הגיע הזמן להעריך את מי שלימד אתכם קרוא וכתוב

כשרבי מנחם מנדל מקוצק היה כבר אדם ידוע ומכובד בעל שם, הוא חזר לעיר גורַאי שבה הוא נולד וגדל. שם הוא הלך לבקר את רבו הראשון, זה שלימדו את האותיות ואת החומש.

כאשר פגש אותו ברחוב רבו השני, הוא שאל אותו: "מדוע לא באת גם אלי? האם זו בושה בשבילך לבוא אלי?".

ענה לו הרבי: "אתה לימדת אותי פירושים, אותם אפשר לקבל ואפשר גם לדחותם: זה מפרש כך וההוא מפרש אחרת. אך ה'רב הראשון' לימד אותי את הבסיס וההתחלה - תורת אמת שאי אפשר לדחות אותה והיא נשארה אצלי. לכן מחויב אני בראש ובראשונה לכבדו".

אנחנו נוטים להעריך לימודים מתקדמים ואקדמאים, רבנים בעלי השגות מפולפלות, פרופסורים מומחים בעלי שם  בתחומם...

האדמו"ר מקוצק מלמד אותנו דווקא את ערכו של המורה בבית הספר היסודי שמלמד קריאה וכתיבה.

אותו הוא מכבד יותר מהרב שלימד אותו לימודים מתקדמים, אולי משום שאותיות וקריאה הן הבסיס ואולי כי ישנה משמעות עצומה בחינוך לכוח של ההתחלה. כוח שמוביל ומתווה את כל ההמשכיות העתידית. לעתים אנו נוטים להתכחש דווקא למי שנראה לנו מובן מאליו. לכן, מדגיש הרבי מקוצק, דווקא משום כך צריך להעריך אותו.

להתחיל מבראשית

בכל המושגים שמצינו בתורה, ה"בראשית" מציין בראש ובראשונה את מושג החביבות הראשוני.

הציווי לתת את ראשית פרי האדמה "לביכורים", משמעותו - הקרבת החביב לך לפני הקב"ה. "ראשית אונו" ו"בכור" - מציינים חביבות מיוחדת של בן הראשון שיוצר ומחדש את שם ה"אבא" על מי שהיה עד היום רק "בעל".

"ראשית הגז", "שמן זית כתית למאור" (מכתיתה ראשונה) ועוד.

"בראשית" נברא העולם - בחביבות של ראשוניות (ועל אף שה' בנה קודם והחריב עולמות עכ"פ הבראשית קיבל חביבות ראשונית של התחדשות הבריאה).

הקב"ה יצר כלי מידה זו כדי ללמד אותה לנו איך ומה צריך להיות מונח בכל התחלה ובכל ראשית.

גם שמחת הסוף של כל דבר מתבטאת בהתחלתו מחדש כמו בסדר התורה שבו הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", נקראת בסמיכות ישירה עם התחלתה החדשה.

מהו "חינוך"?

רש"י בפרשת לך לך על הפסוק "וירק את חניכיו" כתב על אברהם אבינו שחינך את אליעזר  למצוות וז"ל: "והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח, חנוכת הבית". א"כ לפי העולה והמשתמע מהנ"ל גדר החינוך משמעותו התחלה חדשה.

מפתיע וחיוני לדעת בעניין את דברי התו"ס בנזיר (כח ע"ב), שמחדש ומגדיר את יסוד ה"חינוך" שהוא רק על חלק ה"עשה טוב" - "להזהירו לעשות ולקיים מצווה", אבל על החלק של ה"סור מרע" אין לפי זה בכלל שום חיוב לחנך להימנע.

להגיד לילד "אל תעשה כך", "אל תזוז", "תשתוק" וכדו' אולי יצליח ויאלף אותו לעשות כך מתוך הרגל, אבל לא יחנך אותו, כי החינוך זה על ה"מה לעשות" ו"איך לעשות" - להכניסו ולהרגילו לאט לאט לתוך אומנות שהוא עתיד לעמוד בה כדברי רש"י.

(שאלו את החידושי הרי"ם מה הפשט בתו"ס, הרי כתוב קודם "סור מרע" ואח"כ "עשה טוב"?

והוא ענה להם: איך מגיעים ל"סור מרע"? ע"י ה"עשה טוב"! זהו סוד תיקון היצר, ע"י שאתה מספק אותו בצורה כשרה וחיובית ומתעל את האנרגיות הקיימות, ממילא אין לו את הצורך לקבל סיפוק מהרע, ובכך אתה לא רק "כובש" את היצר ומדכא אותו, אלא אף "מתקן" את היצר).

מי היה ה"מחנך" הראשון בעולם?

כמה מפתיע לגלות כי במפרשי התורה מובא כי זהו קין דווקא, שקרא לבנו "חנוך" ע"ש המעלה והצורך שבחינוך.

בספר "חשוקי כסף" מביא רעיון ששם בנו הגיע מלשון חינוך ומביע את העובדה שלאחר שקין ראה את מר גורלו, קיבל על עצמו מיד לתת "חינוך" טוב יותר לבנו וכיוון בשם זה שיגדל ויחונך בדרך ישרה ויתהלך את האלוקים.

דווקא אותו קין שרצח ועשה תשובה, הגיע למסקנה שמניעי הרצח היו תכונות ומידות שליליות כקנאה שאפשר היה למנוע אותם ע"י חינוך טוב שאותו הוא רוצה להנחיל לדורות אחריו וקורא לבנו "חנוך" כדי להחשיב בעיניו את הערך הזה כאידיאל נשגב, אולי גם כדי שזו תהיה המהות של חנוך עצמו (ששם מעיד על מהות) ולפחות הוא ינחיל אחריו דורות מחונכים כראוי (אגב אורחא - על חנוך נאמר "ויהי בונה עיר" בלשון הווה ולא לשון עבר, אולי כדי לרמז שבנושא השה של חינוך אין "חינכתי כבר", לחנך צריך תמיד ובמיוחד שהחינוך האידיאלי הוא "דוגמא אישית" ולחנך את עצמנו הרי אנו צריכים תמיד). בלי חינוך יכולים לחיות בעולם רק שני בני אדם שהם אחים - כקין והבל - לכל אחד חצי עולם! אבל גם זה לא מספיק כשיש מידות רעות...

למרות ההגדרה שמלווה אותנו כי "חנוך" הוא התחלה וכניסה למצב ותהליך הפנמה, אנו מוצאים מאידך שבנביא כתוב על הפסוק "חנוכת החומות" שזו "השלמת בניין החומות", כלומר – הסוף! ולפי זה, חינוך הוא הפעולה המסיימת.

אם כן, נשאלת השאלה - מהו באמת חינוך עפ"י התורה, התחלת הלמידה וההרגל או השלמת התהליך?

בהכרח יש ליישב הציונים הנ"ל זה בזה ולומר שכיוון שהחינוך משפיע מהתחלתו על סופו  של כל יצור אנוש לכן הוא מהווה גם התחלה וגם סוף. וכל התחלה קצת שונה, כבר גורמת לתוצאה שונה ומהפכנית בהרבה, כל תזוזה וסטייה במילימטר בנקודת המוצא מביאה למקום שונה לחלוטין בנקודת היעד. (בדרשות הר"ן הביא דוגמא לכך מאחד שבמעגל היציאה סטה במקצת לדוגמא אדם שעלה על אוטובוס סמוך שנוסע ליעד אחר מיעדו. בתחנת היציאה הם היו סנטימטרים זה ליד זה, אך במוצאם הם מגיעים ליעד שונה לחלוטין). ראיה לכך ניתן לדייק גם מרש"י שכתב על "חנוכת המזבח" שגם חינוך זה "לשעתו ולעתיד לבוא", כמו שקדושת העזרה וחנוכת הבית שקדשה לשעתה ולעתיד לבוא.

מוסר ההשכל ההכרחי הנלמד מכך הוא עד כדי כמה חשובה ההקפדה על החינוך בהתחלה - מינקות. זה לא ש"יש זמן" לחנך ובינתיים זה לא משמעותי שהוא קצת סוטה מהמקסימום כי כל סטייה קטנה בהתחלה משמעותית מאוד בסוף.

"כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". מרבי ומורי המשגיח שליט"א קיבלתי כי כדרך הקשתים שיורים קצת גבוה לשמים את החץ, כדי ליצור איזון שיגיע לאמצע, כך גם בחינוך, צריך "לירות גבוה" כדי לאזן את כוח המשיכה שמושך למטה.

אך אפ"ל עוד לעניינינו שפסוק זה מגלה גם את הזמן לחינוך - "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". חרב או סכין נשארים ביד עד שנתקעים בגוף הנרצח, אך חץ לעומתם יוצאים מהידיים לעבר המטרה וגם אם התחרטת, וגם אם פספסת את המועד - אין דרך חזרה! גם זמן החינוך הוא בימי הילדות, כשהנערים עוד בידיים של ההורים "כחיצים ביד גיבור".

הכוח טמון ב"בראשית"

הגמ' בברכות (נא ע"א) מביאה שג' דברים מביאים למיתה: לא ליטול חלוק של שחרית מאדם אחר, לא ליטול ידיו מאדם אחר ולא לשתות אספרגוס מכוס של אדם.

הטעמים של נטילת ידיים מאחר וכוס אספרגוס מובנים וידועים. בנטילת ידיים יש מושג של רוח רעה ששורה, ובאספרגוס חוששים לכישוף. אך מה הטעם להחמיר עד כדי כך בדבר מזערי לכאורה כמו בליטול חלוק מאדם אחר בשחרית?  אולי גם פה זה כישוף או רוח רעה כלשהי.

אך אפשר לומר שהסיבה היא ה"שחרית". ל"בראשית" של היום  מגיע  יותר מעצלות על הבוקר. עצלות כזו בהתחלה תשפיע גם על כל ההמשך ולכן היא נקראת תחילת מיתתו, העצלות "תהרוג אותו". מגיע להתחלה, לכוח הבראשית המשפיע על כל היום יותר. וצריך לדעת לנצל את תחילת היום.

הגאון רבי חיים מוולאז'ין הביא "סגולה בדוקה" שאדם שעם תחילת הבוקר חושב באמת ובתמים שהוא רוצה ללמוד היום בלי טרדות, בדוק ומנוסה שהקב"ה ירחיק מעליו באותו היום כל טרדה, כי יש כוח מיוחד להתחלה!  

זו גם הסיבה שהמשנה באבות מונה את "שינה של שחרית" כגורם שלילי ביותר שתוצאתו חמורה ביותר כ"מוציאה את האדם מן העולם" (אדר"נ), כיון שיש קפידא על האדם איך הוא מוותר כל כך מהר על דבר כל כך חשוב ומשפיע כמו התחלה.

ככל שהאדם יצליח יותר לרכוש כלים ויגיע לדרגה גבוהה יותר בתקופת ההתחלה וההצלחה, כך תהיה לו יותר יכולת ויותר כוח  להתמודד בהמשך (ספר הישר, מכתב מאליהו ח"ה מאמר גדלות המוחין).

הסבא מקלם אומר בפרשה שלקין הייתה חסרה השמחה והנעימות של ההתחלה. מה שהוא הקריב היה מתוך הכרח ולא עם לב טוב ושמח, וזה השורש שממנו יצא הקמצנות שלו שהובילה אותו להקריב מפירות אדמה מופקרים כי כשאדם לא מוצא טעם ועניין במעשיו הוא ממילא מזלזל בהם.

ולא בכדי בסוכות, ה"ראשון לחשבון עוונות", תחילת השנה, היציאה לדרך, יש חיוב של "והיית אך שמח"!. חובה עלינו  להתחיל את השנה החדשה  אחרי המירוק של  ה"אורי וישעי" הם ר"ה ויו"כ. אפשר וצריך להתחיל רק עם שמחה וסיפוק אמיתי שישפיע על כל ההמשך, האור של האופטימיות ונעימות ההתחלה מחדירים כוח ואמונה חזקה ביכולת שמשפיע גם על החלק ה"פתי"- הפתאומי שמושך את האדם בהמשך הדרך לבורות ומהמורות שבדרך.

ה"מחנך" שהוריד גשם בעולם

"רב הזדמן למקום אחד (שהיתה בו בצורת), גזר תענית ולא בא גשם. ירד לפניו שליח ציבור, אמר "משיב הרוח" ונשב רוח. אמר "מוריד הגשם" וירד גשם. אמר לו רב: מה מעשיך? אמר לו: מלמד תינוקות אני, ומלמד לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שלא יכול, אינני לוקח ממנו דבר, ויש לי בריכת דגים ומאן דפשע (מי שמתרשל) משחד אני אותו בהם, ומרגיע אני אותו, ומפייס אני אותו עד שהוא בא וקורא" (תענית כד ע"א).

מדובר שם בגמרא בעצם בחינוך קבוצות נוער בסיכון שהיו באותו דור: עניים, מחוסרי יכולת, בעלי קשיים לימודיים ויכולות בסיסיות, מרושלים - "פושעים".

אנו רואים מנגד גישה של מחנך ש"עקשן" לעזור לכל תלמיד באשר הוא: עשיר, עני, רגוע או פרוע, תוך שימוש בטכניקות אינדיבידואליות "מחוץ לקופסא" בכדי להגיע ללבו של כל אחד ולא לוותר על אף אחד בדרך (מדהים למדי מה שהבן איש חי מבאר ב"בניהו" שהוא הביא להם את הדגים כדי ליצור חיבור ואהבה ביניהם כתרפיה, ואחרי שנקשרו העביר להם מוסר דרך עולמם של הדגים שכמו שהדגים אינם יכולים להתנתק ממקור חיותם כך גם החיבור של האדם לתורה, וע"י זה היו מתעוררים ומתחזקים ללימוד וכדומה).

מחנך זה שבסיפור הוא האדם שהצליח לשנות את העולם, תרתי משמע.

גם את עולמו הפנימי ועתידו של הנער שבפניו ובמקביל הוא גם האדם שהצליח לשנות סדרי עולם מוכתבים ולפתוח גם את שערי השמים לגשם.

"משה קיבל תורה מסיני...לאנשי כנסת הגדולה... והם אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" (אבות א').

באבות דרבי נתן (נוסח א' פרק ג') מובא: "והעמידו תלמידים הרבה - שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות (ייחוס) ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים".

אסור להתייאש מאף אחד. חובה עלינו להמשיך ולנסות ולהתחיל שוב ושוב במלוא הכוח, מבראשית!...

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com