המנצח הוותיק והחזן המפורסם: אלי יפה וצבי וייס בשיחה משותפת

זה היה לפני כשלוש שנים, כאשר צבי וייס, החזן הראשי של בית הכנסת הגדול בירושלים פנה למנצח הנודע מרדכי סובול ע"ה, וביקש ממנו המלצה לפיוט שהוא יוכל לבצע בימים הנוראים. סובול שלח לו בחזרה תווים ליצירה של "אדם יסודו מעפר", וכך כתב לו: "מומלץ לבצע ביום כיפור תשע"ט".

וייס קיבל את התווים בערב יום כיפור, בדיוק אחרי הלוויה של סובול, שכן הוא נפטר במפתיע בערב יום כיפור. "את היצירה הזו כבר לא ביצעתי באותה שנה", הוא אומר בקול רווי כאב, "זה היה קשה לי מידי,  אבל אין ספק שהגעתי לתפילת החג בתחושה אחרת, יראת הדין הייתה מוחשית, זו שנה שלא אוכל לשכוח".

צבי וייס מתפלל כבר כשש שנים בבית הכנסת הגדול בירושלים, הוא עובר לפני העמוד בשבתות לאורך השנה, ובתפילות הימים הנוראים הוא החזן הקבוע. "הגעתי כבר מזמן למסקנה שמוזיקה יכולה להביא אותך למקומות הגבוהים ביותר שיש, אך כאשר היא רדודה היא עלולה להוריד אותך למקומות הכי שפלים חלילה. מבחינתי זו העבודה שלי, להצליח להתחבר למוזיקה מתוך המקום הקדוש והטהור, ולא פחות מכך – להצליח לחבר גם את הקהל".

המטרה: לקדש שם שמיים

בשנים רגילות (שאינן שנות קורונה) מגיעים להתפלל בבית הכנסת הגדול בראש השנה ובימים הנוראים אלפי מתפללים, מכל רחבי העולם. הם מתרגשים עם תפילתו של צבי וייס ונהנים לא פחות גם מהמקהלה הייחודית של בית הכנסת, עליה מנצח המנצח הנודע אלי יפה.

כשאנו משוחחים עם יפה הוא חושף פרט מעניין: "אני עצמי דווקא לא בא מבית מוזיקלי, אבל תמיד הייתה מוזיקה סביבי. למעשה התחלתי להשקיע במוזיקה בגיל 19, שזה יחסית גיל מאוחר מאוד, אבל כבר אז ידעתי שאני רוצה להיות מנצח ומלחין".

לדבריו, הוא מנצח באופן קבוע בבית כנסת הגדול, מתוך כבוד לאביו זיכרונו לברכה שייסד את בית הכנסת. "אני מופיע במקום עם מקהלה מיוחדת שמופיעה בקביעות במשך השבתות של השנה, ואילו בימים הנוראים כל חברי המקהלה מתפללים אצלנו יחד ויוצרים יחד תפילה מיוחדת מאוד, שמושכת אליה מתפללים רבים מכל רחבי העולם".

יפה מתרגש כשהוא נזכר שבאחת השנים הגיעו להתפלל בליל ראש השנה כמה יהודים חברי התזמורת הפילהרמונית בברלין. "כשהם יצאו מבית הכנסת הם פגשו חברים שלהם, מקבוצה נוצרית, והם שוחחו ביניהם באנגלית. שמעתי איך שהם סיפרו להם בהשתאות: 'באיזה עוד מקום אפשר לראות תפילה כזו מהודרת?' התרגשתי מכך מאוד. בעיניי זו בדיוק המשמעות של 'ברוב עם הדרת מלך', וזהו החלום שלי – לקדש שם שמיים".

קרדיט צילום: יוני ריקנר

צבי וייס, החזן הקבוע בבית הכנסת הגדול, גדל כילד בארה"ב והתארח אצל חזנים עוד הרבה לפני שידע לשיר. בגיל חמש הוא עלה לארץ עם משפחתו, והשירה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. "אבא שלי היה חזן בעיקר בחגים, ואני נתפסתי מאוד לענף החזנות והתחברתי לעולם הזה", הוא מספר, "כילד הייתי שומע את הזמרים בקלטות של אותם ימים, והסוג הזה של המוזיקה דיבר אליי מאוד. בשונה מילדים שבדרך כלל מתחברים יותר לשירה, אני בעיקר אהבתי את החזנות.

"אבל אף פעם לא ראיתי את החזנות כמקצוע", הוא מדגיש, ,"רק בגיל 20, ממש אחרי החתונה, הוזמנתי לראשונה לשמש כחזן בבית כנסת בוגרשוב בתל אביב. הגעתי לשם לתפילת סליחות בפעם הראשונה והתפללתי בנוסח הישיבתי עליו גדלתי. אחר כך ביקשו ממני להמשיך להשתתף בתפילות גם בראש השנה וביום כיפור, והמשכתי באותו נוסח. שנה לאחר מכן כבר מצאתי את עצמי באחד מבתי הכנסת הגדולים בעולם בקהילת 'אהבת תורה' בניו ג'רזי. עד היום אני לא יודע איך היה לי את האומץ לעבור שם מול העמוד, אחרי שהחזן הקודם היה חיים אדלר הידוע, אבל מאז הכל היסטוריה.  באותם ימים התחלתי לשמור אתו על קשר כדי ללמוד על צרכיה של הקהילה, וזה מה שהוביל לכך שבהמשך אחליף אותו כחזן גם בבית כנסת הגדול בירושלים, בו אני מתפלל כיום".

לטהר את הנפש

לפי מה אתם בוחרים את הניגונים שתשירו בתפילות?

"כמובן שבחגים יש את הניגונים הקבועים", מסביר יפה, "ברוב הניגונים אנו משתדלים להיצמד למסורת, ולמשל בתפילת 'ונתנה תוקף' ועוד תפילות מרכזיות אנו משתמשים בניגונים המוכרים לכולנו. לעומתם, יש גם ניגונים של 'קדושה' או 'זכרתי לך ברית נעורייך', שבהם אנחנו לפעמים מחדשים מנגינות קצת אחרות, הכל מתוך מחשבה על מה שהציבור יתחבר אליו ומה שיעזור לו להרגיש את הקב"ה. השנה אני חושב שניאלץ לקצר ולא נוכל להשתמש בכל הניגונים שאנו רגילים אליהם. הרי התפילה תתבצע עם מסיכות, הגרון יתייבש ולא יהיה קל בכל להתפלל. הרבנים הורו לנו שיש להשתדל לקצר".

כמנצח לא מפריע לך שהקהל לפעמים מזייף או לא מצליח להשתלב עם המקהלה?

"זו שאלה הגיונית, אבל התשובה היא שלגמרי לא. אני לוקח בחשבון שהקהל לא בא לבית הכנסת כדי לשמוע קונצרט, אלא כדי להשתתף בתפילה, וזו גם המטרה שלנו - שהמקהלה תהפוך חלק מהתפילה, והתפילה חלק מהמקהלה".

כמה חברים יש במקהלה סך הכל?

"זו מקהלה שקיימת כבר 40 שנה, עברו בה במשך השנים מאות זמרים,  מהם ידועים מאוד, חלקם לדאבוני כבר שוכני עפר. הדבר המיוחד בהם זה שהם באים מכל המגזרים ומכל הסוגים. היו אצלנו סטודנטים ופרופסורים, חיילים וחרדים, מכל העדות, מכל הגילאים. זה מה שנקרא עם ישראל באחדותו".

יפה מוסיף ומספר על המקהלה: "בתחילה התלבטנו אם לצרף גם יהודים שאינם דתיים, שכן מדובר אחרי הכל בתפילה. התייעצתי עם דמויות רבניות וכולן השיבו לי שלהיפך, דווקא זו הדרך הנכונה לקרב את הלבבות. ואכן זכינו ברוך השם שהרבה חבר'ה שהגיעו אלינו למקהלה התחזקו מאוד וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות. ולו בשביל זה היה שווה לי הכל".

ויש לו על כך סיפור מעניין: "בימי העלייה הגדולה מרוסיה היו שותפים במקהלה שלנו כמה וכמה יהודים מרוסיה שהגיעו ללא רקע תורני, וכשקיבלתי אותם למקהלה היה ברור לי שזו הזדמנות לקרב אותם. בתחילה רק הסברתי להם את הכללים – חייבים לצום ביום הכיפורים ואין להגיע לבית הכנסת ברכב בשבת ובחגים. הם אכן השתדלו לציית. והנה, הגיע חג הסוכות וחשכו עיניי - אחד מהם הגיע למקום ברכבו. מאוד נבהלתי ושאלתי מה קרה, הוא השיב לי שבעלת הבית בביתה הוא מתארח בחג, העבירה אש לאש, ולכן הוא הבין שכבר נגמר החג ונכנס לרכב. מה שהוא לא ידע שזו הדרך להדלקת הנר ביום טוב שני של גלויות. כמובן שלקחתי אותו לצד, חיבקתי והסברתי לו. אותו יהודי התקרב מאוד וכיום הוא מקיים מצוות כדת וכדין".

יפה גם מציין שהיו כמה וכמה פעמים בהן אנשים נתקלו בו ביום כיפור, והופתעו כשגילו אותו נושא שלט הצמוד לבגדו הלבן ועליו כתוב: "סליחה, אני בתענית דיבור, גמר חתימה טובה". "באחת הפעמים באתי להתפלל ופגשתי את הנשיא ריבלין ורעייתו, בפעם אחרת הגעתי וראיתי את נשיאת בית המשפט העליון שבאה להתפלל אצלנו, בהתחלה הרגשתי מוזר כשלא יכולתי לשוחח, אבל היום אני יכול לומר שזה אחד הדברים המומלצים ביותר ביום כיפור, כי בזכות התענית אני מרגיש ממש ניקיון רוחני. אני לגמרי ממליץ לנסות זאת, זהו ניקיון של הנפש".

צילום: Fernando Aceves

כל העדות, כל הסגנונות

גם אלי יפה וגם צבי וייס מציינים שלאורך כל השנה הם משתדלים ללמוד ולהתפתח ככל הניתן. "שמעתי פעם פירוש על כך שנשאלת השאלה לגבי הלוויים – מדוע מצוין במקום אחד בתורה שהם היו עובדים בבית המקדש מגיל 25, ובמקום אחר מצוין שהם עבדו מגיל 30", מספר וייס, "התשובה שהרמב"ן נותן לכך היא שהם התחילו באמת ללמוד לעבוד בגיל 25, אלא שהלימוד נמשך חמש שנים ורק לאחר מכן הם התחילו לשיר בבית המקדש. גם הגישה שלי היא כזו, לדעתי אין גבול ללימוד, ודווקא כשאני לומד אני מבין עד כמה עוד חסר לי ועד כמה אני יכול להמשיך לשאוף וללמוד.

"המורה העיקרי שלי היה ד"ר מרדכי סובול ז"ל", הוא מוסיף, "למדתי אצלו במשך שבע שנים, וגם אצל החזן משה שטרן, שריד לדור דעה, אוד מוצל מאש, שהחזנות זורמת לו בעורקים".

כשמדברים על ר' משה שטרן, מספר וייס: "קיבלתי פעם הקלטה של תפילת נעילה שלו מלפני 40 שנה. פניתי אליו וביקשתי ממנו הדרכה כדי שאצליח לנגן את הלחן הייחודי הזה. הוא אמר לי בתגובה: 'גם אם ארצה לא אוכל להדריך אותך לגבי הלחן הזה, כי זה הלחן שיצא מליבי באותה סיטואציה של נעילה לפני ארבעים שנה, הוא לעולם לא יהיה זהה לתחושותיי כיום, ואם זה יהיה רק חיקוי – עדיף לא לעשות זאת'. הזדהיתי מאוד עם הגישה. כי גם לדעתי חזנות צריכה להגיע מהמקום העמוק ביותר. מהלב".

בית הכנסת הגדול ידוע כמקום שיש לו את הפסיפס היהודי הכי מיוחד בעולם, עם קהלים מכל העדות והחוגים. איך אפשר להשביע את רצון כולם?

"המשימה אכן קשה", מסכים וייס, "אבל אני משתדל לחלק את המוזיקה החזנית לכמה חלקים שבכל אחד מהם יש סגנון שונה, לפעמים זה יותר סגנון של מערב אירופה ולפעמים של מזרח. לפעמים אני גם משלב סגנון חסידי, וממש משתדל לתת טעימה מיכל דבר ולשלב בין כולם".

ולסיום, מהו הקטע בתפילה שאליו אתם מתחברים במיוחד?

יפה: "אני מתחבר בעיקר לניגון של 'בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור יעבורון...' זה ניגון שמרעיד אותי בכל פעם מחדש, אבל אולי אני לא ממש אובייקטיבי, כי אני זה שהלחנתי אותו".

וייס: "אני מחובר דווקא ליצירות שאני מבצע מבלי לתכנן, הן פשוט יוצאות מתוך עומק הלב, מבלי שיש להן תלות מוזיקלית מחייבת. זה סוג של יצירות שאף פעם לא תוכל לשחזר אותן, כי כל הייחודיות שלהן היא בכך שהן נולדות באותו רגע".