"הייתי חוזרת בכל יום הביתה בוכה, זה היה בשבילי ממש עינוי"

כמעט שני עשורים חלפו מאז שהייתה אילנה עדני נערה צעירה בכיתה י', שאוהבת לשיר, ויודעת שהקב"ה העניק לה קול מיוחד שאתו היא יכולה להגיע רחוק.

כשאילנה מספרת על אותם ימים ניכר בקולה שהרגשות שהציפו אותה אז קיימים גם היום. "למרות שהגעתי מבית מסורתי והתחנכתי במוסדות דתיים, החלטתי שאני מנסה להתקבל ללהקה צבאית", היא מספרת, "זה היה מנוגד לגמרי לדעות של הוריי ולא הייתי מסוגלת לשתף אותם בכך, גם ידעתי ששירה בלהקה צבאית מעורבת, בין היתר מול גברים, אסורה לגמרי, אבל הרצון היה חזק ממני".

אילנה עברה את המבחנים ואפילו התקבלה, אלא שכנראה החינוך שקיבלה בבית היה יותר מידי טוב, ובתוך זמן קצר היא הודיעה על כך שאין בכוונתה להגיע לצבא והחלום נגנז.

"אני חושבת שהיה פשוט רצון פנימי שעצר אותי", היא מסבירה כיום, כשהיא מביטה על כך בפרספקטיבה של שנים. "הלכתי להיבחן בלהקה הצבאית כי זה משך אותי, אבל בתוך ליבי ידעתי שאני לא יכולה לעשות את זה בלב שלם, פשוט לא מסוגלת. אגב, לדעתי זו תחושה שמלווה הרבה מאוד נערים ונערות שיורדים מהדרך. בתוך ליבם הם לא מסוגלים להתכחש לאמת, ולכן לעתים קרובות הם חוזרים הביתה בסופו של התהליך".

הוויתור של החיים

הימים שהגיעו אחרי שהתנפץ החלום לא היו קלים. אילנה מספרת שרב האולפנה בה היא למדה היה מודע לניסיון הגדול שחוותה, והוא ניסה להוכיח לה שהיא יכולה לנצל את הכישרון ולהופיע לפני נשים בלבד. "אני ממש צחקתי על כך", היא נזכרת, "כי באותם ימים כלל לא הוכרה האפשרות של מופע שירה לנשים בלבד, בכלל לא היו זמרות בציבור החרדי.

"למרות הכל הרב שכנע אותי ואף הצליח למצוא מקומות בהם אוכל להופיע. כך כנערה בכיתה י' התחלתי להופיע לפני נשים, אבל כל הזמן קיננה בי תחושה של החמצה ופספוס. הרגשתי שאין לי לאיפה להתקדם ואיך להתפרסם. זה לא היה מה ששאפתי אליו".

שנתיים לאחר מכן כבר החליטה אילנה לגנוז את חלום השירה באופן סופי והיא יצאה ללימודי תקשורת וקולנוע. "הרגשתי שאם לא שירה, אז לפחות אעסוק במשהו בתחומים המשיקים לה". 

יחד עם זאת, באותה תקופה היא המשיכה להתגעגע לשירים, ואז היא גם כתבה את השיר "נשמתי", בו היא פונה לנשמתה מתוך המקום הכי כנה וכאוב. את מילות השיר היא השעינה על דבריו של הרב קוק בספרו 'אורות התשובה'. "הרב קוק ממש מדבר בספר על היצירה שבוערת כמו אש, ומסביר למה אדם שיוצר חייב לעשות משהו עם היצירה שלו. כשקראתי את הדברים האלו התחברתי אליהם מאוד, מעולם קודם לכן לא ראיתי התייחסות בכתובים לנשמתו של יוצר או אמן.

"הרגשתי אז בדיוק כפי שמתאר הרב קוק - היצירה שלי היא כמו נשמה, והיא בוערת בתוכי. כל עוד אני לא מממשת אותה, אין לי שום אפשרות ליהנות בחיי. אני מאמינה שאלו לא רק תחושות שלי, אלא גם של הרבה מאוד אומנים נוספים שרוצים לממש את עצמם, אבל יש משהו שעוצר אותם".

"הקב"ה החזיר אותי"

בפועל עסקה אילנה באותן שנים במגוון של תפקידים בכנסת ובמקומות שונים בתקשורת, אך לא בשירה. "היה ברור לי שנושא השירה יישאר מרוחק ממני, לא דמיינתי שאחזור אליו, אלא שהקב"ה תכנן אחרת", היא מספרת.

זה קרה כאשר היא הגיעה בין שלל עיסוקיה לרדיו המוזיקלי ביותר במדינה, ואז תוך כדי עבודה של מאחורי הקלעים, נחשפה אילנה בבת אחת שוב לחיי המוזיקה, ואז החל הכל לבעור בה מחדש. "זו הייתה הרגשה מאוד מוזרה", היא מתארת, "כי בעצם בלב כבר השלמתי עם זה שלא אהיה זמרת, אבל הקב"ה כנראה ייעד לי ייעוד אחר, הוא כן רצה שאשיר וכך החזיר אותי בעל כורחי לעסוק בתחום".

אז מה, חזרת לשיר?

"כן, חזרתי לשיר, אך רק בערבי נשים ובתכניות לנשים. זה היה ניסיון לא קל בכלל, כי באותם ימים עבדתי ברדיו עם המפיקים המובילים ביותר, והגיעו אליי הצעות להשתתפות בתכניות הכי גדולות. המפיקים לא הצליחו בשום אופן להבין איך אני מסוגלת לסרב, איך ייתכן שמציעים לי כאלו דברים ואני אומרת לא".

באותם ימים היא המשיכה לעבוד על השיר 'נשמתי' כאשר הגיטריסטית שירה ביליג, שאף היא דתייה, בוגרת אולפנה, העניקה לו לחן מיוחד. "התעסקתי בשיר מתוך תסכול עמוק מאוד", היא מודה, "ראיתי מידי יום את האמנים שמצליחים ומובילים, ורק אני חוזרת הביתה מלאת תסכול ותחושת פספוס. זה היה קשה לי, ממש עינוי".

את חושבת שזהו ניסיון שעובר גם על זמרות חרדיות נוספות?

"בוודאי, אני שומעת כל הזמן על זמרות, בפרט כאלו שחזרו בתשובה וראו את האפשרות להופיע לפני קהלים גדולים ולקבל תקציבי עתק. לכולן קשה להתמודד עם זה שכנשים חרדיות ישנם שערים שנסגרים לפניהן, מדובר בניסיון גדול מאוד". 

כמי שמגיעה מהחינוך הדתי היה לך קל יותר?

"בדיוק להיפך", משיבה אילנה בכנות, "הרגשתי תמיד שכאשר יש זמרת שמגיעה מבית חילוני, אז כולם  מחבקים אותה ומעריכים אותה, רואים ממש שליחות לקרב אותה ליהדות. דווקא אני שהגעתי מהחינוך הדתי לא קיבלתי את אותו חיבוק שניתן לזמרות חוזרות בתשובה, וזה היה לי מאוד קשה. עד היום אני מגיעה לפעמים להופיע על במות והצופות מחכות שאשתף אותן בסיפור של חזרה בתשובה. אני מבהירה להן שסיפור החיים שלי אינו כזה, אבל מי אמר שרק מי שחוזר בתשובה מתמודד עם ניסיונות?"

אילנה גם מציינת בכאב שהיא פוגשת לא מעט אמניות שקוראות לעצמן "חרדיות" אבל בפועל הן משתתפות בתכניות הרחוקות מאוד מלהיות כאלו. "השם ירחם עליהן ואני מקווה שכולן יחזרו בתשובה, אבל עצוב לי לראות את זה, כי גם בציבור החרדי אנשים כבר לא יודעים להבדיל בין זמרות שבאמת שומרות על ההלכה לבין אלו שמופיעות גם במקומות זרים, נוצר בלבול גדול מאוד".

מהפך מוזיקלי

כמי שמלווה את תחום המוזיקה במשך שנים כה רבות, טוענת אילנה שבשנים האחרונות היא רואה שינוי משמעותי בכל הנוגע לשירת נשים. "כשהתחלתי לעסוק בתחום לא היו בכלל זמרות חרדיות, ואילו כיום הדברים השתנו מקצה לקצה. יש כל כך הרבה זמרות מובילות בציבור החרדי ששרות לפני נשים בלבד. ממש מרגש לראות את המהפך הזה".

מה לדעתך הוביל למהפך?

"קודם כל אני חושבת שזו העקשנות שלי ושל עוד זמרות נוספות. לא ויתרנו בשום מחיר על מופעים לפני נשים, וזה ניצח לבסוף. בנוסף, יש גם את הדרישה והצורך של הציבור".

אילנה מציינת כי עדיין לא קל להיות זמרת חרדית. "לצערי זמרות חרדיות לא מתוגמלות כמו זמרות ששרות במגזר הכללי. אין קרנות שמעודדות אותן, גם לא מלגות או דברים אחרים שמוצעים לזמרים אחרים, ודווקא אישה חרדית מגדלת בדרך כלל משפחה ברוכה וחשוב לתגמל אותה כראוי. זו לדעתי רק אחת הסיבות לכך שחשוב שבציבור החרדי יקפידו להזמין אך ורק זמרות חרדיות, מתוך הבנה שאם לא יתנו להן את הכוח, לא בטוח בכלל שהן ימשיכו לוותר ולעמוד בניסיון, כי הוא באמת קשה מאוד".

יחד עם זאת, אילנה מציינת שהיא רואה לאורך הדרך דווקא את היופי המיוחד שיש בעולם הדתי. "בשונה מהמגזר החילוני, בו כשאתה מגיע לגיל מסוים אתה כבר לא שווה כלום, במגזר הדתי יש דווקא הערכה לאנשים מבוגרים ובעלי ניסיון, ואם את לא רק קרייריסטית אלא גם אמא, רואים את זה כנקודת זכות, בזמן שבעולם החילוני אין סיכוי שתתקדמי באופן כזה".

להתחבר לנשמה

אילנה הספיקה להופיע בשנים האחרונות במגוון גדול מאוד של אירועים – החל מאירועים ביתיים וקטנים, ועד לאירועי ענק ברחבי הארץ, בבנייני האומה, קיסריה והיכל התרבות, וכן ברחבי העולם. "במשך כל התקופה עלה בי כמה וכמה פעמים הרצון לפרסם את השיר 'נשמתי', שכל כך אהבתי, אבל הרגשתי שהוא פשוט לא מתאים. הרי הדברים השתנו וכעת יש לי במה ואפשרות לשתף עם הציבור את הכישרונות שלי. וכך המשיך השיר להיגנז..."

ואז הגיעה הקורונה והמחישה לה עד כמה שהשיר ממשיך להיות רלוונטי. "הקורונה הייתה מכה מוחלטת לאמנים", היא מדגישה, "הם פתאום מצאו את עצמם בלי אפשרות להופיע ובלי דרך להביע את עצמם. זו לא רק ההתמודדות עם חוסר הפרנסה, אלא גם עם חוסר הביטוי העצמי. פתאום הרגשתי איך שהשיר מדגדג לי מחדש, ואז הוא יצא לאוויר העולם".

יחד עם השיר גם הפיקה אילנה, בשיתוף עם שירה ביליג, קליפ שמורכב מארבע אמניות שונות – אחת ציירת, השנייה נגנית, השלישית רקדנית והאחרונה זמרת. "ניסיתי להמחיש עד כמה שביצירה הנשית, על כל תחומיה, יש תמיד אתגר גדול – תמיד תצטרכי לוותר ולקבל את זה שיש משהו שעוצר אותך, אבל הרעיון הוא לדעת להשלים עם זה ולהתחבר לתוך הנשמה דווקא מתוך המקום של החסר, כי זוהי השלמות האמתית".

ומה היית אומרת לנשים שחוות בדיוק את מה שאת מתארת?

"קודם כל שישמחו בכך שהמצב שונה לגמרי מכפי שהיה פעם. כפי שציינתי – יש אפשרות לאמניות חרדיות להתפתח למגוון כיוונים, וזהו דבר מאוד מבורך. מצד שני, אישה צריכה גם לדעת להרכין ראש - לקבל את העובדה שמעצם היותה אישה היא קיבלה בעולם תפקיד שהוא בראש ובראשונה ויתור. לפני כל דבר אחר הקב"ה דורש ממני לנהל את הבית ולדאוג לילדיה ולמשפחתה, כי הבית היהודי קודם לכל. זהו דבר שלקח לי להבין במשך שנים. אפשר גם לעשות דברים נוספים, כמובן, אבל חשוב לא לשכוח את העיקר".

ולסיום מצטטת אילנה את מילות השיר:

נשמתי , תקשיבי לי, נשמה שלי
את איתי בכל מקום.
רק את תדעי, יקרה שלי
תגידי לי , מה קורה
איתי בנשמתי
תגידי לי מה איתי

מתי אראה אותה שלהבת
היצירה שלי בנשמתי
מתי אראה אותה בוערת
נשמה שלי יצירתי

נשמתי יצירתי, יקרה שלי
את הניצוץ שבליבי
האש שבוערת בי
תמיד שוכנת בקרבי
בתוכי , בנשמתי
ועד כלות נשימתי

מתי אראה אותה שלהבת
היצירה שלי בנשמתי
מתי אראה אותה בוערת
נשמה שלי יצירתי

מתי אראה אותה בוערת בי
נשמה שלי יצירתי

ליצירת קשר עם אילנה: Ilana@ilanaadany.co.il