אבא, אסור לשאול מי ברא את אלוקים?!

בוקר אחד עצר אותי במעלית שכן יקר ושאל אותי, "תגיד, אתה מבין בחינוך, נכון?".

"אני משתדל, אני יודע... אני רוצה להבין", הגבתי. "למה, במה העניין?", שאלתי.

"הבן שלי שואל אותי שאלות אסורות", אמר.

"שאלות אסורות?! מעניין, אני לא מכיר שאלות אסורות. כמו מה?", עניתי.

הוא קצת היסס, ואז אמר: "כמו 'מי ברא את אלוקים?', למשל. זה ממש כפירה, אני לא יודע מאיפה הוא הביא את זה ומי הכניס לו את זה...", דיבר בשטף.

"רגע, רגע", עצרתי את שטף דיבורו. "איך הגעת לכפירה? זו שאלה נפלאה!", אמרתי.

"שאלה נפלאה??? מה נפלא בה כל כך???", אמר מזועזע.

"רגע, מה ענית לו?", שאלתי.

"עניתי לו שכן... שאסור לשאול את זה ומאיפה זה בא לו...".

"אתה מזכיר לי את מה שאמר המשגיח המפורסם, הרב שלמה וולבה זצוק"ל, לאברך אחד". ואז ציטטתי לו מהמחברת שבה אני שומר את כל הדברים המעניינים שאני נתקל בהם: "אברך אחד סיפר לי שרעייתו המשמשת כמורה בסמינר, נשאלה על ידי תלמידה: 'מי ברא את הקב"ה?', והשיבה לה כי אין לשאול שאלות כאלו ויש בכך משום כפירה... אמרתי לו שהיתה למורה הזדמנות נפלאה להכניס בלב התלמידות אמונה גדולה בבורא עולם, אבל היא נכשלה, כי לא ידעה בעצמה. כאשר תלמידה שואלת 'מי ברא את הקב"ה?', זו הזדמנות למורה להסביר לכל התלמידות את המושג 'בלי ראשית ובלי תכלית'".

עד כאן דברי הרב וולבה.

"אז קודם כל אתה צריך לדעת שאין דבר כזה שאלות שאסור לשאול... ברגע שיש לילד או לתלמיד שאלה - היא כבר נשאלה. אין דבר כזה אסור לשאול. זה כמו לומר לו אסור לך לחשוב... אז בשביל מה יש לי שכל?!

"ודווקא להיפך, כאשר ילד שואל כזו שאלה זה אומר שהקב"ה מעסיק אותו, הוא חושב עליו, הוא חושב על העולם, על הבריאה, על בורא ונברא. ומה טבעי יותר מכך שתעלה לו שאלה כזו או אחרת?

"אם אתה לא יודע מה לענות על כל שאלה שלא תהיה, זה בסדר גמור, תגיד לו 'תשמע, אתה שואל שאלה ממש יפה. אני לא יודע את התשובה עכשיו, אבל אני אברר לך', ואז תחזור אליו עם תשובה".

הוא הביט בי ואמר, "אז מה הרסתי עכשיו?".

"מה פתאום", עניתי, "לא הרסת כלום. תיגש אליו ותגיד לו ששאלת את הרב, והוא אמר לך שזו שאלה נפלאה, ושאין דבר כזה שאלות שאסור לשאול, ושישאל אותך איזו שאלה שהא רוצה. ותחמיא לו על זה שהוא חושב על הקב"ה וזה מעניין אותו, ואז תיתן לו תשובה פשוטה וקליטה שהוא יכול להבין".

"אוקי, איזו תשובה יש על זה?", הוא שאל בסקרנות.

"למשל, שהקב"ה הוא דבר רוחני, אין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן הוא לא נברא אלא היה קיים תמיד", עניתי.

"ואם זה לא יספק אותו, או שהוא בגיל שהוא יכול להבין יותר אתה יכול להוסיף שבאמת אנחנו לא יכולים להבין עד הסוף את המהות של הקב"ה, כי זה לא הגיוני שנוכל להבין, שהרי הוא הבורא שלנו, ואין לנו התפיסה שלו. למשל, זה כמו שלמזלג תהיה תפיסה של בן אדם. איזו הבנה כבר יכולה להיות למזלג בעולם של בני אדם...? וגם כמו שהרמב"ם אומר, 'לו ידעתיו, הייתיו' - שזה אומר שאם הייתי מבין את מהותו עד הסוף, אז הייתי הוא.

"אבל אף פעם לא לומר אסור על שום שאלה, בדיוק להיפך, תעודד אותו לשאול, תראה לו שאתה לא מפחד משום שאלה, כי באמת אין מה לפחד...".

סיימתי את ה"נאום". הוא הנהן בהסכמה, ואז הוא שאל אותי: "תגיד, שמתי לב שאמרת שהרב אמר שזו 'הזדמנות נפלאה להכניס אמונה גדולה'. למה? מה ההבדל אם המורה או ההורה פתאום מחליט מעצמו ללמד משהו, או שזה בא כתגובה לשאלה של הילד?".

"ההבדל הוא עצום!", עניתי.

"כאשר אתה עונה לשאלה שנמצאת בתוך הראש של הילד, אתה מתחבר ממש לתוכו, ובונה אותו פי כמה יותר מאשר כשאתה עכשיו אומר דבר תורה חיצוני, שאולי לא קרוב כל כך ללבו ומעניין אותו. לכן זו ממש הזדמנות נפלאה.

"הרי זה כל הקושי להפנים מסרים לילדים – שאנחנו באים עם מסר מבחוץ, שלא תמיד מתאים לעולם הפנימי של הילד ולאיך שהוא תופס את החיים. אבל ברגע שהוא משתף אותך - קיבלת כרטיס כניסה ישר ללב שלו.

בהצלחה!

הרב יוחנן ויוכי דנחי – תומכים רגשיים רב תחומיים ומנחי הורים, מומחים למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il