"המרצח הנאצי החזיר את בעלי בתשובה!"

ד"ר גונשאר, יהודי מומר, היה הווטרינר המחוזי בעיר קוז'ניץ. הוא התנצר בצעירותו כדי לעשות קריירה, ואחר שהשתלב באוכלוסייה הפולנית-נוצרית, ראה הצלחה חומרית ומקצועית, תרבותית וחברתית.

כאשר פלשו הנאצית ימ"ש לקוז'ניץ, הם לכדו את גונשאר והשפילו אותו מאוד. הם התעללו בו ודרשו ממנו שיתכחש למוצאו היהודי.

סיפור מעשהו הנועז נרשם מפי עדת ראייה ביומנה כך: "בראש השנה הובאנו, קבוצת בנות, לשטוף את הרצפות במפקדת האס.אס. לפתע שמעתי צעקות. מבטי הופנה לכיוון הצעקה. שערותי סמרו ממחזה הזוועה שנתגלה לעיני. בדיוק מולי עמד המשומד ד"ר גונשאר, ומסביבו כעשרים טמאים. הרוצחים היכוהו עד זוב דם. "יהודי אתה או לא?", צרחו הגרמנים.

הוא ספג מהלומות קשות, פניו התעקמו מכאב, אולם הוא עמד בקומה זקופה ולא השיב לגרמנים. השטורמפיהרר בעצמו הלקהו, אולם ללא הועיל. הוא לא הוציא הגה מפיו.

"שתי שאלות יש לי לשאול אותך", אמר הרשע. "האם עזבת את יהדותך מרצונך? ומי הם היהודים העשירים בעיר? תמסור את כתובותיהם ולא תסבול", שידל אותו הנאצי ימ"ש.

גונשאר עמד דומם, שפתיו מהודקות היטב.

ואז רמז השטורמפיהרר לאחד הרשעים. הלה הוציא מתוך פח האשפה ספר תורה, הדליק עצים אחדים שהתלקחו למדורה, ואז ציווה הרשע את גונשאר: "זרוק את זה לתוך המדורה ותינצל!".

"חברותי ביקשו אותי בכל לשון של בקשה שלא אעז להסתכל במחזה הטראגי, כי גם אני עלולה להסתבך. לא שמעתי בקולן. בכאב לב עקבתי אחר הזוועה הזאת.

לבסוף הזדקף גונשאר ואמר בקול רם: "לא אעשה זאת! לא אשרוף את ספר התורה! את זה אהבתי. הנני יהודי! אתם יכולים להמית אותי, לא אכפת לי שום דבר".

הוא הפנה את מבטו למעלה, השמימה, ולחש: "הוקל לי, הוקל לי", ושוב הרים את קולו: "כל הזמן לא יכולתי לגלות את סבלי זה. תמיד נשארתי יהודי בנפשי, ואני אוהב את יהדותי אהבה עזה". ואז הוא קד לעבר המרצחים קידה תיאטרלית: "תודה רבה לכם, מרצחים!".

מכת אגרוף חזקה הפסיקה את שטף דיבורו של ד"ר גונשאר. פניו החווירו וצנח על האדמה באנחת כאב. רק על שפתיו נשארה בת צחוק קפואה.

הרשעים השתגעו מרוב כעס. עינם הייתה צרה בהצלה זו שבאה לגופו המעונה. הם ציוו לפשוט את בגדיו וזרקו אותו חי אל תוך המדורה שהוכנה לשריפת ספר התורה.

"אחת מחברותי נבחרה על ידי הגרמנים למסור לאשתו של ד"ר גונשאר את בגדיו לאחר שנשרף. כאשר חזרה חברתי משליחותה, אמרה לי בלחש: "את מתפלאת מגבורת נפשו של בעלה, ואני אומרת לך שגם היא אישה לא רגילה. לו היית רואה את השקט בה היא קיבלה את הבשורה; הם ודאי היו 'אנוסים'. האישה לא שכחה אפילו לומר: "ברך דיין האמת"...

"לאחר העבודה החלטתי ללכת ולבקר את אשתו ובתו של גונשאר. הן היו שקועות בצער עמוק, אך שקטות ומאופקות. היא הבינה אותי, ובלי לשאול הוציאה פתקה (שהייתה מוסתרת במעיל בעלה), שבה כתב במו ידיו: 'השתמדתי כי רציתי פרנסה. פעמים אין ספור ביום הצטערתי על צעדי זה. אבל רעיון אחד מלווה אותי ואינני יכול להשתחרר ממנו. הרעיון מציק לי וגוזל את מנוחתי: איך בטיפשותי מנעתי מעצמי מלחיות כיהודי... תעמוד לי הזכות של גירסא דינקותא שלי לכפר על חטאי הזה, ותעזור לי למות כיהודי!".

אמרה אשתו של גונשאר: "הגוי החזיר את בעלי בתשובה, והפתק הזה החזיר את שנינו בתשובה"...

הא לך כוחה של גאווה יהודית!