מתכוונים לאכול מפירות מקדושת שביעית? כמה דברים חשובים שאתם צריכים לדעת

פירות הקדושים בקדושת שביעית, חלים עליהם הדינים דלהלן:
א. בעל השדה צריך להפקירם
ב. אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות, כיוון שהם הפקר
ג. אסור לאבדם ולהפסידם מאכילה
ד. אין עושים בהם סחורה

יש אומרים שבעצם אכילת פירות שביעית מקיים מצוה, שנאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". האוכל פירות שביעית, עליו להיות זהיר ללמוד ולשנן היטב את הלכות קדושת פירות שביעית, כי רבו דיניהם ופרטיהם מאוד מאוד, ובפרט שמצוה זו באה אחת לשבע שנים, ולא כל כך בקיאים בה.

כיצד ניתן לרכוש תבואת שדה שיש בה קדושת שביעית?

תיקנו בתי הדין לעשות דבר הנקרא: "אוצר בית דין". דהיינו, שבעלי השדה מוסרים את כל הפירות לרשות בית הדין, ובית הדין היו מחלקים את הפירות בערבי שבתות לציבור, בכמות הנצרכת לכל אחד לבני ביתו.
בית הדין משלם לבעל השדה עבור טרחתו בקטיפת ואיסוף הפירות והובלתם לאוצר. ובעת חלוקת הפירות, גובה בית הדין מן הציבור כסף עבור כיסוי ההוצאות בלבד (ולא למטרת מסחר שאסורה בפירות שביעית). וכסף זה, אינו קדוש בקדושת שביעית, כיון שאינו תשלום עבור הפירות עצמם אלא עבור טרחה לעובדים, שכירות מקום האוצר, הובלת הפירות וכיוצא בזה, ולא על פי טיב ואיכות הפירות.

אותם שליחים ששולח בית הדין לאסוף את הפירות, יכולים להיות גם אותם פועלים שעובדים באותם שדות בשאר השנים. אשר על כן, גם כיום מטעם בתי הדין מקיימים "אוצר בית דין", דהיינו שממנים את בעל השדה להביא פועלים כבכל שנה לאסוף את הפירות, ומשלמים להם דמי טרחתם, וחלוקת הפירות בפועל מתבצעת בחנויות השונות מטעם "אוצר בית דין", וגובים מהקונים את שכר הטרחה של הפועלים עבור האיסוף וההובלה של הפירות לחנות בלבד.

איסור הפסד פירות וירקות שביעית

נאמר בתורה (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". ודרשו חז"ל: לאכלה - ולא להפסד. והיינו שאסור לאבד בידיים פירות וירקות שיש בהם קדושת שביעית, כל שהם ראויים למאכל אדם או למאכל בהמה.

על כן, האוכל פרי שיש בו קדושת שביעית, ואינו חפץ לסיימו, אם נשארה ממנו כמות שרגילים לשומרה לאכילת אדם או בהמה, אסור לזרוק את שארית הפרי לאשפה, כי אז יתלכלך הפרי ונמצא שמפסיד את הפרי בידיו, ולכן יכרוך את שארית הפרי בניילון ויזרוק באשפה, שאז אינו מפסידו בידיו באופן מיידי, אלא רק גורם להפסד שיירקב הפרי לאחר זמן, ואין איסור הפסד בדרך גרמא.

פח שביעית

יש מחמירים לייחד פח לכל שיירי הפירות, ולאחר שנרקבים ואינם ראויים למאכל בהמה, זורקים אותם בפח האשפה הרגיל. וישים לב שלא להניח שיירי מאכל הראויים לאכילה שיש בהם קדושת שביעית על גבי שיירי מאכל שכבר נפסדו בפח השביעית ופקעה מהם קדושת שביעית, שהרי בכך הוא מאבד בידיו את שיירי המאכל החדשים. ועל כן יש מקפידים תמיד להניח את שיירי המאכלים בשקית, ואחר כך נותנים אותם בפח המיוחד לשביעית [ואף שהשיריים נתונים בשקית, בכל זאת אינם נותנים אותם בפח האשפה הרגיל, כי חוששים שאין זה כבוד ליתנם שם].

גורם הפסד

פירות או תבשיל של שביעית שאינו חפץ לאוכלם, ורוצה להניחם בחוץ כדי שלאחר מכן תבוא עליהם השמש ויתקלקלו, הרי זה מותר, כיון שאינו מפסיד בידיו את הפירות, אלא רק גורם להם לבוא לידי הפסד. אולם, אין להוציאם לחוץ בשעה שהשמש חמה או בעת ירידת גשמים, כיון שנחשב כמפסיד בידיים ממש ולא רק כגורם הפסד.

מותר לאכול רק חצי מהפרי, אף שישאר חלקו ויתקלקל, כיון שאינו מפסידו בידיים אלא רק גורם לו הפסד [ובפרט במקרה זה שאם ימנע מלאכול, יש אומרים שמפסיד מצות אכילת פירות שביעית].

נתינת פירות לתינוק

מותר לתת פירות של שביעית לתינוק, אף שבאכילתו הוא מפזר חלק מהפרי, מפני שאין זה אלא גורם להפסד. ומכל מקום נכון לתת לו רק חלק מהפרי, כדי למנוע את ההפסד ככל האפשר.

האכלה לבהמה

פירות הראויים למאכל אדם, אין להאכילם לבהמה, שזהו בכלל הפסד. אבל אם התקלקלו ונפסדו מאכילת אדם, מותר להאכילם לבהמה.

שיירי מאכל

אכל מהתבשיל ושבע, ואינו רוצה לאכול עוד, אינו צריך לדחוק את עצמו לאכול עוד בשביל שלא יזרק.

שאריות תבשיל שאינו חפץ לאוכלן, אינו חייב להחזירן למקרר כדי שלא יתקלקלו, אלא רשאי להניחן חוץ למקרר, אף שעל ידי כך יתקלקלו במשך הזמן. וכמו כן, אם התבשיל נמצא במקרר, וצריך את מקומו, רשאי להוציאו ולהניחו בחוץ, שבכל זה אינו מפסיד את התבשיל בידיו ממש, אלא רק גורם לו הפסד.

כל פרי או ירק הראוי למאכל אדם, הרי הוא קדוש בקדושת שביעית, ואפילו אינו עומד עתה לאכילה. אבל אם נפסל ממאכל אדם וראוי רק לבהמה - אם נהוג ליתנו לבהמה, הרי הוא קדוש בקדושת שביעית, ואם לא נהוג ליתנו לבהמה, מותר להשליכו לאשפה. ואם נפסל מאכילת בהמה, אין בו קדושה כלל.

שיירי מאכל מועטים מאוד שהרגילות לשיירם בצלחת או בסיר ולזורקם, רשאי לזורקם לפח אשפה כרגיל. וכל שכן שמותר לשטוף ולהדיח את השאריות הדבוקות בצלחות ובסירים. אבל אם שייר בגמר אכילתו כמות שרגילים לשומרה למאכל אדם או בהמה, ינהג בשיריים אלו קדושה, ולא יזרקם לפח האשפה, אף שהוא עצמו אין לו בהמה ואינו רגיל ליתנם לחתולים וכיוצא בזה.

כתב בספר אור לציון (שביעית פ"ב ה"ו), בוודאי שכל האוכל פירות של שביעית, רשאי לנהוג באכילתם כדרכו, ואם נשאר מעט בצלחת או בכוס או בקדירה, אינו חייב לדקדק לאכול ולשתות הכל לגמרי, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה פ"ה ה"ב) שדין פירות שביעית כדין תרומה, ובהלכות תרומות (פי"א ה"ה) כתב: כדרך שמנפים קמח של חולין, כך מנפה הכהן קמח של תרומה, ולכן מנפה ומשליך את המורסן [הקליפה החיצונה של החיטה]. הרי שהכלל הוא שכפי שרגיל לנהוג באכילתו תמיד, כך נוהג בתרומה. והוא הדין בשביעית, דבר שיש דרך לשיירו, מותר לשיירו ולהשליכו, אבל דבר שאין דרך לשיירו אין להשליך.

עצמות עוף או בשר שהתבשלו במרק ירקות של שביעית, כל שיש רגילות למצוץ את העצמות, נוהגת בהן קדושת שביעית. אבל אם אין רגילות, אין נוהגת בהן קדושת שביעית. והגם שראויות לבהמה, מכל מקום אין דרך ליתנן לבהמה.

לחם שהתעפש או יין שהתקלקל טעמו, וכל פרי אחר כיוצא בזה, פקעה ממנו קדושת שביעית, ואין צריך לשומרו בקדושה כלל.

טעם מפירות שביעית

מרק שהתבשלו בו ירקות של שביעית ונתנו בו טעם, וכן מי קומפוט שקיבלו טעם מפירות של שביעית, אסור לזרוק את המרק או את מי הקומפוט כל עוד שהם ראויים למאכל, כיון שהרגילות היא לשתותם. אמנם הכובש ירקות של שביעית או המבשל תפוח אדמה של שביעית במים וכיוצא בזה, מאחר ואין רגילות להשתמש במי הכבישה או הבישול, אין צורך לשומרם בקדושת שביעית, שכל שאין דרכו לאכול אין בו משום "לאכלה ולא להפסד".

קילוף פירות

מותר לקלף פירות וירקות כהרגלו תמיד אף שקולף מעט מהפרי, כמו בקליפת קִיוִי. וכן מותר לקלף פירות אף שהקליפה עצמה ראויה לאכילה כמו בקליפת תפוח, אגס, מלפפון וכיוצא שהדרך לאוכלם, אולם בקליפות אלו יזהר לעטוף את הקליפות בניילון ויזרקן כך בפח. והוא הדין לקליפות הראויות למאכל בהמה והדרך ליתן אותן לבהמה [אף שאין לו בהמה], שיעטפן בניילון ויזרקן כך. אבל קליפות שאינן ראויות למאכל בהמה או שאין דרך ליתנן לבהמה אף שיש בהם מעט מאכל כקליפת קִיוִי וכדומה, אין נוהגת בהן קדושת שביעית, ורשאי לזרקן לפח האשפה כדרכו.

קליפות תפוזים

יש לשמור קדושת שביעית בקליפות התפוזים ולא לזרקן בפח האשפה הרגיל, כיון שבמציאות של ימינו, רוב קליפות התפוזים משתמשים בהן בבתי חרושת רבים למרקחות שונות, וכן בבתי עשיית משקאות, שומרים אותן למאכל בהמה.

גרעיני פירות

גרעיני פירות שאינם עומדים לאכילה, אף על פי שהם ראויים למאכל בהמה, כמו גרעיני תמרים, ענבים, אגסים, תפוזים, תפוחים וכיוצא, אין בהם קדושה ומותר לזורקם לאשפה. ואף אם נשאר בהם דבוק מעט מהפרי, אין נוהגת בהם קדושה, כיון שהדרך לזורקם כך ולא לשומרם למאכל בהמה.

גרעיני אבטיח, יש לנהוג בהם קדושת שביעית, כיון שהרגילות לאוכלם.

תבלין

תבלין שפג טעמו מותר לזורקו לאשפה. ועל כן, נענע או לואיזה שהניחום בכוס תה כמה פעמים, ואינם ראויים לתת טעם עוד, מותר לזרקן לאשפה.

יין למציצה בברית מילה

לכתחילה המוהל לא ימצוץ את המילה עם יין של שביעית, מאחר שהיין הולך לאיבוד. ומכל מקום אם אין לו יין אחר, רשאי למצוץ עם יין של שביעית.

שמן על תבנית אפיה

אין למרוח שמן של שביעית על תבנית אפיה, כשהמטרה היא רק כדי שהבצק לא ידבק בתבנית ולא בשביל לתת טעם.

קידוש

הגם שבקידוש של שבת, טוב שימלא את הכוס ביין על כל גדותיו, עד שתראה כמין קשת בכוס למעלה, ובזכות זה זוכה ל"נחלה בלי מְצָרִים" [בלי גבול], ואף אם ישפך מעט לחוץ, הלא זה סימן ברכה - מכל מקום ביין של שביעית יקפיד שלא ישפך, ולכן ישים צלחת מתחת לכוס, שהיין ישפך לתוכה, וישתה אותו לאחר מכן.

הבדלה

כשמבדיל על יין של שביעית, יקפיד לשתות את כל היין, ולא ישפוך ממנו על הארץ לסימן ברכה, ולא יתן ממנו על עיניו, ולא יכבה בו את הנר.

ליל הסדר

מה שנוהגים בליל הסדר לשפוך מהיין ט"ז פעמים [באמירת: דם, ואש, ותמרות עשן, עשר המכות, ו-דצ"ך, עד"ש, באח"ב] - אין לשפוך מיין של שביעית.

פירות שתחת המיטה

פירות שביעית שהיו תחת המיטה וישן עליה אדם, ישטפם שלוש פעמים ורשאי לאכלם. אך אם אינו רוצה לאכלם, לא יאבדם בידים אלא יניחם שירקבו.

לא שמים תבשיל או משקה תחת המיטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם. אמנם בדיעבד שכבר הניח דברי מאכל או משקה תחת המיטה, יש להקל לאוכלם אף בהפסד מועט, כיון שהיום הקרקעות מרוצפות. וכל שכן בפירות שביעית שאסור להפסידם, על כן ישטפם ויאכלם.

הסירו מכשול

מי שיש לו עץ תאנים, ויש חשש שהפירות יפלו על הארץ במקום שהעוברים ושבים ידרכו עליהם, טוב שישים לב ללקטן מידי יום, לבל יכשלו בני אדם באיסור הפסד פירות שביעית.

זמן קטיפת הפירות

אין לקטוף פירות מהעץ בעודם בוסר ואינם ראויים לאכילה, שנמצא מפסיד פירות של שביעית, שלא ימשיכו לגדול ולהיות ראויים לאכילה. אבל לאחר שגדלו שליש בישולם, מותר. שנאמר: "תאכלו את תבואתה", ללמדך שאינה נאכלת עד שתֵעשה תבואה, שאז דרך אנשים כבר לאוכלה, והיינו כשגדלו לפחות שליש, אף שעדיין הם קשים מעט.

אילן שהתחיל להוציא פירות, אסור לקוצצו, ואפילו ענף אחד ממנו אין לקצוץ, כיון שמפסיד את הפירות שעליו שלא ימשיכו לגדול.

האם מלבד אכילה מותר להשתמש בפירות שביעית למטרות נוספות?

קדושת שביעית שונה ממצות הפרשת תרומות ומעשרות וכיוצא בהם, שהם אינם שייכים אלא במאכל אדם דווקא כפירות וירקות, אבל קדושת שביעית חלה גם על דברים שאינם מאכל אדם, אלא מיועדים לשאר תשמישיו, כמו סיכה, צביעה, הדלקה, ורפואה הראויה לכל אדם, שבכל אלו הנאתם וביעורם שווה, והם הנאה השווה לכל נפש. אבל אין קדושת שביעית חלה על עצים המיוחדים להסקה, לפי שההנאה מהם היא רק כשיעשו גחלים והיא באה לאחר שכלו מן העולם. וכמו כן, אין קדושה חלה על דברים שראוי לעשות מהם רק תרופה לחולה, כיון שאין הנאתם שווה לכל נפש, הואיל ורוב בני אדם אינם חולים.

זריעת פירות שביעית

אסור לזרוע פירות שביעית [לאחר השמיטה או בשנת השמיטה באופנים המותרים, כזריעה במקום מקורה כבית וחממות, על הגג, וכדומה], שהרי אמרה תורה "לְאָכְלָה", וזריעה אינה חשובה הנאה כאכילה, שהרי אין הנאתה וביעורה שווה.

כדרך הנאתם

בכל פרי הקדוש בקדושת שביעית, ההנאה ממנו צריכה להיות כפי רגילות העולם ליהנות מאותו פרי, ולא ישנה ממנו להנאה אחרת. ועל כן, פרי שדרכו באכילה - צריך לאוכלו. בשתיה - צריך לשתותו. לאוכלו חי דווקא [מלפפון] - לא יאכלהו מבושל. לאוכלו מבושל [תפוח אדמה] - לא יאכלהו חי. לאוכלו חי ומבושל [תפוח, גזר, עגבניה, בצל וכיוצא] - אוכלו חי ומבושל.

מרקחת [ריבה] - פירות שאין רגילות לעשות מהם ריבה, אין לשנותם ולעשות מהם ריבה. אך מקליפת הפרי, מותר לעשות ריבה.

פירות יבשים - פירות שהדרך לייבשם כצימוקים, תמרים, משמשים וכיוצא בהם, מותר לייבשם.

כבישה בחומץ ובמיץ לימון - אין לקלקל פירות שביעית, אף לצורך השבחת פירות אחרים, ולכן אסור לכבוש בחומץ של שביעית מלפפונים או זיתים, כיון שעל ידי כך החומץ נפסד מאכילה. וכן אסור לנקות עלי ירק מחשש תולעים באמצעות חומץ, כיון שלאחר הניקוי הוא נפסד מאכילה. וכמו כן אין לשרות דגים במיץ לימון להוציא מרירותם, וכל כיוצא בזה.

לערב דבר מר - אסור לערב בפירות דבר מר, שנמצא מקלקל את טעם הפירות ומפסידן. ולכן לא יערב פירות שביעית בתרופה מרה, כדי להמתיק את טעמה.

סחיטה

פירות שאין רגילות לסחטם כל כך - כתמרים, תפוחים, אבטיחים, קלמנטינות וכדומה, אין לסחטם, כיון שמפסידם, שהרי חשובים הם יותר לאכילה.

פירות שרגילות לסחטם מאוד כמו זיתים, ענבים, תפוזים, אשכוליות ולימונים, מותר לסחטם בשביעית, ונוהג במיץ קדושת שביעית.

לימון על מאכל - מותר לסחוט לימון על סלט ירקות או על דגים מטוגנים או כרוב ממולא באורז, כיון שבכל אלו דרכם בכך.

ריסוק

מותר לרסק פירות שיש רגילות לרסקם, כגון: בננה, אבוקדו, תפוחי אדמה וכיוצא בהם. ולצורך תינוק, מותר לרסק גם פירות שאין דרך לרסקם.

פומפיה - מותר לרסק פירות בפומפיה, ולאחר מכן לשטוף אותה, אף שנשאר בה מעט שאריות מהפירות.

טחינה

מותר לטחון שום או בצל וכדומה, כדי לערבם בתבשיל. וכן מותר לטחון אגוזים ושקדים כדי לערבם בעוגה, ובלבד שיתן כמות טובה שיורגש טעמם בעוגה.

סיכה בשמן

מותר לסוך את הגוף בשמן של שביעית, כיון שדרכו בכך, אך אסור לערב בשמן מיני בשמים לצורך הסיכה, כי בתערובת זו נפסד השמן מאכילה וראוי רק לסיכה.

כתב הרמב"ם: מותר לסוך בפירות שביעית בדבר שדרכו לסוך. על כן, לא יסוך ביין וחומץ, אבל סך בשמן. ולא יפטם את השמן במיני בשמים ותבלין, מפני שמוציאו מכלל מאכל ועושהו שמן משחה.

הדלקת הנר

נרות שבת - מותר להדליק נרות שבת בשמן זית של שביעית, כיון שנהנה מאורן, וזה מדרכי השימוש בשמן. ואולם, אסור לערב בשמן חומרים אחרים לצורך ההדלקה, אם בתערובת זו נפסד השמן מאכילה, שנמצא מפסיד פירות שביעית.

המדליק בשמן של שביעית ונשאר שמן בכוסית שלא דלק, לא יזרקנו לפח האשפה, אלא ינהג בו לפי המבואר בדיני איסור הפסד פירות שביעית.

נר חנוכה - טוב שלא להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית, שכיון שהנרות הם קודש ואסור להשתמש לאורם, נמצא שמפסיד את השמן. ומכל מקום אם אין לו שמן אחר, רשאי להדליק בו נרות חנוכה.

הטעם שלא להדליק בשמן זית של שביעית, כיון שנרות חנוכה קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, נמצא שאינו משתמש בשמן כדרך הנאתו. אולם מן הדין רשאי להדליק בו נרות חנוכה, ובפרט אם אין לו שמן אחר, כי חז"ל לא אסרו אלא לעשות שימושים ממש לאור הנרות, אבל את עצם הנאת האורה מהנרות לא אסרו, כגון אם המקום חשוך ובא אור מהנרות, אין זה נחשב "משתמש" לאורם. ולכן מותר ללכת בבית לאור הנרות, כי הליכה לבד אינה נחשבת כ"משתמש" לאורם. וכמו שכתב המאירי: "המניח נר חנוכה סמוך לפתח הבית, אף על פי שעומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, הרי זה מותר. וכבר ראיתי לקצת רבנים שהיו נוהגים לעמוד על יד אור הנרות ולשוחח עם חבריהם". נמצא אפוא שאין זו הדלקה של הפסד, אלא יש בה הנאת אורה, ומותר להדליק נרות חנוכה בשמן של שנת השמיטה.

נר נשמה - מותר להדליק נר נשמה בלילה משמן של שביעית, ובלבד שידליקו סמוך לשלחנו, שאז נהנה מעט מאורו. אך אין ראוי להדליקו ביום, שאז לא נהנה ממנו כלל.

פירות שביעית לנוי

מותר לתלות אתרוגים או רימונים ותמרים של שביעית לנוי בתוך הסוכה, אף שנעשים הפירות מוקצים לכל ימי החג ואי אפשר לאוכלם, מאחר והנאה זו אין בה כילוי וקלקול. ונכון שיעשה תנאי קודם החג, שאינו מקצה את דעתו מהפירות שתלאם לנוי במשך כל זמן בין השמשות של החג, ואז יהיו ראויים הפירות לאוכלם גם במשך ימי החג אם ירצה. ובכל אופן, לא יתחב בפירות מחט, שנמצא מפסיד פירות שביעית בידיים.

מן הדין אין זה נחשב שמפסיד פירות של שביעית, בכך שאינו יכול לאכול מהם במשך ימי החג, כיון שאינו מפסיד את גוף הפירות ממש, אלא רק רובץ עליהם בכניסת החג איסור מוקצה. מה גם שחוזרים להיתרם לאחר ימי החג, ויכול לאוכלם. ורק לצאת ידי כל חשש, עדיף שיעשה תנאי.

ואמנם, יש שאינם מצריכים לתנאי זה מסיבה אחרת, כי מדמים זאת למה שמותר להקפיא מאכל של שביעית, אף שבזמן הקפאתו הוא אינו ראוי לאכילה, שכיון שעתיד לחזור להיות ראוי לאכילה, הרי זה מותר ואין בזה חשש הפסד פירות שביעית. וממילא הוא הדין כאן, כיון שיחזרו הפירות לקדמותם לאחר החג ולא יהיו מוקצה, נמצא שאינו מבטלם מתורת אוכל.

אבל באמת יש לחלק בין נידון ההקפאה לתליית הפירות בסוכה לנוי, כי בהקפאה בכל רגע נתון יכול להוציא את המאכל מההקפאה להפשירו ולאוכלו, וכמו שמצאנו כיוצא בזה בהלכות מוקצה בשבת, שבשר קפוא אף על פי שאין ראוי לאוכלו כך, מכל מקום כיון שאפשר להפשיר ממנו בשבת, ואפילו מעט, אינו נחשב מוקצה ומותר לטלטלו. ואפילו לקראת סוף השבת, שלא יספיק הבשר להפשיר מאליו בתוך השבת, אינו מוקצה, כיון שיכול להפשירו מהר על ידי שיתנו במים חמים. מה שאין כן בנויים בסוכה, שבלי שיעשה תנאי, נמצא שבכל ימי החג, מן הדין אינו יכול לאכול מהם, כי נעשו מוקצה למצוותם ונאסרו באכילה.

למי שברשותו פירות בקדושת שביעית, חשוב גם לקרוא: "ביעור פירות שביעית – מה זה אומר?