"כבר עשרים שנה אני מנסה לשרוד את הנישואים האומללים האלו, כעת לא יכולה יותר"

"אני לא מבינה איך עשיתי טעות כזאת", כך זעקה אלי אישה כבת ארבעים שהגיעה לטיפול עם בעלה. "כבר עשרים שנה אני מנסה לשרוד את הנישואים האומללים הללו, אין לי יום אחד של נחת אתו, אבל כעת נמאס לי! לא יכולה יותר...".

"ספרי לי על עצמך", ביקשתי. "גדלתי בבית לא קל שהאתגרים בו אף פעם לא נגמרו, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא שלי הוא האדם המיוחד ביותר שהכרתי", פתחה בערגה. "גם ביני לבין עצמי התמודדתי עם רגשות סוערים. אבל בתוך כל הגלים הללו היה בחיי עוגן מיוחד של שלווה, בטחון ויציבות שלעולם לא מתערערת - זה היה אבא שלי. אבא מעולם לא התפרץ. היה לו סדר יום קבוע שנפתח בתפילת ותיקין והמשיך בספסלי הכולל ובמסירת שיעור קבוע בשתי ישיבות גדולות ומפורסמות. בשעה שבע בערב אבא היה חוזר כדי לעזור לאמא בהשכבה. אני זוכרת את עצמי שומעת את נקישותיו העדינות על הדלת ורצה בלי נשימה כדי לזכות להיות זו שפותחת לאבא את הדלת ופוגשת בדמותו המקרינה אור מיוחד. כל כך התגאיתי באבא. חשתי את ההערצה שתלמידיו והסובבים אותו מפגינים כלפיו ולכן הקפדתי תמיד להציג את עצמי כבתו. כבר בתור נערה צעירה הבטחתי לעצמי שאני מתחתנת רק עם בחור עדין כמו אבא. אני לא אוותר על איכות חיים כזאת.

"המשוואה שנוצרה בראשי אמרה 'חיים טובים = בעל כמו אבא'. כשפגשתי את בעלי לראשונה הרגשתי שהחלום מתחיל להתגשם. שמואל בעלי התנהל בפגישות באצילות מופלאה, דיבר בנעימות ועדינות, וכמו ג'נטלמן מושלם הזמין את המאכלים והמשקאות האהובים עליי ביותר. הייתי מסוחררת, האופוריה המשכרת הזו מתחילה לרקום עור וגידים..."

"ספרי לי איך החלום היה נראה", ביקשתי. "רציתי שבבית שלנו תהיה נעימות פשוטה כזאת, חלמתי על בית נקי ומסודר שמשרה רוגע ושלווה. רציתי לגדל את הילדים יחד עם בעלי בחמימות. לא ביקשתי עושר ומותרות, רק קן משפחתי חם ואוהב..."

"ומה בשטח?" שאלתי בעדינות, "מה בשטח?? קטסטרופה!! אין רגע של יישוב הדעת בבית הזה. כששמואל נמצא בבית אתה מרגיש שנכנסה סופת הוריקן, הכל זז, הוא מנהל את העניינים של כל מדינת ישראל, מארגן אירועים, וכשהוא מגיע הביתה הוא חייב להשמיע מוזיקה תוססת. אם אי פעם חלמתי שהוא ישאל את הילדים 'מה למדתם היום?' או שיטרח לחתוך להם סלט בארוחת ערב שהוא מכין להם פעם ב..., אז אין סיכוי!  הילדים לא מעניינים אותו, ואני בכלל באתי לעולם הזה רק כדי לשמש לו חלון ראווה מרשים. דווקא כסף הוא יודע להביא, ובשפע, אבל מי צריך את השפע הזה כשאין את הרוגע ליהנות ממנו? מה גם שאני חלמתי על בעל שיישב וילמד, אני מאמינה בסגוליות של התורה שהייתה מביאה לביתנו שכינה וברכה.

(צילום: shutterstock)

"עשרים שנה אני חיה אתו ושורדת בעיקר בזמנים שהוא מפנה את עצמו מהשטח. אז אני 'אוספת את השברים' ואת עצמי ומנסה בכל הכוחות שאין לי לארגן את הבית ולטפל ברוגע בילדים. אבל כעת, כשהקורונה לא מאפשרת לבעלי לצאת מהבית - אני כבר לא יכולה לשרוד!!".

"מה נותן לך את הכוח לחיות בתנאים האלו?" שאלתי. הדמעות הפכו לגל עצום של בכי עמוק וחסר מעצורים. בכי שיש בו פורקן לכאב אינסופי...                                  

"ואיך אתה מרגיש?" פניתי לשמואל. "זה מאד לא פשוט לחיות כל כך הרבה שנים עם אישה שאתה לא חווה ממנה הערכה לאישיות שלך, מאוכזבת מהפעילות שלך ולא מרוצה מהכסף שאתה מתאמץ להביא..."

הגבר שישב מולי ונראה היה ששום דבר בעולם לא יכול לחדור לליבו, נמס כששמע את מילותיי שהיה בהן כבוד והערכה לאישיותו כאדם והכלה לרגשותיו. אדמומיות פשטה בלחייו הוא השפיל מבטו כדי שלא להסגיר את הרגשות שסערו בליבו הרגיש...

"אף פעם לא זכיתי להכרה בסבל שאני עובר. תמיד היה ברור שאשתי המיוחדת 'נדפקה' ואני צריך להשתנות ולרסן את עצמי, אני מתאמץ ומשתדל לעמוד בציפיות שלה, אני מטפל בילדים כמו שאני מבין ויכול, הם אוהבים אותי ואת השחרור והשמחה שאני מביא הביתה, אני מפנק את אשתי בשפע של מתנות, היא יכולה להיות בבית בנחת כי אין לה עול של פרנסה. נכון, היא רוצה שאני אשב ואלמד ואתנהג בכל תחום בדיוק כמו אבא שלה, אבל מה לעשות שאני לא מצליח??"         

"אתה שומע??" התפרצה האשה לתוך דבריו ופנתה אלי, "רוצה ולא יכול - זה הפזמון שאני שומעת ממנו כבר שנים... תמיד כשאנחנו מנסים להגיע להסכמות והוא מבטיח שישתדל, בסוף ההבטחות נעלמות בעשן... הילדים האומללים שלי כבר למדו שבכל מזג אוויר האבא העסוק שלהם מאחר להגיע והם צריכים לחכות לו. אני לא מדברת על עצמי, אישה בודדה, שכדי לזכות לתשומת לב מבעלה צריכה להישאר ערה עד שעה מאוחרת, וגם אז הוא מגיע הביתה נסער וקולני".

"ומה את עושה אז, כשאת מתוסכלת ומאוכזבת?" שאלתי. "מה לא ניסיתי לעשות כדי לשנות את ההתנהגויות המעצבנות שלו? ביקשתי, התחננתי, הלכתי לאינסוף יועצים ומטפלים שהטיפול שלהם החזיק מעמד מקסימום יומיים... אפילו עזבתי את הבית כמה פעמים... תמיד הוא ביקש סליחה, ואני האמנתי שמשהו ישתנה. אבל יום יומיים והכל חזר לקדמותו..."                                                                                                                        

הכל מתחיל בפחד

כך נפתחות להן פגישות טיפוליות בקליניקה, והמכנה המשותף לכולן הוא בקשה ותחנונים לפתרון.

כשאדם מגיע לטיפול הוא מוצא את עצמו בחוסר אונים טוטלי שהביא אותו לבוא ולהתחנן על נפשו לקבל רעיון חדש לשליטה.

כדי להבין את עומקם של דברים נתבונן - איך זה קורה? מאיפה זה מגיע? נפש האדם מורכבת משני תהליכים - אמון, ושליטה.

כשטוב לי ואני רגוע, ואין שום דבר שמאיים עליי, אני לא צריך לעשות כלום, כי יש לי אמון בעצמי. ברגע שיש משהו שמאיים עליי, באופן אוטומטי אני מרגיש את ה'פחד', והפחד מחייב הפעלת שליטה, אני צריך לייצר פעולות שיגנו עלי מפני הפחד. כך לדוגמה כשאני חש מואשם ואני מתערער כתגובה מיד אני מגן על עצמי בהסברים ותירוצים כדי שארגיש שאני בסדר. או אם אני מרגיש לא אהוב אז אנסה למצוא חן בעייני הסובבים בכל מיני צורות... כל זה - כשאין לי אמון בעצמי, יש פחד וכתגובה שליטה.  אך ככל שיותר נבנה לי האמון בעצמי אז אני מרגיש מוגן ובטוח גם כשדברים מסביב לא זורמים כמצופה.

השלב שבו מגיע מטופל למטפל הוא לאחר אובדן השליטה, לאחר שניסה בעצמו להתמודד עם הפחד בצורות שונות של שליטה כדי להשיג הגנה אך לא הצליח, ואז הוא פונה אל המטפל, הוא בעצם זורק את עצמו על המטפל 'כגמול עלי אימו' - מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים טוטלי. כעת יש למטפל כח לבנות בו את האמון מחדש וממילא יקטנו הפחדים ואז גם הצורך בהגנות.

מהבחינה הזו אני רואה בתקופת בקורונה חלון הזדמנויות מיוחד. דווקא חוסר האונים הנוראי הזה שזוגות רבים חשים בתקופה הזו, מכריח אותם לזרוק את עצמם למים ולבנות את האמון שלהם מחדש. אני פוגש לא מעט זוגות שהצליחו לטייח את הקשיים שלהם במשך עשרות שנים בצורות יצירתיות של בריחה מהמגרש הזוגי שלהם. וכעת, כשהם מוצאים את עצמם 24/7 מסתופפים תחת קורת גג אחת והפיצוצים מאיימים לפרק את הקן שלהם, אז הם נאלצים להישיר מבט ולהיבנות מחדש. אני רגיל להמחיש זאת על ידי משל לשריפה שפורצת בקומת קרקע של בניין רב קומות. הדיירים, באופן אינסטינקטיבי, נמלטים בבהלה לכוון הקומות העליונות כדי להינצל מהאש. למעלה בגג עומד אדם ומכריז בביטחון שאם הדיירים יקפצו מזווית מסוימת בגג אז לא יאונה להם רע כי למטה מונח מזרון ענק בולם זעזועים שימנע כל פגיעה. סביר להניח שאף אחד מהדיירים לא יענה להצעה ההזויה הזו ויזרוק את עצמו מהגג. אך מה יקרה אם הלהבות יטפסו וכבר יגיעו לקומות הגבוהות? או אז כבר יש שיתנו אמון מלא באותו "משוגע" ויקפצו בזה אחר זה מהגג...

מדוע? מה שינה את נקודת ההתבוננות שלהם והביא להם את היכולת ליצור אמון? התשובה היא: תחושת חוסר אונים. רק חוסר אונים מוחלט מביא אותנו למקום בו נהיה מסוגלים לזרוק את המושכות של השליטה ולבקש עזרה.

וכאן חשוב להבין מה המקום שלי כמטפל. כשבני זוג מגיעים לטיפול לאחר שניסו את כל צורות השליטה האפשריות שיעניקו להם בטחון, אבל הנס לא קרה... וכעת, כשהם מפגינים חוסר אונים ותלות מלאה במטפל, עומדות לפניי שתי דרכים: האחת היא לתת עצות וכך לייצר למטופל מגוון חדש של כלים לשליטה. המטופל יוצא בתחושת כוח משכרת, ומפעיל שליטות חדשות עד לנפילה הבאה... הוא בעצם לא מתמודד עם הפחדים ועם שורש הבעיה, אלא מעצים אותה, וכשהפחדים ממשיכים להתעצם, ויחד עמם גם מנגנון הפעלת השליטה התוצאה עלולה להיות הרסנית ומסוכנת.

הדרך השנייה והנכונה היא לבנות למטופל מערכת של אמון מחדש. לגעת בפחדים עד השורש, להכיל ולקבל את הכאב שעבר, לבחון את מנגנוני ההגנה ואת ההשלכות שלהם ולתת מקום ולגיטימיות לפחד. כך, לאט לאט, עם שאלות נכונות ותהליך עדין ומדויק - יקטן הצורך בהפעלת השליטה ובמקומה יתפתח מקום של אמון ושלווה. 

מסע של התמודדות

בסיפור שהובא לעיל טמונים שני סיפורים של חוסר אונים שהביאו לפיתוח הגנות: אישה שפיתחה חומת ביקורת עבה כלפי האישיות של בעלה, וגבר שראשו ורובו מונח בעשיה מחוץ לבית.

כל אחד משני התסמינים הללו הוא הגנה לפחדים שהתפתחו ממסע חיים אישי, ייחודי ומלא מהמורות שהביאו לביטוי רגשי שונה של ההגנות.

מתן פתרון או טיפול נקודתי בסיטואציה שבגינה הם הגיעו הוא פלסטר מושלם, אך אינו פותר את שורש הבעיה ומחר היא תצוץ בטריגר חדש. יש פה סיפור ארוך ורגיש שמתחיל אצל כל אחד במאורעות שחווה בילדותו והביאו אותו לנקודה זו, ואם לא נפתח בתהליך עמוק של בירור והכלה לא עשינו את התפקיד המוטל עלינו.

מתהליך עומק במהלך הפגישות התבררה תמונת חיים שמסבירה כפאזל מושלם את ההגנות הללו:

האישה, מאז היותה ילדה צעירה לא העריכה את עצמה. הקיום שלה היה מותנה רק בזכות היותה 'בת של...', ועם ההתניה הזו היא הגיעה לנישואים. האצילות שבעלה הפגין כלפיה העצימה את האשליה שהיא תמשיך להיות מיוחדת גם כשתעזוב את הבית של אבא. כעת תהיה אשתו של...

אבל הקב"ה ברחמיו לא נותן לנו להמשיך ולהיות קטנים, תלותיים וחלשים. הוא מעניק לנו את בן הזוג הכי מדויק לצמיחה האישית שלנו, שרק דרכו נוכל להעמיק ולגלות את אוצרות הנפש שלנו שמקנים לנו שמחה וקיום בזכות עצמנו. רק כך נבנה אמון נכון ונצחי, ועל כך נאמר 'עזר כנגדו' והיינו שה'נגדו' הוא ה'עזר'.

שמואל, הבעל, התגלה כילד שסבל מדחייה חברתית בשל היותו גס וקולני ולאט לאט עם השנים התאמץ לרסן את עצמו בכוח ולרצות את האנשים שבסביבתו. לא פלא שהוא מנסה לרקוד לפי החליל של אשתו ומקבל בטבעיות את מטר התלונות שהיא מרעיפה עליו מדי יום. הוא רואה את עצמו ככישלון מוחלט שרק שיפוץ מהיסוד יזכה אותו להיות ראוי למילה טובה. הבריחה הזו החוצה היא הקיום שלו, אם לא 'יתאוורר' בחברת עמיתיו לעבודה לא יוכל לשרוד...

אם הייתי מעז לקחת לכל אחד מהעולמות הללו את מנגנון ההגנה שלהם, הם היו נותרים עם הפחד ומייצרים הגנה חדשנית. לכן יש לפעול בדרך שונה.

אז מה עושים? ראשית, עצם הברור וההבנה החדשה והמדהימה הזו לצורך והפחד שעומדים מאחורי הדפוס שיצרנו, הם אלמנט מיוחד ועוצמתי של הכלה למטופל. במקום להרגיש אשם ובעייתי הוא מבין שהתנהגותו מגלמת טכניקה של הישרדות לפחד גדול.

היופי העצום בכך שהתהליך נעשה באופן זוגי הוא שכעת כל אחד מהם רואה את השני באור של הבנה והכלה.

אבל הרגשה טובה היא לא הכל. מה מעבר לכך? כאן מגיע הסוד העצום של מתנת התרפיה. הדיבור בחדר הטיפול המוגן על הכאב שחווינו בעבר, עם ההבנה וההכלה למערכת ההגנות שלנו – יש בו את הכח לבנות אמון מחדש, וממילא מתקטנים הפחדים והנפש אינה צריכה להחזיק חזק כל כך בהגנות.

זו הייתה טעימה קטנה מתהליכים עמוקים ונפלאים. ההסברים קשים להמחשה. אך הכלל הוא אחד: הסיפור שמעל פני השטח הוא החלק הקטן שבסיפור. זכרו תמיד שאתם רואים את קצה הקרחון של מסע חיים ורגשות. ואותו קצה הוא רק "כובע מגן".

לתגובות: 0583205359a@gmail.com