מדוע המליץ הרב משה פיינשטיין זצ"ל על האברך שהתחצף אליו?

תשאלו כל קבלן מתחיל, הוא יגיד לכם: תשקיעו ביסודות!

בבני-ברק ישנו אולם מיתולוגי העונה לשם "וגשל". בשנים האחרונות הוא העדיף להתכבד בתואר המנצנץ "אחוזת וגשל".

כאשר אדון וגשל ביקש בשעתו לבנות את האולם, שהציע גם חדרי אירוח בדמות מלון, הוא פנה תחילה להתייעץ עם ה"חזון אי"ש".

באותם ימים עוד לא היה דבר כזה בבני ברק. אולם מפואר? חדרי מלון? מאן דכר שמיה.

אדון וגשל סיפר ל"חזון אי"ש" על החזון החלומי, ושאל: "מאחר שאני חפץ שהמבנה הזה יעמוד על תילו למשך שנים רבות, היאך כדאי לי להשקיע בבניית יסודותיו?".

השיבו ה'חזון איש': "מאין אדע? וכי קבלן הנני?!".

אבל אדון וגשל לא הרפה. הוא ידע שה"חזון אי"ש" איננו קבלן, ובכל זאת בא לשאלו.

"מה הרב היה עושה אילו הוא היה בונה את המבנה המדובר?", שאל וגשל בהתחכמות.

הרהר ה"חזון אי"ש" ואמר: "ראה, בפועל אינני יודע מה צריך לעשות, אך מה שנראה לי נכון לעשות הוא: מה שיאמר לך המהנדס, תכפיל! אם הוא יאמר לך לשים עשר קורות ברזל - תשים עשרים! אם יציע ליצוק עשרה טון בטון - תיצוק עשרים!

"נקוט כלל זה בידך", סיכם ה"חזון אי"ש", "כשמשקיעים ביסודות - אף פעם לא מפסידים!".

יסוד זה אנו למדים מפרשת בראשית.

חז"ל (אבות א', ב') מגלים, שהעולם - הכללי והפרטי - עומד על שלושה דברים: "עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים", כאשר מתוכם עמוד החסד הוא יסוד היסודות (שבת לא ע"א).

בעמוד החסד פותחת התורה - בפרשתנו.

כך מגלים חז"ל (סוטה יד ע"א): "התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם". וסופה גמילות חסד", עיי"ש.

מאחר שיסוד החסד הוא כה יסודי, התורה "סינדבצ'ה" את כל תוכנה בחסד - בתחילה ובסוף, וליתר דיוק: מתחילה ועד סוף.

אך צריך להבין: הלוא כל בריאת העולם נעשתה מתוך חסד ורחמים (רש"י, בראשית א', א'), אז מדוע חז"ל בחרו כדוגמא להתחלת התורה בחסד רק את הלבשת אדם וחוה?

נתבונן.

* * *

במנהטן שבארצות-הברית פרץ סכסוך בין שני שותפים יהודים. האחד תיווך עסקה בענף השותפות, וזכה ברווח הגון. לטענתו, העסקה לא הייתה שייכת להסכם השותפות, ולכן נטל את כל הרווח לעצמו. אולם שותפו התקומם וטען שהעסקה כלולה בתחום שותפותם, ועל כן מגיע לו אחוזים מן הרווח.

השותפים החליטו לפנות לדין תורה אצל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ובינתיים שילשו את הכסף בידי אברך שהיה נאמן על שניהם.

האברך הצעיר התעניין בצדדי המחלוקת, ואמר שיעיין בסוגיה עד שישובו עם פסק הרב.

הרב פיינשטיין זצ"ל האזין לטענותיהם, חכך בדברים ופסק שהכסף מגיע רק למתווך העסקה.

אך שמע זאת השותף, ופניו אורו. "אני מבקש את סליחתך", אמר לשותפו, "תראה ברכה בממונך וחשוב נא כאילו לא אמרתי דבר".

השותף קיבל את ההתנצלות, ומשם פנו יחד לבית השליש ליטול את הכסף.

אך האברך התנגד להשיב את הממון.

"צר לי", אמר האברך, "עיינתי בסוגיה והגעתי למסקנה שעליכם לחלוק ברווחים. רבי משה טעה בפסק הדין!".

עיני השותפים נפערו בתדהמה. "חצוף שכמוך", קראו במקהלה, "הרב פיינשטיין הוא פוסק מפורסם שכל ה'שולחן ערוך' שגור על פיו. מי אתה בכלל, אברך צעירצ'יקון, שתחלוק על פסקו של ענק התורה?".

"גם פוסק יכול לטעות!", נפנף בחוצפתו.

השותפים נבוכו מול עזותו של השליש ושבו אל בית הרב, לספר לו על בר מחלוקתו.

"נו, אדרבה", אמר הרב בענווה, "אולי גאון אדיר הוא ויש בידו להפריך את פסק הדין, ואם כן, תורה היא וללמוד אני צריך!".

הרב ביקש לזמן את האברך לפניו, וזה הגיע, כשחיוך ניצחון זחוח מרוח על פניו.

הגאון קיבלו בכבוד והתעניין מדוע חושב הוא שיש טעות בפסק דינו.

"מסברה!", השיב החצוף.

רבי משה הרצה בסבלנות את מקורות פסקו בפני האברך הצעיר, החל מהגמרא ועד פסק ה"שולחן ערוך" ונושאי כליו. אולם הצעיר לא השתכנע.

"עלי לעיין במקורות בעצמי!", קבע ביהירות.

השותפים זעמו. אף את פני הגאון הקדירה עננה, שהרי יש כאן פגיעה חמורה בכבוד התורה. אולם הרב החריש. הוא רשם על גבי נייר את המקורות והורה לאברך לעיין בהקדם ולהשיב את הכסף לבעליו.

האברך הגיע לביתו, עיין במקורות, ואחר שנוכח לדעת שפסקו של הרב חד וברור, הואיל להשיב את הפיקדון לבעליו.

כעבור מספר חודשים שב וטיפס אותו אברך צעיר במדרגות ביתו של הרב פיינשטיין זצ"ל.

הרב קיבלו בכבוד, וזה סיפר שסיים ללמוד הלכות שחיטה, ואף השתלם במקצוע ומצא עבודה, אלא ששם דורשים את המלצת הרב.

הרב בחן את הצעיר, ומשנוכח לדעת שהלה שולט בהלכות כראוי, כתב לו המלצה חמה.

אך יצא האברך מהבית שמח וטוב לב, ובני הבית נכנסו לחדרו של הרב סוערים ונסערים.

"איזו חוצפה מצדו לעלות לבית הרב ולבקש הסכמה אחר שכה זלזל בכבוד הרב לפני זמן לא רב?", זעמו. הרב הנהן בהסכמה.

"אז למה?", שאלו, "למד הרב כתב לו הסכמה במקום להראות לו את הדרך החוצה?".

פני הרב הרצינו באחת. "אינני מבין אתכם", קרא מופתע, "כלום שכחתם שבינתיים עבר עלינו יום הכיפורים, ומחלנו בו לכל מי שפגע בנו?"...

* * *

אינה דומה התרצותו של הרב פיינשטיין להמליץ על האברך לפני שזלזל בכבודו, לאחר שזלזל בכבודו. ההתחסדות עמו אחר שחטא כנגדו עצומה עשרת מונים.

כך, מסביר רבי אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, בכוונה תחילה נקטו חז"ל את דוגמת החסד של הקב"ה בהלבשת אדם וחווה ולא בבריאת העולם, שכן אינו דומה חסד שנעשה עם אדם קודם שחטא לחסד שנעשה עמו אחר שחטא.

תמו הימים הנוראים, והגיע הזמן לאפס את המונה ולהתחיל שוב מבראשית.

נשכח מריבות ישנות, ונלמד מבוראנו להתחסד אף מי שלא ראוי לחסד בעינינו.