אם אתה רוצה לעבור לצפון - תעבור לצפון

שנים חשבנו לעבור לצפון. זה היה נראה בלתי אפשרי בשעתו. כשאתה גר במרכז הארץ – כל מקום במרחק נסיעה של שעה נראה רחוק, לא מפותח ומוזר. ועדיין, אהבנו מאוד את הגליל המוריק, ואני אהבתי להתפלל וללמוד בציונו של רבי שמעון בר יוחאי. בסוף החלטנו לשלוח את עצמנו לשנה בגליל, מעין תקופת ניסיון עם דלת אחורית. קיבלנו עידוד מהסביבה, אך עדיין היו חששות.

יום אחד קפצתי לחנות למכשירי כתיבה, וסיפרתי למוכר על התוכניות שלנו. "גליל?" הוא אמר, ומשהו אור בעיניו. "זה החלום שלנו, לעבור לגליל, אבל עכשיו זה כבר לא מתאים".

"באמת?", שאלתי, "למה?".

"אולי לפני עשרים שנה, אבל עכשיו?", הוא אמר. "אנחנו זקוקים לשירותי רפואה קרובים, והנכדים... עכשיו כבר מאוחר". הודיתי לו. פניתי הביתה וחיוך על פני, מפני שבדיוק באותו היום דיברתי עם אשתי ואמרתי לה: אולי צריך לחכות איזה עשרים שנה, שהילדים יתחתנו, ואז נוכל לעבור לצפון. הרגשתי שזה לא צירוף מקרים. המוכר המחיש לי כמה צריך להתעורר ולעשות עכשיו מה שאפשר. רוצה לעבור? תעבור. תמיד יהיו לך תירוצים, ועם הזמן הם רק הולכים ומתגברים.

היה לי אוסף של תירוצים למה לא לעשות עכשיו את מה שאני באמת רוצה ומבין שאני צריך לעשות – במקרה הזה, לעבור לגליל. מה עזר לי בפגישה עם אותו המוכר? הרגשתי כאילו אני פוגש את ״עצמי המפוספס״ בעוד עשרים שנה.

אני לא אומר שהוא פספס משהו – הוא חי את החיים שלו, ונראה שהוא שמח בחייו, אבל בשבילי זו הייתה מראה ברורה לראות בה שמה שאני חושש ממנו הוא בדיוק הפוך ממה שדמיינתי. אני חשבתי לחכות עשרים שנה, והוא הסביר לי במפורש, בלי לדעת את מחשבותי, למה לא כדאי לי לחכות... תמיד יהיו לנו תירוצים, אבל מהו המחיר שאנחנו משלמים על ויתור על החלומות שלנו? במקום לעשות עכשיו מה שאני מאמין שאני צריך לעשות, מה שייתן לי כוחות ויעזור לי להוציא לפועל את הכישרונות שלי – אני מתעסק בתירוצים ודמיונות לגבי העתיד. זה ודאי לא יקדם אותי. מה יכול לקדם אותי? לעשות כמיטב יכולתי עכשיו. לא להיכנע לתירוצים.

המעבר לצפון הוא רק דוגמה. בואו ונתבונן בחיים שלנו בכללותם: האם אני נותן לתירוצים לנהל את חיי, או שאני חי כפי שאני מבין שנכון וראוי לחיות?

חיה את חייך כפי שאתה מאמין שהם צריכים להיות. אל תציג הצגה בשביל מישהו אחר. ראשית, מפני שהצגה בדרך כלל מורגשת ואינה משכנעת את מי שבכוונתך לשכנע, ושנית, מפני שאינך יודע איך יסתובבו הדברים בהמשך החיים.

עלי לחיות היום כפי שאני מאמין – בלי תירוצים. אני לא אומר שאיננו צריכים להתאים את עצמנו לחברה, ולעיתים לעשות שינויים חיצוניים, אבל עלינו להיות מודעים למה שבאמת עובר עלינו, מה קורה איתנו ולמה אנחנו בוחרים בחירה כזו או אחרת.

לפעמים אנחנו מתאמצים לשנות ולהשתנות כדי להתאים לזולת או להתאים את הזולת, ולא שמים לב כלל מה האחר צריך ומה אני צריך, כמו הבדיחה על האיש שהסביר שאיחר משום שהעביר אישה זקנה לצידו השני של הכביש. למה זה לקח כל כך הרבה זמן? שאלו אותו, והוא ענה: כי היא התנגדה...

אולי יש מי שיקראו את הפרק הזה ויגידו – אבל באמת, אני החלטתי לוותר, נניח על הקריירה שלי, לטובת גידול הילדים, ואני שלמה עם זה. זה בסדר גמור, ואפילו לכתחילה – כל עוד אני מודע לבחירה שלי, לרווחים ולהפסדים, ולא תולה את הדברים במישהו אחר והופך את עצמי לקורבן הנסיבות.

לכל בחירה יש מחיר. מה שחשוב הוא להיות שלם עם הבחירות שלי, ולא לחיות בתחושה שאני קורבן של הנסיבות. אני בוחר את החיים, ואני בוחר את המעשים שלי ואת התגובות שלי – הן הרגשיות והן הקוגניטיביות־הכרתיות.

כמה שנים לפני אותו סיפור שהבאתי בתחילת הפרק, נסענו חזרה מירושלים, אשתי ואני, לביתנו שבמרכז הארץ. בדרך היא פנתה אלי: "תגיד, אם לא היו מגבלות, איך היו יכולים להיראות החיים שלך בצורה הטובה ביותר מבחינת סדר יום?".

"בלי מגבלות?", שאלתי. היא חייכה. חשבתי רגע ואמרתי: "האמת? לקום ממש מוקדם בבוקר, אולי בחמש או אפילו בארבע, להתפלל תפילת הנץ אצל רבי שמעון בר יוחאי, להתבודד ביערות ליד רבי שמעון, אחר כך ללמוד וגם לעבוד". זה היה הרצון שלי. לא נאבקתי בחיים הנוכחיים שלי, אבל גם לא ויתרתי על הרצון. והנה, אחרי כמה שנים נפתחה האפשרות ועברנו לצפון. כעבור שנה מצאתי את עצמי חי בדיוק כפי שביקשתי כמה שנים לפני כן.

שימו לב למה שאתם מבקשים, וכשהדברים מתחילים לזוז – שימו לב שאינכם "שמים ברקס" לעצמכם או מתרצים תירוצים למיניהם...

מתוך ספרו החדש של רן ובר, "לחיות את היום". לרכישה היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-125