"ניצלתי ממוות מיידי בזכות חלום"

מספר בעל המעשה, משה י. מתל אביב: "היה זה לפני כשנה ושבעה חודשים בדיוק. חזרתי לביתי שבצפון תל אביב – אחר יום עבודה ושעת לימוד, עליה אני מקפיד מידי יום בכולל 'פתח הדביר' שבבני ברק. אכלתי ארוחת ערב, ישבתי קצת עם המשפחה ועליתי לישון כמו בכל ערב רגיל.

והנה, לאחר כמה שעות שינה, אני חולם חלום מפחיד שמצליח להעיר אותי לחלוטין מהשינה. יצוין שאיני טיפוס שחולם חלומות ובטח לא מתרגש מהם, ובדרך כלל אני ישן שינה רצופה וסדירה, אלא שדווקא באותו לילה, הצליח החלום להפסיק לי את השינה לחלוטין.

אני מבין שזה היה רק חלום ומנסה לחזור לישון. אלא שבאותם רגעים, אני מרגיש לחץ חזק ביותר באזור הלב. היתה זו הרגשה כאילו לוקחים מלקחיים ומנסים לכווץ לי את הלב בכל הכוח וללא הפסקה. לא התרגשתי מכך כלל, מפני שידעתי כי כמעט כל אדם מרגיש לפעמים רחוקות תחושות דומות בגוף. הנחתי את הראש על הכרית כשאני מנסה להירדם שוב, אך הכאב והלחץ באזור הלב לא הפסיקו.

השעה היתה 1:00 בלילה, כשכולם בבית ישנים, ואינני יודע האם להתייחס להרגשה הזו או לא. אני אדם שלא לוקח דברים קשה בדרך כלל, אך אל תשאלו אותי למה, הפעם הרגשתי כי אם ה' העיר אותי פתאום ככה באמצע הלילה מחלום – דבר שלא קורה כמעט בכלל, כנראה יש פה משהו משמים. לא חשבתי פעמיים, ירדתי לרכבי והחלתי בדהירה אל בית החולים 'איכילוב', כשאני לא עוצר ברמזור אדום, אלא נוסע במהירות אל בית החולים, כשהלחץ החזק בלב לא פוסק. הכבישים היו כמעט ריקים ואני לא עוצר כלל ונוסע ללא הפסקה, מפני שאיני יודע מה קורה איתי...

לאחר כחצי שעה של נסיעה, הגעתי עם הרכב עד דלת הכניסה של בית החולים 'איכילוב', יצאתי מהרכב אפילו בלי לסגור אותו, וברגע שדרכתי על מפתן הכניסה של הבית החולים, פשוט התמוטטתי ונפלתי במקום.

באותו רגע, צוות שלם של הצלה רץ לעברי והחל לבדוק את מצבי ולערוך בי טיפול, ולאחר בדיקה קצרה גילו הרופאים כי אחד הצינורות המתחבר אל הלב אטום לגמרי, וכי בעוד רגעים ספורים עתיד אני לסיים את חיי, חלילה. מיד הובהלתי לחדר ניתוח במחלקת טיפול נמרץ, שם גילו כי אטימה שלימה של שומן חסמה את מעבר הדם אל הלב, בעקבות הצטברות שומנים, עישון וכדומה שסתמו את מעבר הדם ללב. פתחו לי את הסתימה, כשהם מגדירים זאת כנס רפואי.

ומה הפלא היותר גדול? הרופאים מגלים כי עברתי התקף לב בשעת השינה, והיה זה התקף כזה שלא ניתן לחוש אותו או לדעת על קיומו. "איך ידעת לקום באמצע השינה, בשעת התפרצות התקף הלב ולרוץ אל בית החולים?", שאלו הרופאים בהלם. "דע לך כי אם היית ממשיך בשינה כרגיל, לאחר כחצי שעה היית כבר מת, ובבוקר היתה צריכה להיות הלוויה. כיצד התעוררת וידעת להגיע הנה?" הם שאלו.

רועד ונרגש כולי, סיפרתי להם את יד ה' והשגחתו הפלאית אשר העיר אותי בפתע פתאום מתוך חלום מפחיד, למרות שאין זו דרכי להתעורר מחלומות, ולמרות שרציתי לחזור לישון, האמנתי שאם ה' העיר אותי באופן מוזר, ואני חש לפתע בכאב, עליי לרוץ הנה.

כשאני נזכר בכך אני רועד כולי – חשבו לרגע, כמה ריחם עליי ה' שהעיר אותי מהשינה בזמן ולא יותר מאוחר. ואף יותר מכך, כיצד נתן לי את הרעיון לנסוע במהירות וללא עצירות. אני רועד רק מלחשוב מה היה קורה אם הייתי מתעלף כמה דקות לפני זה, כשנסעתי בכבישים המהירים – הלא היה זה נגמר בטרגדיה נוראית עוד יותר. ה' יתברך הרחמן והטוב, נתן לי לתפקד ולחיות עד לרגע ולשנייה בו הונחה כף רגלי על מפתן בית החולים, שם נסתם המעבר אל הלב לחלוטין, ושם מיד קרסתי ונפלתי.

כמה גדול ה' וטוב, וכמה יש להודות על כל רגע בו זכינו להיות בניו של הבורא אשר יש עלינו דבר נפלא הנקרא – 'השגחה פרטית' אף בשעת השינה, ואף בשעת הנסיעה. ה' יתברך לא עוזב אף יהודי גם שנראה לו שהכל חשוך ומעורפל, כי גם בתוך האפילה – שם נמצא ה' יתברך, אשר כל מה שהוא עושה לנו, הוא אך ורק לטובה! וכל אשר נותר לנו הוא רק לסמוך עליו ולהודות לו על כל הניסים שעושה הוא עמנו מידי יום ביומו."

מתוך 'טוב לחסות בה', הובא בגיליון 'פרפרת'