמא, אלא עשו כן בשביל להפעיל מערכות רוחניות המשפיעות על המציאות החומרית בעולם. היו אלה אנשים גדולים, שמשום גודל קדושתם היתה כל פעולה קלה שלהם משפיעה על המציאות, מעין השפעת פעולות כולנו במעשה המצוות, על המציאות החומרית.

אמנם לכל פעולת אכילת אחד מהסימנים מוסיפים אנו תפילה באמירת יהי רצון, לחזק את השפעת הדברים. ומפרטים באופן שיהיה הכל נעשה ונאמר באופן הברור ביותר, להשפיע שפע טוב על הצד הטוב ביותר. כגון, אומרים אנו: "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ומדוע לא די בטובה או במתוקה? לפי שיש טוב שאינו מתוק, כגון ניתוח רפואי. ויש מתוק שאינו טוב, כגון הנאות מזיקות. לפיכך מבקשים שתהיה שנה זו גם טובה וגם מתוקה.

ראשוניות בכל תחום

נמצאנו למדים כי בכל פעולה הנעשית לסימן טוב, הראשוניות היא הקובעת. וקל וחומר שכל פעולה בעלת משמעות רוחנית על פי תורת הבורא, הנעשית באותה שעה, משפיעה בעוצמה על העתיד.

ומכאן נלמד לקח כפול. האחד הוא עד כמה יש לנו להיזהר בראש השנה מכל גילוי של כעס על זולתנו, ומכל דבר שאין אנו מעוניינים שילווה אותנו לכל השנה כגון עצבות או מידה רעה אחרת, כמבואר להלן. והלימוד הנוסף הוא לכל דבר שהוא ראש לענין נכבד בחיים, כגון חתונה שתהיה בקדושה, חינוך הילדים מילדותם לחיי תורה על פי בשלותם ומסוגלותם, חנוכת הבית או עסק חדש בדברי תורה וקבלות נכונות, וכך בכל ענין אחר. לזכור ולדעת כי  ביכולת טביעת החותם הראשונית בכל פרט באופן מעשי, להשפיע על ההתרחשויות בעתיד.

"טוֹב אַחֲרִית דָּבָר – מֵרֵאשִׁיתוֹ"

בתלמוד ירושלמי ביארו את מאמר החכם מכל אדם: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (קהלת ז', ח'), שאין כוונתו לומר כנראה במבט ראשון שסוף הדבר נמצא במצב טוב יותר מראשיתו, אלא מדוע "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר"? "מֵרֵאשִׁיתוֹ" – משום שראשיתו היתה טובה, וזהו שגרם שהאחרית תהיה טובה.

וזהו טעם דברי הסמ"ק והביאו הרמ"א להלכה, שנהגו להתחיל ללמוד בראש חודש לסימן טוב לכל החודש. עיי"ש.

ומאחר שהמצב ההתחלתי כל כך חשוב הוא משום השפעתו על כל העתיד, יש לנו לקבץ ולאסוף כוחות בהתמודדות עם קשיי ההתחלה המצויים כל כך בתחילתו של כל דבר חשוב, וכמו שכתב רש"י על הפסוק: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וזו לשונו: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות".

ואדרבה, גודלם של הקשיים ההתחלתיים במעשה הטוב, מלמדים על רמת גדולת המעשה. משום שלפי גודל החשיבות כך מערים היצר הרע על האדם קשיים גדולים לבל יצליח באותו מעשה, בבחינת האמור בבני אדם: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". אבל משקיבל עליו שיהיה אשר יהיה, הוא ימשיך ויעשה את הטוב, הרי מכאן ואילך יערב לכם. וכמאמר חז"ל: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".

ומה נפלאים דברי החזון איש באיגרת: "ובאמת, כל הקושי של החכם אינו אלא בהתחלתו, כמו שאמרו: 'כל ההתחלות קשות', ואחרי שהאדם עמל זמן מועט בתורה, קונה אהבת התורה והוא מתאווה ללימוד יותר מכל תענוגי עולם וכו'.

ודע לך יקירי כי הכל תלוי בהסכמה, והרבה מגדולי עולם התחילו לימודם בימי בגרותם, וכאשר לבשו רוח עוז והסכימו בנפשם הסכמה עזה ומרצית לקבוע עצמם על התורה ולהשליך את כל המיית העולם אחרי גיוום, וההסכמה החזקה עמדה להם הלכו והגדילו ועשו פרי.

והלא אחרית שמחת התאווה - תוגה ומגינת לב, ואם עלתה ביד אדם לעמוד בניסיון הלוא הוא מלא חדוות עוז.

ועתה יקירי, עשה למענך אם לא למענינו, והסכם הסכמה גמורה על שקידת התורה ותמצא בזה חיים ועונג אשר אין משלו עלי חלד.

ודע לך, כי בראשית הדרך מזמין השטן עיכובים ומכשולים לפני האדם, כי זו מניסיונות של בן האדם בארץ, אבל סוף האדם לנצח, והבא ליטהר מסייעין אותו".

הפעולה או האמירה

וכתב בשו"ת "משנה הלכות" בתשובה לשאלה איזה קשר יש בין אכילת הסימנים לבקשות הנאמרות בעת אכילתם, הלא היה להם לחז"ל לתקן שיאמרו בקשות אלו או כמה פרקי תהלים לסגולה זו, בלי אכילת הסימנים.

והשיב שאכילת הסימנים אינם לתפילה, אלא אדרבה, עשיית ואכילת הסימנים הוא מילתא (מעשה חשוב). שעיקר הדבר הוא ה'סימנא טבא' שאוכלים, ולא הבקשה הנאמרת אחר-כך, שהפעולה טבא היא זו המהפכת את הדין לטובה. אלא שהוסיפו חז"ל לומר אחר-כך תפילה על דרך בקשה, שעל ידי שאנו עושים סימנים אלו יתעוררו גם הזכויות וירבו. וכמו שכתב הגר"ש קלוגר בספרו "חכמת שלמה", שאין הכוונה לאכול דברים טובים אלו דרך תפילה, דאין מקום לתפילה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון. עיין שם.

וידוע שהאדם נפעל לפי פעולותיו, כמבואר בספר "החינוך", וגם פעולותיו עושים רושם למעלה בשמים. וכמו שמצינו שאמר הקב"ה למשה: "נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם", הרי שהיה צורך במעשה דווקא.

וכתב הרמב"ן, כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים (כל גזירה רוחנית עליונה, כאשר היא תצא ממצב של גזירה בלבד למעשה בפועל הדומה לגזירה, כבר מתחייב מהמציאות שהגזירה תתקיים. משום שכבר אינה גזירה ערטילאית, אלא התחילה לפעול בעולם בדומה. והרי זה כפעולה הבאה לעולם בהשתלשלות). ולכן בנבואותיהם יעשו הנביאים מעשה, כמאמר ירמיהו שציוה את שְׂרָיָה: "וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה, תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת, וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל". ע"ש.

ולכן גם לא די במה שאדם ילמד תורה ואילו את המצוות לא יקיים, אלא חייב לקיים מצוות בפועל, שהעשייה עושה רושם למעלה, ו"כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו", שעיקר הלימוד הוא זה שמביא לידי מעשה. וצא ולמד מנטילת לולב, שמוליך ומביא בלי תפילות, אלא הפעולה של מוליך ומביא כבר מעכבת את הפורעניות.

וכבר אמרו דורשי רשומות על הפסוק: "כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ", שלמעלה הוא כצל של מה שאנו עושים למטה. והעיקר, כי לפי פעולותיו למטה, נפעל האדם ועל הפסוק: "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶך", שלמעלהָ, ועושה רושם לטובה כל הימים. עיין שם עוד במה שהאריך בזה.

מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "האדם במעגל השנה". לרכישה לחצו כאן.