מה מרגש כל כך בתפילה דווקא ליד קברו של אבשלום? סיפור ליום הכיפורים

מנהג היה לו, לרבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שבכל ערב יום כיפור היה הולך להשתטח על קברי צדיקים, להתפלל בדמעות שיזכה לעבוד את עבודת היום הקדוש כראוי ויזכה לחתימה טובה.

שנה אחת ביקש רבי חיים מהנהג שלו לנסוע אל קברו של ה"אור החיים" הקדוש, להתעדן מאורו.

בסייעתא דשמיא עלה בידו להגיע אל קברו של ה"אור החיים", אך כמעשה שטן חש רבי חיים שלבו אטום. כמה שהוא מנסה להתרגש, לעורר את הלב להתפלל, שום דבר. לא רגש ולא התעוררות. גור-נישט.

בצר לו ביקש רבי חיים לנסוע אל הכותל המערבי, אולי שם, מול שריד בית מקדשנו, יתעורר לב האבן ויגעש הרגש הקפוא.

בדרכם, הם חלפו בסמוך ל"יד אבשלום" - אנדרטה לזכרו של אבשלום, בנו של דוד המלך.

רבי חיים הרגיש "טיק" בלב.

הוא ביקש מהנהג לעצור. "אני רוצה להתפלל שם", הורה.

עודם צועדים, וכבר רבי חיים החל להשתפך ברגש. שעה ארוכה זלגו עיניו דמעות כנהר והוא התפלל בדבקות עצומה. הנהג הופתע, אך כמובן לא העז להפריע לרב בתפילתו.

בצאתם, פנה הנהג לרב ושאל: "רבי, מה אירע בקברו של אבשלום, שהיה בן מביש אשר רדף את דוד אביו להורגו, שהרב התרגש כל כך בתפילה, מה שלא אירע בציונו הטהור של רבנו ה'אור החיים' הקדוש?". 

השיבו רבי חיים: "את התשובה תשמע בעזרת ה' לפני תפילת כל נדרי".

* * *

יום הכיפורים פרס את אדרת קדושתו על היקום, וגם בישיבת מיר התכנסו כולם לתפילת "כל נדרי".

נהגו של רבי חיים היה מעשרה ראשונים בבית המדרש, ממתין מסוקרן לדרשת הרב.

וכה אמר הרב בדרשתו: "אבשלום רדף את דוד אביו כדי להורגו, ומצא את מותו במיתה קשה, שנתפס שערו בעץ והוא נתלה מיוסר בכאביו עד שיצאה נשמתו.

"והנה, כאשר מת אבשלום, נעמד דוד וקרא עליו: "בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי ... בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי" (שמואל-ב' י"ט, א'-ה'). שמונה פעמים קרא דוד המלך את המילה "בני" על בנו אבשלום. ומדוע? מסבירים חז"ל (סוטה י ע"ב), שאבשלום היה ראוי להיות בשבעה מדורי גהינום, ובכל פעם שקרא עליו דוד המלך "בני", הוא העלהו מדור אחר מדור".

ואז זעק רבי חיים בלהט: "האם ניתן להבין מה זה בן שרודף את אביו כדי להורגו?! האב מתחבא במערות, הבן ממריד את אוהביו להורגו - ולמרות כל זאת, רחמי האב על בנו הם רבים כל כך, עד שכשנהרג בנו - רודפו, שונאו ואויבו - דוד המלך מתאמץ להעלותו ממדורי הגהינום כדי שלא יסבול צער על רדיפתו אותו...".

רבי חיים פרץ בבכי וקרא: "ריבונו של עולם, ומה בן ששנא את אביו ורדף אותו נפש, רחמי האב כל כך רבים עליו, על אחת כמה וכמה אתה - אבינו אב הרחמן בעל הרחמים והסליחות, ואנו - בניך, אהוביך ואוהביך, שאף אחד מעם ישראל חלילה אינו שונא אותך, ואף אחד אינו חוטא בכוונה להכעיסך אלא אך ורק מפני התגברות היצר הרע בלבד, שוודאי שתרחם עלינו ותמחל לנו!".

* * *

בהזדמנות אחרת השתטח רבי חיים על קברה של רחל אמנו, ואמר: "מאמע רחל, בורא עולם אמר לך "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי", ואני חיים, הבן שלך, מתחנן בפניך: אמא'לה, אל תפסיקי לבכות! תבכי על בניך שנמצאים בגלות, שסובלים צרות, שנאבקים בניסיונות. תבכי עלינו, אמא, תבכי...".

גם אנו נצטרף לבקשתו, שנזכה לגאולה ונחתם לטובה, אמן.