7 נשים מעניינות שמוזכרות בגמרא: כל המידע המרתק

אימא שלום

אימא שלום חייתה בדור השני לתנאים, בין חורבן בית שני למרד בר כוכבא, והיתה בת למשפחה מיוחסת: בתו של נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אחותו של רבן גמליאל דיבנה, אף הוא נשיא הסנהדרין, ואשתו של רבי אליעזר, מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. התלמוד מזכיר את אימא שלום במספר מקומות: במסכת נדרים, במסכת עירובין, במסכת שבת ובמסכת בבא מציעא.

כך מובא במסכת עירובין (ס"ג, א'): "ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".

שמה מונצח ברחוב "אימא שלום" בשכונת עין כרם בירושלים.

ברוריה אשת רבי מאיר

בּרוּריָה, אשת התנא רבי מאיר ובתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות) הייתה תלמידת חכמים מהיחידות בספרות חז"ל, בת הדור הרביעי של תקופת התנאים.  זכתה להערכה רבה בזכות חוכמתה והיקף ידיעותיה בענייני הלכה ואגדה, ומסופר עליה במסכת פסחים (ס"ב, ב') שלמדה מחכמים 300 הלכות ביום אחד. חכמינו מציינים את למדנותו יוצאת הדופן וחוכמתה הנדירה.

התנא רבי יהושע העריך מאוד את דבריה במחלוקת בין חכמים לרבי טרפון ואמר: "יפה אמרה ברוריה" (תוספתא למסכת כלים מציעא א' הלכה ג'). ברוריה הייתה מעורה מאוד בדיונים ההלכתיים של חכמי התקופה. היא חולקת בתוספתא (תוספתא כלים קמא ד', הלכה ט') על אביה, בענייני טומאה וטהרה, וגם שם דבריה זוכים לשבח, מפי רבי יהודה בן בבא.

במדרש משלי המאוחר יותר היא גם מתוארת כבעלת חוזק נפשי ותבונת חיים רבה. מסופר ששני בניה, שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים, מתו בשבת. היא כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שלא מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה ברוריה שיעשה הבדלה ויאכל דבר מה, ולאחר מכן שאלה אותו: אם אדם שהפקיד אצלך פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? ענה רבי מאיר נחרצות שיש להשיב את הפיקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שקראו עליה את הפסוק במשלי "אשת חיל מי ימצא".

הלני המלכה

הלני המלכה הייתה מלכת חַדְיָב שבאשור שמצפון לסהר הפורה, במאה הראשונה לספירה. היא הייתה אשתו ואחותו של המלך מונבז הראשון. הלני המלכה ובנה המלך מונבז השני התגיירו בשנת 30 לספירה לערך, וחז"ל מציינים אותה לשבח, כגיורת צדק אשר סייעה לעניי עם ישראל ותרמה תרומות שונות לבית המקדש השני. הלני המלכה גם הקימה ארמונות מפוארים בירושלים, באזור העופל (בחלק הצפוני של עיר דוד של ימינו).

לאחר שהתגיירה, החליטה הלני המלכה לצאת במסע לירושלים, כדי לחזות בבית המקדש ולהקריב בו קרבנות. היא הגיעה לירושלים במחצית המאה הראשונה לספירה, בעיצומה של שנת בצורת, ומיד נרתמה לעזרת הרעבים: היא פיזרה כספים רבים לקניית לחם במצרים ודבלות של תאנים בקפריסין, אשר חולקו בין עניי ירושלים.

את שארית חייה בילתה הלני המלכה בירושלים, באחד הארמונות שבנתה בעיר דוד. בימיה בירושלים המשיכה לחלק צדקה, וכן תרמה לבית המקדש נברשת זהב וטבלת זהב, שעליה נכתבה פרשת סוטה, כדי שיוכל הכהן להעתיק ממנה את מגילת הסוטה. בגלל תרומות אלה קראו עליה חז"ל במסכת יומא (ג', י"א) את הפסוק "זכר צדיק לברכה" (משלי, י', ז')

הלני המלכה הייתה מעורבת במעשים שנידונו בספרות חז"ל במסגרת דיונים הלכתיים. מעשיה משמשים כמקור הלכתי בשל העובדה שהיא הייתה מדקדקת בקיום המצוות על פי הוראת חכמים, כפי שאמר עליה התנא רבי יהודה (סוכה, דף ב', עמוד ב'): "כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים".

כך מצינו בתוספתא (וכן בתלמוד הבבלי שם, ובירושלמי שם פ"א ה"א), שם מביא התנא רבי יהודה הוכחה לשיטתו, שגם סוכה שמתנשאת למעלה מגובה מעשרים אמה (כ-10 מטרים) כשרה, מסוכתה של הלני המלכה. כה דבריו: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר. אמר רבי יהודה: 'מעשה בסוכת הילני שהייתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה, ולא אמר אחד מהן דבר.' אמרו לו: 'מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה.' אמר להם: 'והלא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה, וכולן שרויין בתוכה'". (תוספתא, סוכה פרק א', הלכה א')

במרכז ירושלים, בגבול מגרש הרוסים, שוכנים הרחובות "הלני המלכה" ו"מונבז", זה בסמוך לזה.

חנה ושבעת בניה

חנה ושבעת בניה הוא מעשה המתאר את גבורתה של אם יהודייה ושבעת בניה, שמסרו את נפשם על קידוש השם. על פי הסיפור, האם ושבעת בניה מובאים לפני המלך או הקיסר. הם נדרשים, בזה אחר זה, לאכול חזיר או לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים מסרב כאשר מגיע תורו, ומוצא להורג לעיני אמו.

על פי המובא בתלמוד הבבלי, אנשי הקיסר תפסו את האישה ואת בניה והקיסר דרש מן הבנים בזה אחר זה לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים בתורו, דוחה את תביעת הקיסר תוך שהוא מצטט פסוקים מדברי התורה האוסרים על עבודה זרה. הבנים הוצאו להורג בזה אחר זה, לעיני אמם. כשהגיע הקיסר לבן השביעי אמר לו הקיסר שהוא משליך את חותמו לפני עבודה זרה ומציע לילד שיתכופף וירים אותו, רק כדי שיאמרו שהוא קיבל עליו את הוראת המלך. הילד מסרב לזה והקיסר מורה להורגו. אמו מבקשת לחבק את הילד לפני מותו והיא לוחשת דברים באוזניו. בתום המעשה היא מתה בקפיצה מהגג.

מדרש תנא דבי אליהו רבה (ל') מיחס את הסיפור לקיסר אדריאנוס. הדבר ממקם את הסיפור בתקופת גזרות השמד לאחר מרד בר כוכבא. כמו כן, המדרש מציין שהאישה הייתה אלמנה. בפסיקתא רבתי מסופר שהבן הקטן מבקש להתייעץ עם אמו האם להשתחוות לעבודה זרה ואמו מייעצת לו שלא ישתחווה. על פי הפסיקתא, לאחר שהרגו את הבן הקטן הוציאו להורג גם את האם. (פסיקתא רבתי, מ"ג)

מסגרת הסיפור לגבי ששת האחים הגדולים, באיכה רבה, דומה מאוד לסיפור בתלמוד הבבלי .על פי איכה רבה, כשהגיע הקיסר לבן השביעי, ילד קטן בן כשנתיים וחצי, גם הוא מסרב להשתחוות לפסל ואף מנהל חילופי דברים עם הקיסר. בסופו של דבר, אומר לו הקיסר שהוא משליך את טבעתו ליפני הפסל ומציע לילד שירים אותה רק כדי שיראו אחרים שהוא שמע בקול הקיסר. הילד מסרב גם לזה והקיסר מורה להורגו. אמו מבקשת לחבק ולנשק את הילד לפני מותו והקיסר מרשה זאת והיא מחבקת, מנשקת את הילד ומניקה אותו. הקיסר מסרב לבקשת האם להורגה ליפני הילד.

וכך אמרה לבנה השביעי: "בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון, ואני – מעשה" (איכה רבה, פרשה א', פסקה נ').

הסיפור נפוץ בקינות לתשעה באב של יהודי ספרד והמזרח.

מרתא בת בייתוס

מרתא בת ביתוס (נקראה גם מרים) הייתה מעשירות ירושלים בשנים שלפני חורבן בית שני. השתייכה למשפחת כהנים ידועה, משפחת ביתוס. על עושרה הרב מסופר בתלמוד בכמה מקומות, "עתירתא דירושלים הויא", עד ששמה הפך לכינוי לאדם בעל עושר מופלג.

סיפור מותה הוא בין המפורסמים באגדות החורבן במסכת גיטין, והוא מופיע בגרסה נוספת במדרש איכה. על פי חז"ל בעת המצור על ירושלים, שלחה מרתא את עבדה לקנות לה אוכל וכשלא מצא דבר בגלל הרעב הגדול ששרר בעיר, יצאה היא בעצמה לשוק שלא כמנהגה, ובדרכה נכנסה רגלה לתוך גללי בהמה ובעקבות כך, מתה. לפי רש"י סיבת מותה הייתה תחושת הגועל הקיצוני שאחזה בה עד שמתה מחמת עדינותה. רבן יוחנן בן זכאי קרא עליה את הפסוק מפרשת הברכות והקללות מספר דברים: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך". הדעה השנייה סוברת, כי במהלך הליכתה ברחוב, ראתה תאנים על הרצפה, והתחילה לאכול, התאנות הללו היו של רבי צדוק, שצם 40 שנה על מנת שירושלים לא תיחרב בידי הרומאים ולאחר מכן היה חולה, ומרתה הרגישה בתאנים אלו שהוא מצץ אותם מחמת חוליו, אתם טעם החולי שלו ומכיוון שכן חלתה וסמוך לאחר מכן מתה. סמוך למותה הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק באומרה: "האי למאי מיבעי לי" (זה למה אני צריכה?). התלמוד מסיים שאלו הם דברי הנביא יחזקאל בנבואת החורבן שלו: "כספם בחוצות ישליכו".

במדרש איכה רבה (מהדורת בובר, פרשה א', ט"ו) מסופר "אמר רבי אלעזר בר צדוק אראה בנחמה אם לא ראיתי שקשרו שערותיה אחרי זנבות הסוסים והיו מריצין בה וקראתי עליה הפסוק הזה "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך".

קמחית אם הכהנים הגדולים

קמחית הייתה צדקת ואמם של 7 בנים ששימשו בתפקיד הכהן הגדול בתקופת בית שני, ביניהם ישמעאל, שמעון, יהודה יוסף וישבב (ששימשו שניהם בתפקיד יום אחד בלבד). קמחית מצויינת לשבח בגמרא במידת הצניעות שלה, וסיפורה היה מקור למדרשים, אגדות ואף פסיקות הלכה למעשה.

במסכת יומא מבואר שלקמחית היו שבעה בנים ששימשו בכהונה גדולה ושאלוה חכמים "מה עשית שזכית לכך?" וענתה להם "מימַי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", כלומר שהחמירה מצניעות ומידת חסידות, עד כדי כך שאפילו לבדה בביתה לא פרעה את שיער ראשה.

במדרש רבה מסופר באופן דומה כי בזכות צניעותה של קמחית זכו בניה לכהונה גדולה: "אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. שלחו אחריה, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי ואִמרת חלוקי. אמרו: כל קמחייא (כל הקמחים) קמח, וקמח דקמחית סלת! וקרון עלה (וקראו עליה): 'כל כבודה בת מלך פנימה'."

ושם מובא סיפורם של שמעון בן קמחית ששימש בכהונה הגדולה, ואחיו שהחליפו היה לפי המדרש יהודה בן קמחית.

בעקבות סיפורה של קמחית במקורות, נחלקו הפוסקים בשאלה האם מצד הדין חיוב כיסוי הראש הוא רק בשעה שהאשה יוצאת מחוץ לביתה, וכן סובר התוספות, (מסכת כתובות, דף ע"ב, עמוד ב') או שחיוב כיסוי הראש הוא אף בתוך הבית, וכך משמע מדעת הרמב"ם. החתם סופר פסק (שו"ת חתם סופר, חלק א' - אורח חיים, לו) שהואיל ומנהג הנשים להחמיר ולכסות את ראשן אפילו בחדרן שבביתן, נחשב הדבר כדין גמור, וכל הנשים חייבות לכסות את ראשן אפילו בתוך חדרן. בזוהר מחמיר מאד בעניין כיסוי ראש אפילו בתוך הבית, וכן הביאוֹ להלכה המגן אברהם, וכן פסק המשנה ברורה. (אורח חיים, סעיף עה, ס"ק יד')

יש מהאחרונים שמקילים, ולדעתם מעיקר הדין מותר לאשה ללכת בתוך ביתה ללא כיסוי ראש, ובתנאי שרק בני ביתה יראו אותה ולא אנשים זרים, וכך סובר בעל האגרות משה,  (אך גם האגרות משה בעצמו כותב ש"מן הראוי להחמיר").

רחל בת כלבא שבוע

רחל בת כלבא שבוע הייתה אשתו של התנא רבי עקיבא. לפי דבריחז"ל, חייתה בסוף תקופת בית שני. ברוב המקורות נקראת ברתיה דכלבא שבוע. המקום היחיד בו היא נזכרת בשמה הוא בפרק השישי של אבות דרבי נתן: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם 'מפני מה לא למדתם?' הם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: 'והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה'. והם אמרו: 'מפני טפינו'. אומרים להם: 'והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות'. אלא אומרים להם: 'מפני שזכתה רחל אשתו'.

רחל הייתה רעייתו של רבי עקיבא. היא זו שהניעה אותו ללמוד ובזכותה הפך לתלמיד חכם. זאת תוך ויתור מצדה על ירושת אביה, על יוקרה וסטטוס.

כה נאמר בגמרא (כתובות ס"ב, ב'): "חזיתיה ברתיה (ראתה בתו, של כלבא שבוע) דהוה צניע ומעלי (שהיה צנוע ומעולה) אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב (אמרה לו, לרבי עקיבא, אם אתקדש לך תלך לבית המדרש?) אמר לה אין (אמר לה כן) איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה שמע אבוה אפקה מביתיה אדרה הנאה מנכסיה (שמע אביה, הוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו)".

באבות דרבי נתן (פרק ו') מתואר כיצד רחל גרמה לבעלה להיות גדול בישראל: "בן 40 שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום, אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו, רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אלעזר ולפני ר' יהושע אמר להם רבותי: פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר, אלף זו למה נכתבה, בית זו למה נכתבה, דבר זה למה נאמר, חזר ושאלן והעמידן בדברים... אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב, כ"ח) 'מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ, וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר', דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה".