אפרת ברזל: חכמה או יפה? איזו מחמאה תשמח אותך?

שאלתי את הבנות בבית. כולם ישבו סביב השולחן, תוך כדי שהגשתי את הדגים.

בנות באופן כללי זה גיסות, כלות, ילדות שאני ילדתי, והפעם היתה גם אורחת אחת שתמיד באה בשבת סוכות אלינו.

 שאלתי אותן עוד בתחילת הסעודה, "איזו מחמאה היית רוצה לקבל יותר, איזו מחמאה תעשה לך יותר נעים: המחמאה 'את נראית נהדר', או המחמאה 'איזו חכמה את'?".

זה כל מה ששאלתי.

"תבחרי".

 אף אחת לא ענתה.

 חשבתי שזה אולי בגלל שהן חושבות ושעוד לא ירד להן האסימון.

לאחרונה שמעתי שיש אנשים הטוענים שילדים בדור הזה לא יודעים מה זה אסימונים וירידתם. זה הזמן לעדכן אותם, וגם להסביר להם איך היינו משחילים אותם דרך החור לשרשראות וצמידים, או מלפפים על מחזיקי מפתחות. אפשר גם להסביר להם איך היו אנשים שידעו להחדיר חוט ברזל למקום שממנו האסימון נופל, לעצור אותו מלרדת ולדבר בחינם, אבל את זה לא חייבים להסביר.

אנחנו יושבים סביב השולחן, אני רואה את כולן חושבות, מקמטות מצח, מזיזות ראש בזווית, אבל אף אחת לא עונה.

כן התחילו סביב השולחן דיונים. הולכים ומתגברים. הולכים וסוערים.

"תלוי מי אומר, תלוי באיזו תקופה, תלוי בעקבות מה, תלוי מתי", אבל אף אחת לא ענתה.

זה קצת כמו לשאול את הבנים, מה יעשה לך יותר טוב, שיגידו שאתה צדיק, או שיגידו איזה מוכשר אתה.

אל תגידו לי עכשיו שלא, שזו לא בדיוק אותה השוואה, כי ממילא אני לא שומעת, וממילא גם אין לי כעת דוגמה אחרת.

הדיונים גברו. אמיצה אחת, כן אמרה, אחרי זמן ממושך, "אולי איזו חכמה את. את זה הייתי מעדיפה משתי האופציות האלה".

חוץ ממנה, אף אחת לא ממש ענתה, אבל זה היה בסדר גמור, כי נוצרו מזה רצף שיחות, עניין, גוון, שולחן משפחתי פעיל ונעים. כשאנחנו רואות איך כל אחד מגיב, עונה, מתרגז, משיב, צוחק, מובך - זו נחת שלנו.

גם כשאתם שרים זו נחת שלנו. גם אם זה את שלומית בונה סוכה בנגינה ישיבתית כמו ששרתם לי יחד בחג, בחורים יקרים שלי.

שולחן וסביבו אווירה זו המחמאה הכי גדולה שלנו.

אמהות ושולחנות זה קטיף. גדיד. בציר. מסיק. אסיף.

לפעמים, גם כשעוד לא בישלתי כלום לשבת, אני עורכת את השולחן כאילו זה הדבר האחרון שנותר לי לעשות. שולחן זו נוכחות.

ועל שולחן זה שאכלנו עליו, שולחן אומרים זה מזבח, יש אנשים שלא מעבירים תינוקות מעל השולחן.

שולחן בשבת צריך מפה.

יש הקלה כששמים את הכל על השולחן.

לפעמים צריך גם להשאיר קצת מתחת לשולחן.

לפני שנים אמא שלי קנתה לנו שולחן שבת לבן ויפה מחנות יוקרתית ברחוב דרך סלמה בתל אביב. רוחב מכובד של 1.20, אבל באורך קבוע שלא ניתן להגדיל.

עם השנים היינו מוסיפים לו כל פעם, ברוך ה', עוד שולחן מתקפל של כתר או שניים, עד שהחלטנו שמספיק עם הגובלן הזה, ושצריך לקנות אחד אחר, נפתח, גדל, ארוך.

 לא היה לי נעים להגיד לאמא שלי שאנחנו נאלצים להיפרד מהשולחן שלה, אבל כשדיקקתי את התחושה זה לא היה רק לא נעים ממנה, אלא שלא רציתי להיפרד מכל מה שקרה סביבו. אם קירות סופגים את השמחה, אז מה שולחנות? ככל שדיקקתי את התחושה שלי - לא רציתי להיפרד מהתשובה שהשולחן הזה ספג, מכיסאות אוכל של ילדים שהוצמדו אליו, ועכשיו שרים לי שלומית בונה סוכה בניגון ישיבתי, לא רציתי להיפרד מדברי תורה שנאמרו סביבו, מטושים שקשקשו אותו ולא ירדו גם עם ספוג הפלא, מפסחים שניקיתי אותו ולמדתי דרכם בדיוק את כל נקודות התורפה שלו, איפה יכול להיתקע לו לכלוך ומאיזה בורג הכי צריך להישמר.

חיפשתי לו בית נאמן.

רציתי שיהיה אצל אנשים טובים. אפילו שהשולחן החדש והארוך כבר הגיע בהובלה, סירבתי להיפרד מהישן. עמדו שניהם אצלנו. יום אחד שאלתי את אסתר, אישה צדיקה, אם היא מוכנה לאמץ אותו, אם זה בסדר שאבוא לעיתים לבקר אותו. אמרתי לה שהוא שולחן מקסים, שהוא רגיל שיש עליו בימי חול ספרי קודש וגם ספרי ילדים צבעוניים שעליהם גדלנו, שהוא בדיוק אנחנו, וכמו שאני מכירה את אתי ובעלה יהיה לו טוב איתם.

מאז, הוא אצלם.

אז איזו מחמאה את הכי רוצה?

הגענו כבר למנה האחרונה, ולא הגענו לאף תשובה.

האם מחמאות שאנחנו צריכות נובעות ממקומות בהם יש לנו אישיותית חוסר? האם מחמאות שאנו צריכות נמדדות לפי כמה התאמצנו באותו תחום עליהן? אילו אנשים יכולים לפגוע בנו כשהם מבקרים אותנו, היפך מחמאה, דווקא במקומות האלה?

מזל שלא החזירו לי את השאלה ורק הסתבכו עם עצמם. מי שואל כאלה שאלות מעיקות? בכלל, למה צריך לחיות בתפיסות של "או או"? קל יותר לחיות ב "גם גם", או איך ,אבא של בעלי, סבא שמואל ז"ל, תמיד היה אומר, "עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה".