"הסוכה עליך, אבא". סוכה של אמונה

נבחרנו להיות מאותם אנשים שנודדים במסעותיהם עם השכינה. כל כמה שנים אנו נפרדים ממקום מגורינו, משנים מקום ומזל, ואחר שנה או שנתיים אורזים את עצמנו ועוברים לדירה הבאה. באחת התקופות שפר מזלנו והגענו לדירה מרווחת יחסית, ולה מרפסת סוכה נהדרת. חמש שנים התגוררנו שם, עד שכמעט שכחנו ממנהגנו המקודש. אך גם לדירה זו באה העת. ביום בהיר אחד הודיע בעל הבית שהוא מעוניין למכור את הדירה, קונים פוטנציאלים החלו לפקוד את ביתנו, תוהים ובוהים ומלאים שאלות כרימון על טיב הדירה, סגנון השכנים, יתרונות המיקום, ועל מה לא בעצם... היינו הוגנים והמלצנו בחום, לא מחסירים מידע רלוונטי. אכן, זהו הבית הטוב ביותר לו זכינו מאז חתונתנו. תוך זמן קצר נמצא הקונה הנשכר, ואנחנו התבקשנו לפנות את הדירה בסיום החוזה. בהגיע העת, התאזרנו באורך רוח, בקבלת עול נפרדנו מהשכנים ומהנוף, ארזנו את טפנו ומטלטלנו, ובעשרת ימי תשובה מצאנו את עצמנו נוחתים בדירה שכורה אחרת, בשכונה חדשה ולא מוכרת. מצבנו הכלכלי היה דחוק ביותר באותה העת. קרשים לבניית סוכה לא היו באמתחתנו, אלו נהרסו והתפוררו במעברי הדירות השונים. והפרגולה הנהדרת ששירתה אותנו נאמנה בשנים האחרונות לא עמדה מעל מרפסת דירתנו החדשה...

במוצאי יום כיפור עמד בעלי מול השמיים עטויי הכוכבים ששום בדל עוון לא העיב עליהם ונאנח אנחה השוברת חצי גופו של אדם. "השנה לא תהיה לנו סוכה", הודיע בשפל קול לשמיים ולי. הארנק הריק, החובות התופחים וצרכי הבית המתגבהים לא נתנו לי אפילו לתמוה על כך. הצטרפתי אליו באנחה משלי, מהר מאוד חברו אליה מספר דמעות סוררות. אנחנו לא אנשים צעירים. יש לנו כבר מספר ילדים נשואים יחד עם אלו שבבית. המעבר הפתאומי היה ניסיון לא פשוט עבורנו. אבל המכה הזאת עלתה על כולנה!  חג סוכות בלי סוכה? איך ככה? איך אפשר? ריבונו של עולם! התבוננתי סביבי. יהודים עמלים על בניית סוכותיהם ניבטו מרוב המרפסות, הולכים מחיל אל חיל, מלווים ברעשי פטישים ומסורים. מוזיקה עליזה התנגנה בעוז מבוקסת ענק במרפסת מתחתינו, מתעלה על רעש הפטישים, מגרשת אוזלת יד ועצבות. "ושמחת בחגך, והיית אך שמח", שרו שם פרחי מיאמי הצעירים, כמה חסידים ברחוב פרצו בריקוד עליז, שומטים קרשי סוכה מידיהם. ואני, ממרומי הקומה השנייה, פתאום הרגשתי הארה.

"אבא, תראה", אמרתי לו, "נכון, אין לנו סוכה עדיין ואין לנו מושג גם איך תהיה, אבל זה החג שכתוב עליו "ושמחת בחגך", זהו חג של שמחה! אני לא אשבר! אני אשמח! לקנות בשר ודגים אנחנו יכולים, ירקות מלוא הטנא רעננים וטריים שמחכים להיחתך ולהימעך, להיקצץ ולהיטגן יש לי ברוך השם. אני אכין! אני אעמול! הילדים יבואו, יהיה שמח". הבטחתי לו ולעצמי, ומחיתי את הדמעות הסוררות. "הסוכה עליך, אבא. אתה תדאג לה במקומנו! אני לא אתלונן ולא אתמרמר, לא אכביד בתהיות על בעלי ולא אשבור את רוחו. אני אעשה את שלי, ואני מבטיחה לך!", הסתכלתי היישר לתוך הכוכבים המאירים את הלילה, "שאני אשמח. אשמח בכל מקרה, כמו שאתה רוצה". וכך, מאוששת קמעא, הפשלתי שרוולים והעמדתי בצק שמרים ריחני. הולכת גם אני מחיל אל חיל.

זה לא היה פשוט. ארבעת הימים שאינם במניין עוונות כמעט חלפו. ארבעת המינים כבר נקנו, קשורים ומוכנים לנענוע. התבשילים בעבעו ותבניות ערבות לחך חיכו בדומיה על השיש... נלחמת בכל מחשבת עצבות שניסתה להמיס את ההחלטה שלי, המשכתי בשלי. בעלי פזל אלי מדי פעם, מתלבט, איך אשתו הביצועיסטית שותקת לחסרונה של סוכה? אבל אני העסקתי את עצמי כראוי.  מגהצת חולצות, מנקה ומסדרת, מתקינה כפתור שנפל מחליפת השבת ומדליקה מוזיקה שמחה. בזמן הזה אני והבנות היינו מקשטות את הסוכה. יש לנו ארגז שלם של קישוטים שאספנו במהלך השנים, קישוטים יפים מעשי ידן להתפאר. אך באין סוכה נותר הארגז למזכרת עוון באמצע הסלון, הילדים מדלגים מעליו הלוך ושוב. אני מביטה בנחמי הקטנה שהפכה את הארגז לבמה ומשוררת מעליו בעוז שיר על ארבעת המינים וחלישות הדעת שוב תוקפת. אוי, אבא, מחר סוכות! מה יהיה, מה יהיה... "ושמחת!", הזכרתי לעצמי. כאן לא תשרור אווירת נכאים. כאן יהיה שמח. גם אם ארגז הקישוטים נותר סגור וחתום. גם אם משום מה הסוכה מתמהמהת... השם אתנו!  

דפיקות רמות נשמעו על דלת דירתנו. נחמי מקפצת מעם הארגז, מוישי מזדרז לפתוח, "אבא, מישהו קורא לך מהדלת". אני מציצה מהמטבח. מי מגיע עכשיו? מרוב טרדות עדיין לא הכרנו את השכנים כראוי...

"שלום עליך רבי יהודי, תגיד, חדשים כאן, הא?", שואל שכן אלמוני. חיוך רחב ניבט מבין זקנו השחור.

"חדשים, כן", מודיע בעלי ומחליף מילות הכרות עם השכן הנחמד, שמעון שמו.  

"סליחה על השאלה", מתפתל השכן, "פשוט ראיתי שבמרפסת שלכם עדיין אין סוכה, וראיתי, אתם, ב"ה, איך אומרים? כבר לא ילדים. וחשבתי לעצמי אולי קשה לכם לבנות, אולי צריך סיוע, אז באתי להציע עזרה!".

"הו, תודה רבה, קשה לא. פשוט יש בעיה אחרת", הגיע זמנו של בעלי להתפתל, "אתה מבין, אין לנו סוכה. עברנו דירה, ואין לנו קרשים לבנות סוכה כאן, וגם לא ממון לרכוש אותם, בעצם...". מודה ועוזב ירוחם.

"מה אתה אומר, רבי יהודי!", מזדעק השכן ומצחו מתקמט בהרהור. "יודע מה, חכה כמה רגעים, כמה רגעים, רבי יהודי!", וכבר הדלת נטרקת מאחוריו.  

אחרי חצי שעה הדפיקות מתחדשות. הפעם כבר לא רואים שכן, אלא רק את שתי כפות ידיו אוחזות בשני דיקטים של עץ. "אין בעיה, אין בעיה, זה אני כאן, שמעון", הוא מזדחל פנימה ואני מניסה את מוישי, המסומר למקומו כלולב רענן. שני בחורים האוחזים דיקטים נוספים וקרשים בגדלים שונים, נכנסים אחריו. והמרפסת שלנו מתמלאת גיל...

באותו לילה הועמדה במרפסתנו סוכה נהדרת עשויה קורות עץ ישנות וחדשות. הארגז היתום נפתח, קישוטים נתלו, מנורת פלורוסט הותקנה, מוצמדת לסכך והשמחה רבה...

"ראית איך השכן הגיע בדיוק ברגע הנכון? ראית איזו השגחה?", קרא אלי בעלי שמח וטוב לבב מגניב נשיקה לתמונת בית המקדש. חייכתי חיוך גדול. ראיתי, בטח. הרי סיכמתי עם בעל הבית. אני אעשה את שלי - והוא, הוא כבר ידאג לסוכה, לא? 

חג שמח מלא שמחה והתחזקות שיהיה לכולנו! אמן ואמן!