אחרי שעקצו אותי באלפי שקלים שאלתי: למה לכולם יש כסף ולי אין?!

"למה לכולם יש ולי אין?", זו שאלה שהטרידה אותי המון מאז כשעברתי לגור במושב בגליל בו גדל בעלי.

היינו אז "עשירים" בחובות, גרנו ביחידת דיור צנועה עם שני ילדים, וממש מעבר לכביש היו "הטירות", כפי שקראתי להם. הווילות המפוארות עם החצר המטופחת והענקית שמשקיפה אל הנוף המרהיב. ואנחנו? הנוף היחיד שראינו היה של כביש העפר שנמצא מול החלון...

ממש לפני המעבר גרנו במרכז הארץ, במקום בו אני נולדתי. הייתי אז עצמאית וסיפקתי מתנות מתוקות לחברות ולאירועים פרטיים. כמה שבועות לפני ראש השנה, התקשרה אליי אישה וביקשה להזמין 100 מתנות מכובדות. למרות שלוחות הזמנים היו צפופים, לא רציתי לוותר על ההזמנה הזו, כי בכל זאת דובר על סכום רציני ומצבנו הכלכלי לא היה בשמיים, בלשון המעטה. אז אמרתי "בוודאי, הכול יהיה מוכן כמה ימים לפני החג". סגרנו חוזה וקניתי ציוד בשווי של אלפי שקלים שלקחתי בהלוואה ועבדתי במרץ בלילות, עם שני תינוקות בבית, בשביל לגרום לזה לקרות.

כמה ימים לפני החג, סיפקנו את הסחורה דרך שליח, שגם לו שילמנו כמה מאות שקלים, וקיבלנו את השיק מהמזמינים בשמחה ובששון. הפקדתי אותו בבנק והודיתי על העבודה הזו שהצילה אותי בחודש שאין בו יותר מדי עבודה.

בערב החג, ניגשתי לכספומט בשביל לקנות כמה מצרכים לימי החג, אבל... לא הצלחתי למשוך כלום. נכנסתי פנימה וביקשתי לדבר עם מנהל הבנק, כשאיתי שני הילדים – אחד בן 3 והשני בן שנה בלבד, עדיין בעגלה. שאלתי את המנהל מדוע אני לא יכולה למשוך כסף לאחר שהפקדתי סכום גדול בחשבון. המנהל הביט בי, הביט בחשבון, ולאחר מכן בישר שהשיק שהפקדתי חזר מפני שאין לו כיסוי, ושהחשבון שלי כרגע מעוקל בגלל חוב של ביטוח לאומי שחזר (עקב השיק שחזר). מבולבלים? גם אני הייתי.

אני חושבת שלא הייתי מושפלת ככה מעולם בחיי. קודם כל, לא הבנתי איך יכול להיות שהשיק חזר? ושנית, מה אני עושה כרגע כשאין לי אוכל במקרר בלי יכולת למשוך כסף? הייתי מבולבלת, חסרת אונים. אמרתי למנהל הסניף שאני חייבת למשוך כמה שקלים בשביל שיהיה לי אוכל בבית לילדים בחג. בחסדי שמיים, הוא אפשר לי למשוך סכום מצומצם, אבל אמרתי תודה על כל שקל.

עקצו אותי. באלפי שקלים. האחרונים שהיו לי

חזרתי הביתה וניסיתי להתקשר לאישה שביצעה את ההזמנה לחג. צלצול – אין מענה. שוב צלצול - אין מענה. וכך במשך כמה ימים. משהו פה לא הסתדר לי. עוד לא ידעתי את זה באופן רשמי, אבל הרגשתי טוב טוב בלב – עקצו אותי. באלפי שקלים. האחרונים שהיו לי.

כשבועיים לאחר מכן, ראיתי בטלוויזיה בתוכנית תחקיר שאותה אישה עקצה עוד בעלי עסקים רבים – גדולים וקטנים. אחד מהם היה קשיש, בעל חנות קטנה, שנעקץ בסכום גדול יותר ממני. הרגשתי כל כך מטומטמת, איך יכולתי ליפול בפח הזה? איך לא שמתי לב? אבל במציאות, היינו עכשיו ללא חסכונות, עם הרבה הלוואות ובלי שום יכולת להחזיר אותן. אז החלטנו לעשות מהלך קיצוני ולעבור לצפון, למושב בו גדל בעלי, ולגור ביחידה של ההורים שלו. זה היה מהלך קשה, אבל זו הייתה האופציה היחידה שלנו כי כסף לשכירות לא היה לנו, וכסף לכל השאר – גם לא היה... אבל ברוך השם הסתדרנו.

כשעברנו לגליל, אמרתי ברוך השם שיש לי בית עם ארבע קירות לגור בו. זה בכלל לא עניין אותי איך הוא נראה, גדול או קטן, חדש או ישן, העיקר שיש מיטה לשים בה את הראש. ובאמת חייתי בהודיה מתמדת, ואני ובעלי עבדנו קשה מאוד בשביל שנוכל לתחזק את הבית ולדאוג לילדים לכל מה שירצו.

עברו השנים וב"ה התחלנו לסגור קצת חובות ואפילו לקנות מתנות ובגדים לילדים, שלא יכולנו קודם לכן. מה שנקרא – לפנק לפנק לפנק. הצלחנו אפילו לשפץ את היחידה, לייפות אותה ולגור בנוחות מירבית. אלא שאז... התחלתי להביט לצדדים. לטירות. לווילות הענקיות עם החצר המטופחת, לנוף האינסופי שמשקיף מהמרפסת. בקיצור, לדשא של השכן.

פתאום לא זכרתי את הימים שפחדתי שלא יהיה לי מקום לישון בו. לא זכרתי את הימים בהם חששתי שהשיקים שלי יחזרו כי אין כיסוי או שלא יהיה מספיק יתרה בכרטיס בשביל לתדלק או כסף בחשבון בשביל לשלם במכולת. פתאום כל אלה נשכחו ואני רק חשבתי על הבתים הגדולים שנמצאים לידי. למה להם יש ולי אין?

אומנם יש לי הרבה ידע בהמון תחומים אבל התחלתי לחשוב שהדבר היחיד שאני לא יודעת לעשות זה כסף. שלעולם לא אהיה עשירה, שיש אנשים שנולדים עם גורל של עשירות ואני לא ביניהם. בכל פעם שהילדים שלי הלכו להתארח, חששתי שהם יקנאו בבתים של החברים שלהם או בצעצועים הרבים שיש להם. ואני, שמאוד אוהבת לארח אנשים, פתאום התביישתי להזמין אנשים הביתה. לא רציתי שיחשבו שאנחנו מסכנים, רק לא זה, למרות שאף פעם לא הייתי כזאת.

עמוק בפנים ידעתי שאני רוצה חיים פשוטים. אף פעם לא אהבתי ראוותנות וידעתי להסתפק במועט. רציתי שיהיה לי "מספיק". רציתי לחנך את הילדים שלי על ערכים של נתינה, חסד, אהבה. ופתאום, הסתכלתי בדשא של השכנים והוא היה נראה לי ירוק יותר. אז התחלתי לרחם על עצמי ושוב שאלתי – למה? למה להם יש ולי אין? לא עברתי מספיק בחיים? לא מגיע לי? אז התשובה היא לא! לא מגיע לי. לא מגיע לנו כלום. כל מה שיש לנו בחיים זה מתנות חינם, ועד שלא נדע להעריך אותן, לא נקבל שום דבר מעבר.

העוקץ היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיי

לפני 3 שנים התחלתי להתקרב לבורא, לדבר אליו, להתפלל אליו ולראות את החיים במבט של אמונה. היום אני יודעת שלמרות השנים הקשות שעברתי, העוקץ היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיי! מכמה סיבות:

האחת, עברנו לגליל והילדים שלי נהנים לטייל בחוץ, להיות מחוברים לטבע, לנשום אוויר צח, וגם אני הכרתי פה אנשים מופלאים. הסיבה השנייה היא שלמדתי להעריך דברים שאנשים תופסים כמובן מאליו. היום כשאני קונה לילדים שלי צעצועים או לוקחת אותם לבילוי, אני מודה לאל שאני יכולה לעשות את זה. רק כמה שנים לפני כן, לא יכולתי לקנות להם ממתקים במכולת כי העדפתי לקנות מצרכים חיוניים. והסיבה השלישית היא שהיום אני עוסקת בדבר שאני הכי אוהבת – בכתיבה. במשרה מלאה. זה לא היה קורה אם הייתי גרה במרכז בתוך הלחץ היומיומי והמרדף המתמיד. כנראה שהייתי מוותרת על זה ועובדת במשהו שלא היה מספק אותי בכלל.

אז אם העוקץ עשה לי כל כך הרבה דברים טובים, למה אני לא מאושרת? למה אני רוצה את מה שיש לאחרים? ואם אני רוצה את מה שיש להם, האם אני מוכנה לקבל את כל החבילה שיש להם? וזה אומר בעיות בזוגיות, בחינוך ילדים, בבריאות וכן הלאה. והתשובה הברורה היא - לא! אני רוצה את מה שיש לי, וב"ה יש לי הכול. נכון, היום אנחנו לא עשירים, רחוקים מזה, אבל יש לנו מספיק בשביל לקנות אוכל, משחקים, בגדים, לצאת לבילויים. יש לנו פרנסה מדי חודש, אפילו בתקופת הקורונה הצלחנו להסתדר מעבר לציפיות. בורא עולם שלח לי ילדים מדהימים, משפחה אוהבת, שלום בית, חברים טובים, בריאות איתנה. כל יום זה מתנה. כל רגע זה מתנה. כל נשימה היא מתנה. החובות שנסגרו הם מתנה. העבודה היציבה היא מתנה. החיים עצמם הם מתנה! ולפעמים אני פשוט צריכה להזכיר את זה לעצמי.

במשנה כתוב "איזהו העשיר – השמח בחלקו" ואני כל כך מאמינה בזה. תמיד יהיה מישהו שיהיה לו יותר. תמיד יהיו עשירים יותר, עם מכונית יקרה יותר, עם בית גדול יותר, עם ילדים מוכשרים יותר ואישה יפה יותר. תמיד. החוכמה הגדולה היא לדעת להיות שמח במה שיש לך! לא לשכן, לא לחברה הטובה, לא למפורסם בטלוויזיה. לך! רק לאחר שתשמח במה שיש לך – בבית הצפוף, בילדים הלא ממושמעים, במשכורת המינימום ובמכונית הישנה, רק אז השפע יתחיל לזרום אליך. אני מאמינה בזה בלב שלם.

מחר אנחנו חוגגים את חג סוכות, ואיזה סמלי זה. בשבוע הקרוב נגור בבית פשוט, נחיה בצניעות ונלמד להעריך את מה שיש לנו. כי הרי הבית שלנו בעולם הזה הוא בסך הכול ארעי, אך הבית שלנו בעולם הבא הוא נצחי, וחג סוכות מזכיר לי כמה הכול בסופו של דבר חסר משמעות. אני מודה, אני עדיין חולמת על בית גדול ומרווח עם חצר גדולה שמשקיפה אל הנוף, אבל אני בטוחה שכשיגיע הזמן שלי לעלות מדרגה – הוא יגיע, יפה מתמיד. בינתיים, אני עסוקה בלטפח את הארמון הרוחני שלי, הטירה הפנימית שלי, שלא נמצאת על חתיכת שטח, אלא שוכנת אצלי עמוק בלב. ואת זה, שום בנק ואף שכן לא יוכלו לקחת ממני.

חג סוכות שמח!