"אני אוהב אותך. אשריך שבכית בעת נעילת שער". סיפור ליום הכיפורים

היה מחניק באולם. ירחמיאל הביט בתדהמה בעיניים מצועפות. האם זה חלום או מציאות? איך הגיע לדבר בזה? הכל סגר בעדו. האם הוא עצמו שנמצא בתא הנאשמים? הזכוכית האטומה המבודדת לא העלימה כלל את תנועות ידיהן הנרגשות של הנוכחים ואת השאון העוצמתי ממלמוליהם חסרי הפשר של הנוכחים.

כשמיקד את מבטו בפניהם ראה שחלקם אינם מוכרים. היתר מביטים בו בכעס לא מובן. הנה חברו הטוב ביותר יושב בשורה השלישית מישיר אליו עיניו בכעס וחרון. היכן החברות? היכן כל השעות היחד שבילו בידידות? מדוע איבד את ידידותו דווקא כעת כשכל כך זקוק לו. כידונים חדים דקרו את נשמתו. נראה היה שהתא בו הוא נמצא מאבד את המעט חמצן שנותר בו, שכן חש בקשיי נשימה.

כשראה שגם חיים ודודי היושבים בראשונה זו שקרובה יותר אליו, תולים בו את עיניהם במבט קטלני, ידע שעוד לפני גזר הדין, עובר הוא 4 מיתות בית דין. הרג, חנק, שריפה וסקילה. הצער והבושה גרמו לו להביט אחורה בזמן ולהיזכר איך התחיל הכול.

כבר כשצו ההתייצבות לבית משפט הגיע לידו השתדל ובקש מידידיו שיבואו לתמוך בו ושריין אותם להיות לו עדי אופי. אותם אלו הקרובים אליו שזכו בביקורו לעיתים קרובות, אותם אלו שאכלו זה אצל זה כמו גם אלו שאהב לשוחח ולצחוק עימם. הפעם הוא זקוק להם ביותר.

הם האזינו ברב קשב להפצרותיו שבקש מהם לבוא וללוות אותו בזמן שיעמוד לדין. שיתאמצו להכין לו עדות אופי. להפתעתו הם זעו באי נוחות וסימנו בפניהם תנועת ביטול מול נפשו הסוערת. מוזר היה לו, שהם לא הבינו מה בוער כל כך ולמה הוא מייחס חשיבות גדולה למשפט הלא מובן הזה.

"מה הפחד שלך?", הקניטהו. "הרי אנו כולנו באותה סירה. מה רע במה שעשית? אם יאשימו אותך יצטרכו כלא בגודל של כל גוש דן. מה נראה לך, אתה לא יותר גרוע מכולנו. תפסיק להיות מוזר ותתחיל להיות כמו כולם. תירגע, אתה צריך להבין שפעם זה היה אחרת, אבל היום? אם אתה אשם יצטרכו להאשים מאות אלפים שהם במצב גרוע הרבה יותר ממך. חוץ מזה אתה לא נולדת בחצרו של הגאון מווילנא. אל תשכח שעברת ילדות קשה, היו לך לא מעט משברים. ומה עם החובות שאתה מתמודד איתם והילד החולה שיש לך בבית. תאמין לנו שאתה צדיק. אל תתן לשנתך לנדוד. המצב שלך מצוין. נו באמת, אל תטריד אותנו בהבלים ולמען ד' תפסיק להיות תימהוני."

האמת שהם הצליחו להשקיט את נפשו מייסורי מצפון. אבל מעבר לכך היו גם כאלה, מספרם מועט שטענותיהן ישבו היטב על מצפונו והזהירוהו שאל יתמהמה. כדאי שיעשה מאמצים למזער את טעויותיו. לא להסכית ולהאזין למי שאין לו מושג מה הולך להיות, אלא לעצור ולשאול, איפה אני נמצא? לאן אני הולך ולפני מי אני עומד למשפט ולהשתפר כי הזמן כידוע -קצוב. יותר מכל כדאי והכרחי להשתדל הרבה לפני המשפט. מעבר לכך לקבוע תור אצל השופט עצמו שידוע כרחמן שוודאי לא יחפש להפליל, להיפך הוא הנכון. זהו שופט שיחפש היכן לזכות אותך ואנה ממך, לך בהכנעה ולא ביוהרה, כך אמרו לו אותם יחידים אך ברגע שנתקל שוב בחבריו הראשונים, נמוגה, אפוא, השפעתם של יראי המשפט.

נכון, כשניסה בכל זאת להתקשר למזכיר בית המשפט, כדי אולי להתקבל לפגישה עם אותו שופט רחום, התפלא עד מאוד שענה לו השופט עצמו. תחילה התבלבל ושאל שוב - "האם זה כבודו בעצמו ולא המזכיר?". לפליאתו השיב הקול שידוע, שהוא עצמו עונה לטלפונים בחודש הזה. כל זה כדי להקל על הקהל שמתקשה עם הפרוצדורה וכדי לאפשר לכל אדם לבוא לראות כיצד לקדם ולזרז את התהליך. הוא לא רק יושב ומצפה לשיחות נכנסות, אלא יוצא בעצמו קרוב יותר לכל אותו ציבור, לכל אותם נשפטים שאמורים להתייצב ביום המדובר. אז מנסה הוא להזכיר להם שיש דרך להיחלץ מן המשפט. וכן גם אתה יחיאל היקר, אני שמח שיצרת קשר ואני פה כדי לעזור. סומק עז עלה בלחיו של ירחמיאל. זאת לא תיאר לעצמו, כל כך פחד והנה במחי שיחה אחת אולי יוכל לבטל ולשנות.

כשניסה להסביר בהתרגשות עת מצבו לרום מעלת השופט, זמזם הנייד שלו. מבט אחד על הצג הבהיר לו שזה חברו הטוב שהשאיר 8 שיחות שלו נענו.

"אדוני השופט, סליחה. אני מיד חוזר אליך. יש לי שיחה חשובה". "הלו, שמוליק, אתה לא מתאר לעצמך עם מי דיברתי עכשיו".

"עם מי?".

"עם השופט בכבודו ובעצמו".

"ירחמיאל, אני מתפלא עליך. אנו מחכים לך. שכחת שקבענו פה כל החברה לעשות על האש. אתה חייב לבוא, הבדיחות שלך חסרות לאווירה".

"תראה, שמוליק, זה לא פשוט לעזוב את המערכה המשפטית, יש לי הזדמנות נדירה".

"תהיה הסיבה אשר תהיה. אתה עם המשפטים שלך מגביל את עצמך. מתי תהיה לך הזדמנות ליהנות מהחיים. מספיק אתה עובד קשה. גם לצאת להתאוורר אתה פוחד?".

* * *

לא רציתי להיות שונה, רציתי להיות כמו כולם. באותו רגע איבד המשפט את כל כובד משקלו. נוח היה לי לשקוע כביכול בחובותי החברתיות ולו כדי להפיג את המועקה שהכבידה על מצפוני, אך זו ידעה לפרוט על מיתר עלום ורגיש.

במהלך הימים הבאים נזכרתי לא אחת במשפט המתקרב הטורד את מנוחתי, לא בשמחה חייגתי את מספרו של השופט אבל אז נשמעו דפיקות על הדלת. זה היה לא אחר מאשר השכן שלא נלאה מלבקש חתימה על תוספת הבניה. ברוח הזמן החלטתי שאולי זו ההזדמנות לשפר את מאזן המעשים. לקחתי את המסמך לידי, אך אז אשתי לחשה בקול רועם - "תחשוב פעמיים לפני, שכחת שהוא לא חתם לנו, לא מגיע לו".

שבוע לפני המשפט ידעתי שמעבר לקו יענה לי השופט שהוא כולו כועס וקצר רוח, אך נדהמתי מקולו שהקיף אותי באהבת אין קץ. התביישתי באמון הרב שנתן לי. בסיום הוא ציין "תתעורר מהאדישות, עשה במהירות כל מה שאתה יכול. עוד זמן קצר תסתיים מסגרת האשראי" אבל ההרגל הנורא הקשה עלי לעצור רגע.

קולו של פטיש השופטים העיר אותי משרעפי והבטתי כיצד עלו העדים אחד אחד. הרגשתי כמו בחדר ניתוחים ללא הרדמה, כל אחד ניתח צד אחר בתכונתי באופיי במעשי. נשחטתי מכל כיוון. העדויות היו מרשיעות ולא נתנו כל מקום לתקווה. הגרוע ביותר היה שכל אלה שהעידו היו לא פחות מאותם חברים שעד לאותו רגע היו חברי הקרובים ביותר. ייאוש עמוק תקף אותי. לאחר סדרת האימים של מתן העדויות יצאו כל העדים מן האולם. נשארתי עם מספר מועט שאינם מוכרים לי שצפו בי בצער. מזווית עיני ראיתי את משפחתי הקרובה ביותר שניסתה להתקרב. הם הביעו אהדה ואהבה, אבל לא היה לי את היכולת להתנחם. ידעתי בברור שאין להם את הכוח להושיע אותי.

עלו כמה עדי סנגוריה להעיד בעדי, התביישתי להביט בפניהם. העדויות היו עלובות, קטנות ולא נחשבות. הבנתי שכלו כל הקצין. הגנבתי מבט לשופט שכל כך רצה לעזור לי, ידעתי שעם כל הרצון הטוב מה הוא חושב כרגע. מה שראיתי היה צער אין קץ. השפלתי את מבטי, לא יכולתי להכיל יותר. יחד עם זה לא רציתי לראות באומללותם של משפחתי היקרה. לא יכולתי להושיעם.

כשסיימו להקריא את גזר הדין נזכרתי שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. החלטתי לעשות מעשה. דפקתי בעוז על חלון הזכוכית שיפתחו לי, רציתי להתנפל לרגלי השופט אך השומרים חשו אלי בכעס, תפסו בחוזקה את ידי. צעקתי ואז דפק השופט בפטישו וסימן לשומרים שיתנו לי להתקרב.

התקרבתי. ברכי לא נשאו את משקלי, נפלתי לרגליו ובכיתי מרה. ניסיתי לפתוח פי לבקש על חיי, אך הדמעות חנקו את קולי. לאחר זמן רב הצלחתי בקול מרוסק ובשארית כוחותי לומר "שופט יקר, אני בטוח שהמשפט הוא משפט אמת, אבל אני מנסה את הדרך האחרונה. אני מתחרט ומתבייש עד עמקי נשמתי בזה שנתת לי הכל, כדי לחזור בי לטובתי. לא ניצלתי את ההזדמנות. אני הדל במעשים מבקש. אנא, תן לי הזדמנות נוספת, אני בטוח שכעת אני יודע ומרגיש. לא אהיה אותו אדם של אתמול. אני אחר. בבקשה נסה אותי. אני מקבל על עצמי לעזור גם לאחרים להבין. אנא, רחם עלי ועל משפחתי"

לפתע התקרב הקטגור מהתביעה והכריז: "ירום הודו השופט, אין שום צד זכות לבן אדם הזה. הוא לא שיפר מעשיו, חדל אישים שכמוהו. בוודאי שלא ניצל את ההזדמנות ומעל בתפקידו, על כן ראוי הוא לדין ואין לשמוע לטענותיו המגוחכות".

הס הושלך באולם. המתח גבר ואז נשמע קולו האבהי של השופט: "ירחמיאל היקר. נתתי לך הזדמנות. צפיתי שתתקרב אך השחות שלנו היו עקרות. רציתי לראות שינוי אך כל רוח מצויה הפילה אותך. חיכיתי לשווא שיהיה איזה שהוא דבר שאוכל להיאחז בו, שהנה יש מגמה של שינוי, גם זאת לא ראיתי. הרי ידעת שהמשפט מתקרב, אבל אני יודע שיש לך נשמה גדולה. ישנם חוקים שיצרתי וזו דרך ההתנהלות. אני אוהב אותך, אשריך שבכית בעת נעילת שער. קנית עולמך ברגע האחרון. אשריך שיש לי במה להיאחז. הבכי הצער החרטה יוציאו אותך מהדין. קום על רגליך".

המום מהשינוי המבורך קמתי. התביישתי נכלמתי להסתכל בפניו של הגואל. אבל הוא המשיך "ירחמיאל יקירי, לא רק תצא לחופשי ותהיה בן חורין, אלא אתן לך שפע וגם את כל התנאים שתוכל לשוב לדרך האמת. כמו כן אמחק את חובותיך הישנים".

את היתר לא שמעתי. דמעות של אושר סימאו את עיני. לא ראיתי אבל הרגשתי את תרועות כל הסובבים אותי, מחבקים ומובילים אותי אל החופש.

אני חייב לקיים את הבטחתי. יהודים יקרים, אל תהיו כמוני. כמעט פספסתי את ההזדמנות. תהיו חכמים יותר. התכוננו היטב למשפט. הוא מתקרב. תגיעו מוכנים. אנא אל תעברו מה שעברתי, אל תתבלבלו בדרך. הכינו הרבה סנגורים, אל תסתנוורו מחבריכם הטובים ביותר. לא תמיד הם אלו שיושיעו אתכם.