ככל היוצא מפיו - ייעשה!

פרשת מטות פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". כלומר, לא יחלל את דיבורו. לא יוציא אותו מקודש לחולין. אם נדרת בפיך – תקיים את נדרך.

דיני נדרים מלמדים שיש כח לאדם לאסור על עצמו דברים המותרים באמצעות כוח הדיבור בלבד, כאילו היה זה ציווי מהתורה. שהרי דיבור שיש בו התחייבות כלפי שמים מקבל קדושה, עד כדי שהפרת הנדר היא בגדר הוצאת דיבורו הקדוש לחולין, ואם נדר שלא יאכל בשר – הופכת אכילת הבשר לאיסור עבורו, ממש כמו אכילת דבר טמא.שלמה המלך אומר בספר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". לעיתים בשעת התלהבות, האדם מקבל על עצמו דבר שאין ביכולתו לעמוד בו: תרומה נכבדת, מעשה קשה וכדומה. אך שלמה המלך מלמד אותנו שעדיף לא לנדור, מאשר לנדור – אך לא לקיים. 

למילים יש כח, ולכן על האדם להקפיד על מה שהוא מוציא מפיו, ובכך הוא מקדש את דיבורו.

והזוכה לשמור על פה קדוש ונקי, עומד בדיבורו ומקיים את כל אשר הוא נודר - הקב"ה נותן לו שכרו ומקיים את כל בקשותיו. לפי שאותן מילים היוצאות מפיו – מלאות עוצמה רוחנית וכח חיובי.

אך אדם שמשתמש בפיו למטרות רדודות ח"ו – קללות, ניבולי פה, נודר ואינו מקיים, לשון הרע וכדומה – מחלל את דיבורו, ותפילתו אינה מתקבלת. משל לאדם שהגיש מנחה יקרה למלך, אך הניח אותה על גבי מגש המרופד בבוץ. כיצד המלך יתייחס לאותה מנחה? הלא גם הכלי בו מונחת המנחה חשוב כמו המנחה עצמה. כך גם אדם המנבל את פיו ולאחר מכן מתפלל – אין תפילתו מתקבלת ברצון.

קדושת הדיבור מצריכה עבודה לא פשוטה. אך על האדם מוטלת החובה להשתדל כמיטב יכולתו ובכל פעם להוסיף ולטהר את עצמו, בהדרגה אך בעקביות, עד שזוכה לדיבור נקי וטהור שאין בו שום פגם. כך הוא בונה את עצמו שלב אחר שלב, פרט אחר פרט, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לשלמות הראויה.

חז"ל מלמדים אותנו שהזהירות בדיבור נצרכת גם בחינוך הילדים. אדם המבטיח לבנו דבר מסוים – עליו לקיים את הבטחתו. "לא יחל דברו". אם ההורה הבטיח לקנות לו דבר מסוים ולבסוף לא קנה, הוא הורס בכך את החינוך של הילד. הילד מבין שאין משקל לדיבור, וגם מאבד את האמון באביו. וכך, גם הילד בבגרותו לא יירתע מלשקר לאחרים, להבטיח ולא לקיים. לדוגמא האישית ישנו משקל מכריע בחינוך הילדים. כאשר האב מקיים את הבטחתו לבנו, גם כשהבן שכח בכלל את ההבטחה – הבן סופג את ערך הדיבור. הוא רואה כמה אביו אמין, ומה שאומר – מקיים. 
בן כזה יגדל אף הוא להיות כאדם העומד בדיבורו.

וגם אם רואה שקשה לו לשנות מהרגלו ופיו מדבר ללא מחשבה, ישקיע בדבר, ויזכור את השכר הרב הנרמז בפסוק, שאם הוא: "לא יחל דברו", אזי זוכה שהקב"ה ימלא את בקשותיו בבחינת: "ככל היוצא מפיו – יעשה!" שבת שלום.