’’הניסיון לא היה רק חיצוני, הוא היה גם מול הבנות שלי’’ ; טובה הניג החליפה מפאה למטפחת

דמותה של טובה הניג, בעלת הפנים העדינות ועטוית המטפחת מוכרת לנשים לא מעטות. היא פסיכותרפיסטית מוכרת ומוערכת, ורבות הן אלו הנוטלות ממנה עצה. אך רובן אינן יודעות שלא תמיד היא נראתה בדיוק כפי שהיא כיום.

ספרי על הניסיון שלך וההתמודדות איתו

''הייתי אישה טובה מבית טוב, בני ברקית עם הורים ממוצא אירופאי. הייתי כמו כל אישה חסידית שהולכת עם פאה באורך צנוע. אמי ושתי סבתותיי הלכו עם פאות וכך גם אחיותיי הנשואות. מבחינתי חבישת מטפחת הייתה רק סוג של מסורת ירושלמית. כמו שהירושלמיות דוברות אידיש ואני עברית, הן גרות במאה שערים ואני בבני ברק, כך הן חובשות מטפחת ואני פאה. חשבתי שכל אחת צריכה להמשיך את מסורת אמה ומשפחתה.

''באחד הימים רציתי לקנות פאה יפה יותר ופניתי לאבי כדי לקבל היתר על כך. אבי, שגדל ברחובות של לפני קום המדינה, שבתלמוד תורה בו למד למדו לימודי חול ושחקו כדורגל אחר הצהריים, הפתיע אותי בתגובתו. כשהגעתי אליו אמרתי לו: 'נכון אם התירו פאות אז לא משנה איזה סוג חובשים?' אבי חייך חיוך עצוב ואמר: 'כשהתירו פאות אף אחד לא התכוון לפאות של היום. הפאות של פעם נראו כמו פוך! עם פאה כמו של היום אף פוסק לא היה מתיר ללכת ברשות הרבים'.

"למען האמת די נבהלתי, 'אז מה?' שאלתי אותו, 'להחליף למטפחת?' אבי חייך שוב את חיוכו הטוב וענה: 'לא בבת אחת. אולי קודם תכסי במשהו את הפאה'. תביני, לפני עשרים ושלוש שנה, נראה לי שהייתי הראשונה ששמה סרט רחב מעל הפאה. קניתי בחנות בדים בד תחרה והוספתי לו משולש וכך כיסיתי את הפאה. 

''כך התחיל מסלול של ידיעה שיום אחד אחליף למטפחת. הייתי אז מנהלת בית ספר והניסיון הקשה היה צוות המורות, הנהלת החינוך העצמאי והבנות עצמן. יש לזכור שמדובר בעשר שנים לפני המהפך של נושא שיער הפאות מעבודה זרה, ולא היה מקובל שאישה יורדת לרחוב עם מטפחת. אני זוכרת שישבתי במשרדי החינוך העצמאי והצוות שם דיבר על מורה מבית ספרי שהחליפה בעקבותיי למטפחת. הם דנו שם האם היא עשתה את זה כסגולה לילדים. בעוד אני יושבת מולן, אחרי שהחלפתי וברוך ה' יש לי ילדים…''

מה החלק הכי קשה שהיה לך בניסיון הזה?

''הניסיון לא היה רק חיצוני מאנשים בחוץ, הוא היה גם מול הבנות שלי. היו לי אז כבר שלוש בנות בבית הספר ואני זוכרת שביום הראשון כשהסתובבתי בבית הספר עם מטפחת הבת השלישית שלי שהייתה אז בכיתה א' הלכה אחריי תוך כדי שהיא מושכת לי בחצאית: 'אמא, תורידי את זה…' (היום ברוך ה' גם היא עם מטפחת. כשהייתה בשידוכים אמרה לי על הפאה: 'אמא אני את הדבר הזה לא שמה על הראש שלי!').

''כשהייתה לבת הרביעית שלי מסיבת בת מצווה, ישבתי בקהל והתרוממתי לשנייה כדי לראות משהו. הבת שלי, שאז שהתביישה במטפחת שלי, שכן הייתי היחידה בין מאות אימהות, התחננה: 'אמא תשבי. שלא יראו…' גם היא היום ב"ה עם מטפחת. כשהגיעה לשידוכים הציעו מישהו שמאד רצינו, והם רצו פאה והסכימו לכובע. הצעתי לבת שלי: 'אולי תשאלי רב? אפשר ללכת עם פאה צנועה'. והיא ענתה לי: אמא, למה אני רוצה מטפחת? כי זה יותר צנוע. נראה לך שה' יקפח אותי בשידוכים בגלל זה?' ובאמת נשואה לתלמיד חכם בעל מידות מיוחדות.

''חלק נוסף קשה היה ולעיתים אף עדיין, בשמחות משפחתיות. כשכולן כל כך יפות עם הפאות שלהן, אני מרגישה קצת שונה. בשנים הראשונות היו תוקפים אותי רגעים קשים. הייתי שוכבת במיטה וחושבת לעצמי: 'למה שמתי את הסמרטוט הזה על הראש?' אבל לרגע לא חשבתי לשנות.

''נקודת קושי משמעותית הייתה במקום העבודה שלי. הייתה שם אמא אחת שזה ממש לא מצא חן בעיניה. היא טענה שאני משדרת לבנות כאילו מטפחת טובה יותר. מה עוד שבתמימותי שלחתי לאימהות באופן אנונימי חוברת שמסבירה את חשיבות המטפחת. אולי כי רציתי להבהיר את עצמי... כמובן שהמזכירה שידעה מזה לא שמרה את המידע לעצמה, ואותה אם רדפה אותי עד חורמה.

''בסופו של דבר האמא הזו הייתה למעשה שליחה משמים כי היא הייתה אחת הסיבות שעזבתי את המקום, מאז רק התקדמתי יותר ויותר בתחום המקצועי והאישי, והפכתי להיות סמכות בתחומי".

מה נתן לך את הכח להמשיך להתמודד ולא להתייאש?

''כשרציתי להחליף את הפאה למטפחת שאלתי רב, והוא אמר לי: 'רגע, מה אומר בעלך בעניין?' ואז באמת בעלי אמר שהוא רוצה לבדוק אם זה באמת יותר טוב, גם מבחינת ההלכה. אחרי שישב עם חברותא ולמדו יחד את הנושא במשך שבועיים, הוא חזר ואמר שכן, זה יותר טוב וכדאי מאד.

''כל פעם בזמני ייאוש הייתי אומרת לעצמי: 'כל המצוות שאת עושה אולי הן לא שוות? אולי הן לא לשם שמיים? אולי הן בשביל כבוד? אבל הצניעות שלך, גם אם היא לא לשם שמים, היא פחות מכשילה, וזה הדבר היחיד אולי שעשית טוב בחיים'. כשאני מתמרמרת על עצמי, אני נזכרת בהחלפה למטפחת ומתחזקת: משהו טוב עשית בחיים!''

ספרי על נקודות אור בתוך הניסיון

''כפסיכותרפיסטית ויועצת זוגית כתבתי במשך שמונה שנים את מדור 'נווה' בעיתון משפחה, ומדור 'הטוב שבך' בעיתון קטיפה. אנשים דמיינו אותי כפסיכולוגית 'מתקדמת'. לא פעם הבחנתי בתדהמה שלהם כשהם ראו אותי.

''זה מזכיר לי אפיזודה שהייתה לי בתחילת דרכי בעיתון משפחה. בשבועות הראשונים שמתי לב שמצנזרים מאד את הכתבות. יעצו לי מהעיתון להיפגש עם הרב של העיתון. התקשרתי אליו והוא הציע לי להיפגש במשרד שלי בגאולה. כנראה שרצה לבדוק את הרוחניות שלי… כשנכנס וראה אותי פתאום התהפך ושאל: 'רגע, יש לך תעודות בכלל?' ברוך ה' מאז הכתבות שלי התקבלו ברצון''.

מה אומרת לך המילה: ניסיון?

''הדבר הראשון שעולה לי כשאני שומעת ניסיון זה: 'אל תביאנו לידי ניסיון…' שה' ישמור אותנו שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד''.

ומה המסר שלך למתמודדות עם ניסיון דומה?

''אני חושבת שכל אחת עושה את המסלול שלה לעצמה. היום אני שלמה ומאושרת במה שעשיתי. גם אבי שליט"א מאושר. הפאות של היום מצערות אותו מאד, כל פעם הוא אומר לי שיש לי 'פרוטקציה' בשמיים בזכות ההחלפה. והאמת? גם אני מרגישה בפרוטקציה הזו...

 אני חושבת שכדאי לזכור שתמיד בהתחלה יש רגעים קשים ויש נפילות, אבל יש בורא עולם שרואה את הכוונות הטובות ומחזיק אותך בידו הרחומה''.