פרשת לך לך: אתה מקיים מצוות, אבל מה המניע שלך?

חשבתם על זה, שמבחינה הלכתית יש הבדל משמעותי בין פסח לסוכות?

בפסח - מחמירים! מלבנים, מגעילים, נגעלים מחמץ אפילו במשהו, ומה לא?

אבל בסוכות? כל קולא מתקבלת בברכה! לבוד, דופן עקומה, גוד אחית, גוד אסיק וכו'.

יתכן שקיימות סיבות נוספות לדבר, אולם הסיבה הנראית לעין היא: עבודות הפסח מוטלות על האישה, לעומת עבודות הסוכה שמוטלות על הגבר...

ככה זה, האדם נפעל על פי מניעיו. לאישה חשוב שהצרכים יהיו עשויים, לכן היא מרבה לעשות, לעומתה לגבר חשוב שהצרכים רק ייראו עשויים, לכן הוא מרבה להקל...

ומתוך רעיון זה נפתח את הפרשה.

* * *

ניסיון "לך לך" היה ניסיונו הראשון (לדעת הרמב"ם, אבות ה', ג', או השני, לדעת הברטנורא, שם) של אברהם אבינו, בו הוא הצטווה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו.

מאמר מוסגר. רבי לייב חסמן זצ"ל למד מסדר הציווי יסוד למלחמה ביצר הרע.

מן הראוי היה, שה' יצווה את אברהם: "לך לך מבית אביך, ממולדתך ומארצך", שכן זהו סדר היציאה - תחילה מבין אביו, לאחר מכן מעירו (מולדתו) ורק אז מארצו. אולם ה' ציווהו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית י"ב, א').  

מסביר רבי לייב זצ"ל, שבמלחמת היצר צריך "להקטין את הניסיון", וכיוון שקשה יותר לעזוב את בית אבא ואת המולדת מאשר את הארץ, לפיכך הזכיר ה' את הקל תחילה: ראשית את עזיבת הארץ, לאחר מכן את נטישת המולדת ורק אז את הפרידה הקשה מבית אבא.

לענייננו. ה' מציין לאברהם שאם ילך במצוותו, הרי שהוא יבורך מאוד: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (שם, ב').

מסביר רש"י: "לך לך - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם".

ולבטח שאלתם את עצמכם: אם כן, מה הניסיון? אם הובטחו לאברהם ברכות אם ילך, מה בצע שיישאר במקומו ויפסידן?

ועוד, שואל ה"אור החיים" הקדוש, מדוע מתחילה נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם", ולאחר מכן נאמר "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", היה לפסוק לחתום מעין הפתיחה: "כאשר אמר אליו ה'"?

***

רב עיר אחד יצא אל מחוץ לעירו לצורך עניין חשוב. בדרכו התיישב על סלע כדי לפוש, ובקומו נתפסה אחת מציציותיו ונתלשה.

מיד פשט הרב את טליתו מעליו, שלא ילך עם בגד בעל ארבע כנפות ללא ציצית, ומיד החל לתור אחר בית עם מזוזה, שם ינסה לבקש ציצית חדשה כדי לקיים את המצווה.

עד מהרה הבחין הרב במזוזה המעטרת משקופה של דירה פלונית. מיהר הרב לנקוש בדלת וביקש מבעל הבית ציצית.

"הציצית נתלשה לי", סיפר הרב, "והריני משתוקק לקיים מצוות ציצית. אנא, הב לי טלית כשרה ואשלם לך ממיטב כספי".

"זה יעלה לך חמש קופיקות", אמר בעל הבית.

מיד הזדרז הרב לפשפש בכיסיו כדי להעלות את הסכום, אולם בעל הבית שינה את דבריו.

"התכוונתי חמש קופיקות ועוד חמש", אמר.

הרב הנהן בחיוב, ונבר בכיסו לדוג את מניין המטבעות.

אולם בעל הבית, שלא הכיר כי מדובר באישיות נכבדה, החליט לשטות ברב.

"עשרים קופיקות", אמר, והרב אפילו לא התווכח. הוא רק ביקש מהאיש שלפניו להביא לו בזריזות את הטלית.

חצי רובל... רובל... עשר רובל... עשרים רובל... שלושים... ארבעים... חמישים רובל...

"צר לי", אמר הרב, "אין בידי חמישים רובל. אולם האמן לי, עד אחרי שבת אביא לך את כל הכסף, רק הב לי ציצית מהודרת ללבישה".

האיש רץ להביא לרב ציצית, הרב בירך והתעטף בחדווה.

במוצאי שבת הכריז הגבאי בבית הכנסת שבעיר, שבית הרב עומד למכירה.

כל הקהל התעניין לסיבת המכירה, והוברר להם, כי לרבם ישנו חוב עם פלוני.

משלחת נכבדה נשלחה אל אותו האיש מן הכפר הסמוך, לברר איזה חוב לו עם רבם. או אז התברר לו חטאו הגדול...

"אוי לי, מה עשיתי?", קרא האיש בחרדה, "עשיתי צחוק מרב בישראל... אללי לי, אהא על נפשי...".

האיש מיהר לבוא לפני הרב, נפל לרגליו והתחנן לו: "אנא, מחול לי איש האלוקים, לא העליתי על דעתי שהאורח המשונה שהתדפק על דלתי הוא כבודו! רק עתה לי הדבר, והריני מבקש את סליחתך. מחל לי, וכמובן שהנני מוחל לך על הכסף שהתחייבת לי במחילה גמורה".

אולם הרב נותר בשלוותו, ואמר: "אני התחייבתי חמישים רובל, ולא יעלה על הדעת שלא אעמוד בהתחייבותי! כפי שאמרתי, אשיג לך את כל הכסף!".

"חדל, רבי", קרא האיש, "בטל את המכרז על מכירת ביתך. וכי יעלה על הדעת שציצית תעלה חמישים רובל?! התכוונתי לצחוק, לא ברצינות".

"אינני יודע למה התכוונת!", אמר הרב בחיוך בוטח, "אני התחייבתי לשלם לך חמישים רובל בעד הציצית, וזאת אעשה!".

ראש הקהילה, שעמד מן הצד, פנה אל הרב ואמר: "ראה נא כמה עוגמת נפש יש לאיש על שציערך. אנא, רחם עליו והתפשר נא עמו".

הרב הסכים, והוחלט על תשלום של חמישה רובלים (!) שהוסכם על דעת שניהם.

רק מששילם הרב את חובו, נחה דעתו.

* * *

אתם מבינים?

כולנו לובשים ציצית. השאלה: מה המניע?

יש מי שלובש רק כי ככה הוא חונך, כי הוא פוחד מעונש או כי הוא מאמין בשכר. אבל יש המקיים את מצוות ה' רק מפני שכך צווה!

אדם המקיים את מצוות ה' רק מפני הטבה כזאת או אחרת, קרוב לןודאי שמעשיו לא יהיו בשלימות, שכן הטבתו האישית היא שמניעתו, ופעמים ואי קיום המצווה ידמה לו כמניע מטיב יותר. לעומת זאת, המקיים את מצוות ה' רק מפני שכך ציווה ה', מעשיו יהיו קרובים יותר אל השלימות.

כזה היה אברהם!

לאברהם הובטחו ברכות בגין קיום המצווה, אולם אברהם התעלה מעל צרכיו האישיים וקיים את המצווה - רק מפני שכך ציווה ה'!

לפיכך שינה הכתוב בלשונו. "אמירה" היא לשון רכה לעומת "דיבור", וזאת מדגיש הכתוב, שה' אמר לאברהם שיבורך אם ילך (אמירה רכה), אולם אברהם הלך רק מפני הציווי (דיבור, פקודה).

ולוואי שנזכה לטהר את מניענו.