איך אפשר להפוך נעליים לספרי תורה?

הגה"צ רבי אלימלך בידרמן סיפר כי ישנו בדורנו אחד מגדולי ישראל ידוע ומפורסם, אשר העיד על עצמו בשמחת אחד מצאצאיו, שבצעירותו הוא היה ילד בעייתי מאוד, סירב ללמוד ועשה הרבה נזק ובלאגן, עד שלהוריו ולמוריו לא היה ממנו נחת כלל והם לא האמינו שיכול לצאת ממנו משהו בכלל.

נקודת המפנה שבחייו היתה לדבריו כאשר המלמד שהתייאש ממנו, לקח אותו אל רב העיר, ואת זאת הוא תיאר בעצמו.

הרב קיבל אותי בחביבות ואמר לי מיד: "אני חייב את עזרתך. קיבלתי הרגע 'דין תורה' קשה ומסובך, וברצוני שתעזור לי לפתור אותו...".

התפלאתי מאוד, "אני אעזור לרב? הרי אני בקושי לומד בכיתה דברים פשוטים...", כך חשבתי לעצמי בלב, אך המשכתי להאזין לרב בקשב.

"באו לפני בזה היום נעליים, והן טענו כי הן תובעות לדין תורה את ספרי התורה", אמר הרב.

"ולמה הן תובעות אותם לדין? אצטט לך מילה במילה: 'פעם, לפני שנעשינו נעלים', הן אמרו, 'היינו חלק מעורה של הבהמה שאכלה להנאתה ברפת ונהנתה מכל רגע בשמש הנעימה. לידינו היתה פרה נוספת, שאכלה מאותו אבוס שאכלנו אנו, שתתה מאותם מים ונהנתה מהשמש בדיוק כמונו... אלא שיום אחד הגיע לרפת יהודי שמלאכתו היתה כתיבת ספרי תורה, והלה ביקש לקנות את הפרה שלידינו. הוא קנה אותה במחיר מלא, שחט אותה ואכל את בשרה, ומהעור שלגופה הכין קלף לצורך כתיבת ספרי תורה. עליו הוא כתב את כל אותיות התורה הקדושות, כשבסיום הכתיבה ערכו לספר התורה חגיגה המונית ברוב עם, כולם יצאו מהבתים ונישקו אותו, רקדו בפניו וחלקו לו כבוד עד היכנסו אל ההיכל הקדוש. במידה וחלילה יפסל הספר אף יערכו לו הלוויה ויטמנו אותו בכבוד רב...

"'ואילו אנו, הנעליים, מה עלה בגורלנו?

"'יום לאחר שהסופר קנה את הפרה שלידינו, הגיע אל הרפת יהודי העוסק לפרנסתו כסנדלר, וביקש לקנות את הפרה שלנו. הוא שחט אותנו, אכל את הבשר, ומהעור שנותר מאיתנו הוא הכין נעליים פשוטות לבני העיר, אשר כולם דורכים עלינו ומזלזלים בנו, ואף לא מתביישים להכניס אותנו לתוך הבוץ, הטיט והרפש הנוראים. וגם כאשר כבר לא זקוקים לנו - משליכים אותנו אל האשפה ללא שום רגש, במקום להיפרד כדבעי...

"'כעת', ביקשו הנעליים, 'יפסוק לנו הרב, מדוע האפליה הזו? מדוע את הפרה שלידינו עשו ספר תורה מכובד וקדוש, בעוד מאיתנו הכינו נעלים פשוטות ובזויות?...'.

"נו, ילדון יקר, מה אתה אומר? עם מי הצדק?", שאל אותי רב העיר לסיום.

"אכן, הנעליים צודקות", השבתי לו,  "מדוע עשו מהם מצרך כה פשוט הנזרק לאשפתות?".

"רק שכחתי לומר לך דבר אחד", הוסיף לי הרב, "בתשובתך, אל נא תשכח להתייחס גם לדרך שעבר כל אחד מהם...

"העורות שהגיעו מהפרה עברו כברת דרך מייגעת וארוכה עד שנעשו לספרי תורה: תחילה עיבדו אותם עם מכונות גדולות וכבדות, מתחו אותם, אחר כך כיבסו אותם וניקו אותם ביסודיות, חבטו בהם שוב ושוב בחוזקה בשביל שיהיו דקים ביותר, ולאחר כל הסבל והצער שעברו התיישב הסופר בביתו, טבל את קולמוסו בדיו שחור וביגיעה עצומה, תוצאה של לימוד והתנסות רבה, הוא רשם עליהם את האותיות בקדושה, כשהוא מכוון כל העת 'לשם קדושת ספר תורה'.

"הנעליים, להבדיל, עברו תהליך קצר ופשוט הרבה יותר. לא חבטו אותן ולא עינו אותן כחברותיהן, אלא מתחו אותן מעט לצורת הנעל של בני האדם, ותפרו אותן בתפירה קלה...".

"אם זה כך, כעת הכל מובן, למה מגיע לספרי התורה כבוד שכזה, הרי הם עברו הרבה עמל ויגיעה, בעוד הנעליים בקושי הצטערו ועמלו...", הבנתי ואמרתי.

ואז פנה אלי הרב בחיוכו הנעים ואמר לי: "זהו הדבר שרציתי ללמד אותך, יקירי.

"אם תרצה לזכות בכתר תורה, להיות לאחד מגדולי הדור בעתיד, אתה בהחלט מסוגל. אך הדבר כרוך בהרבה השקעה בתהליך. עליך לעמול ולהתייגע הרבה על דברי התורה המתוקים, בנוסף לחיבוט ותיקון המידות ושבירת התאוות.

"אם כך תעשה, הרי שתהיה בדיוק כמו ספרי התורה, תתרומם מעל כל העם ותזכה לכתר התורה. אך אם תבחר חלילה בדרך הקלה, לא להתאמץ אלא לחיות ברוגע ובנעימות מבלי לעבוד על המידות, ובלי להתאמץ בתורה, הרי שלא תגיע לגדולות, ולא תוכל לטעון טענות כפי שטענו הנעליים - מדוע אנו פשוטות וזולות".

"מיד באותו רגע", סיים לספר אותו גדול הדור, "חדר המסר עמוק ללבי, והחלטתי החלטה נחושה, להתמסר לעמל התורה ועבודת המידות, לפי הכוחות שנתן לי הי"ת". 

הבחירה אם להיות "נעלים" או "ספרי תורה" היא אך ורק בידינו, ותלויה במידת ההשקעה ומסירות הנפש שנשקיע בתהליך.

ישיבה של נעליים

כאשר היה חמי, הרב הלל כהן ז"ל נער צעיר, הוא נשאל "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?".

הוא ענה מיד בתגובה: "אני רוצה לפתוח 'ישיבה של נעליים'"...

כשכוונתו כמובן היא לישיבה ייעודית לנערים שהתייחסו אליהם כמו ל"נעליים", וזרקו אותם מכל מקום. אולי אפילו כאלו שמנת המשכל שלהם שואפת לכזו, אך כוונה נוספת ועיקרית היתה מונחת בדבריו - להקים ישיבה שתתאים את עצמה למידותיו של הנער, כשם שמתאימים את הנעליים למידת הרגל.

החלטתו הנחרצת לא היתה מובנת מאליה. נוכח גילו הצעיר, נוכח הרעיון המפתיע והייחודי שבאותה תקופה לא היה עדיין מוכר וגם נוכח הרקע האישי שלו כבן זקונים שנולד נגד הסיכויים וצמח להיות לימים החרדי היחיד בין אחיו במשפחה חלוצה שלא ידעה שפע, עד כדי שבשביל לחסוך כסף כדי לקנות לעצמו תפילין מהודרות כרצונו הוא יצא לעבוד לתקופה...

לימים הוא זכה לראות בחייו "ישיבה לנעליים" שכזו, שאותה הקים בעשר אצבעותיו.

ישיבת "שדה חמד" היתה מודל חלוצי בתחום הישיבות לנוער מתמודד, והיוותה בית גידול למאות ואלפים של נערים שהושלכו מכל מקום אחר ונאספו על ידו מהרחובות ממש.

אך מעבר לכך, הוא זכה להיות שותף בס"ד בחייו לתהליך ייחודי שהתרחש במקום – ה"נעליים" הפכו ל"ספרי תורה".

בזכות מסירות הנפש שלו, והרבה השקעה ועמל מצדם, זכו לבנות בתים של תורה, בית שיש בו "ספר תורה", להקים משפחות ולגדל דור מבורך של צאצאים יראי ה', חלקם המשיכו את לימודיהם בכוללים עד כדי כולל חזו"א המפואר, ומהם כמה רבנים שאף המשיכו בדרכו ופתחו בתי חרושת נוספים "למחזור נעליים והפיכתן לספרי תורה". כשבא פעם אחת בפני רבו, הרב שך זצ"ל, הוא דאג שהוא לא מספיק ללמוד ולחנך את ילדיו שלו, או אז הרב שך בירך אותו: "שתמשיך לחנך ילדים של אחרים, והקב"ה ידאג לחינוך של הילדים שלך כבר...".

כאשר עמד על ערש דווי, הכריז כי הוא לא מפחד למות. "עשיתי את ייעודי בעולם", הוא אמר בביטחון.

"לעולם לא אצליח לפתוח ישיבה טובה יותר מזו, לגדל משפחה טובה יותר מזו ולזכות לחיים טובים יותר מאלו שהיו לי. אמנם הייתי שמח לחיות עוד ולקצור את הפירות של ההשקעה, אך זו כבר ההחלטה של בורא עולם בלבד"...

לקחת כלום ולעשות ממנו משהו

הרב הלל כהן ז"ל היה "מזרעו של אברהם אבינו", ושורשים עמוקים לו מן הפרשה.

כאשר אברהם אבינו נלחם עם המלכים הוא לא ידע כיצד בכלל יש סיכוי לנצחם. הוא לקח חול וזרק אותו באוויר. מה הסיכוי שזה יעבוד ויהפוך בנס להיות לחיצים, כמו שהיה?

אך אברהם אבינו ידע שזו דרכו בעולם. לקחת "כלום" ולעשות ממנו "משהו"... להתחיל משהו במסירות נפש, וסייעתא דשמיא - כבר תגיע.

אמון על ציווי והבטחתו של הקב"ה אליו: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם".

אם אי אפשר לספור אותם, וזה ידוע מראש, אז בשביל מה הציווי לצאת ולספור אותם בכל זאת?

כאן לומד אברהם אבינו מהקב"ה אבן דרך ויסוד לחיים: "תתחיל!".

גם כאשר הדרך רצופה בקשיים ומכשולים, יש שאלות רבות ולא רואים בדיוק איך זה יסתדר בסוף - אם זה הכיוון וזו הדרך שהקב"ה מצפה מאיתנו, אז עלינו להתחיל ולעשות מבלי לשאול שאלות ולתכנן קדימה, לבצע את הנדרש מאיתנו ולהתחיל, ולאלוקים פתרונים.

כל מלחמת ארבעת המלכים, לדעת חז"ל, נועדה בעצם ללכוד את אברהם. הם שבו את לוט מתוך ידיעה ומחשבה כי אברהם יבוא להצילו, ואז ילכדוהו ויהרגוהו.

מהיכן ידעו שאברהם יבוא להציל את לוט? האם זה היה רק "הימור"?...

לא מסתבר שהם גייסו צבא המונים של ארבע ממלכות, הכשירו  והוליכו אותם חודשים לאורך מאות קילומטרים רק כדי שאם במקרה יארע שיצא אברהם להציל את סדום הם יתפסוהו...

מסתבר כי הם היו בטוחים בוודאות שאברהם יבוא להציל את לוט. במיליון אחוז. כי אברהם אבינו אינו מוותר על אף אחד.

נכון שלוט נפרד ממנו, ובנסיבות שחייבו היפרדות כזו. נכון שהוא הלך והתיישב במושב לצים, כפר בעיקר, ואמר "אי אפשי באברהם ואלוקיו". אז מה!

הוא נשמה, הוא אדם, תמיד יש סיכוי.

הוא מתאים ויכול להתקבל ל"ישיבת הנעליים" של אברהם אבינו...

ישיבה שיש בה "מחוט ועד שרוך נעל", שלא מוותרים בה על אף אחד, גם אם הוא השרוך של הנעל.

לא לוותר על השרוך של הנעל

מקורו של הביטוי "מחוט ועד שרוך נעל" הוא מאברהם אבינו, שהכריז בפני פרעה כי לא יטול ממנו "מחוט ועד שרוך נעל". מפרעה הוא לא יקח מחוט ועד שרוך נעל, אך בכל שאר חייו הוא יסודי וחושב עד לשרוך הנעל, כי גם לו יש תכלית ופוטנציאל בעולמו של הקב"ה, גם הנפלטים ואלו שירדו וסרו מן הדרך, כמו לוט, שאותו הוא בעצמו גירש מצורך השעה.

לפני מלחמת המלכים התברך אברהם שזרעו יהיה כעפר שלא יוכל להימנות. לאחר מכן התברך שזרעו יהיה ככוכבים שלא יוכלו להיספר. מה ההבדל בין הברכות, ומה פשר מלחמת המלכים שחוצצת ביניהם דווקא?

עפר הוא באדמה וכוכבים הם בשמים, והמעבר מעפר לכוכבים מעיד על יכולת מתפתחת.

אברהם הוכיח יכולת במלחמת המלכים, שבה הוא התחיל ונלחם אף על פי שאין אפשרות הגיונית לנצח, וזכה לסייעתא דשמיא, שהחול נהפך לו לנשק, רק כי סמך על ה' ושם בו מבטחו להתחיל.

זהו הסוד שהופך את האדם להיות מעפר הארץ לאבק כוכבים, כשהוא מתאמץ במסירות נפש ומגלה יכולת. רק תתחיל!

מסירות נפש שכזו היא גם סוד הקיום.

הקב"ה מברך את אברהם "היו יהיה לגוי גדול... כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו".

התורה לא אומרת שום דבר אחר על זכויותיו הרבות של אברהם. לא על אברהם שהלך וצעק שיש הקב"ה בעולם ואין אלילים, עד שנמרוד המלך זרק אותו בגלל זה לכבשן האש; לא על אברהם שגייר גברים ושרה שגיירה נשים; לא כתוב דבר מזה כטריגר לברכה. ומדוע?

מפני שעל חינוך בניו הוא מסר את נפשו.

גם מסירות נפש שלא לעבוד ע"ז היא מסירות נפש, אך היא לא מסירות נפש לדורות. מה נשאר ממנה אח"כ? מה נשאר מהגרים והגיורות שגיירו אברהם ושרה? מתו כולם, או חזרו לסורם, ואין מי שמתייחס לכל אותם הגרים. ולמה?

מפני שהם לא ידעו את הסוד הגדול של השקעה ומסירות נפש בחינוך. הם הסתפקו בכך שהם בעצמם התחנכו והיו טובים, אבל הם לא חינכו להמשך את הדורות הבאים, ובאמת לא נשאר שום זכר מהם, כי הם לא היו בכלל "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", שזה העיקר.

המשכיותו של כלל ישראל בנויה ומושתתת מזה דורות על מסירות נפש בחינוך. על היכולת (הנרכשת) להפוך מ"נעליים" ל"ספרי תורה", לעמול ולהתמודד בעוז.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.