"עזבתי את הפקות הענק בהוליווד ובאתי להיות בקבר רחל"

מי שמגיע להתפלל בקבר רחל בשנים האחרונות פוגש לעתים קרובות את יוסף סוקר. סוקר, עטוי בזקן צחור המשווה לו הדרת פנים מיוחדת, יושב שם בקביעות, מתפלל, קורא תהילים והוגה בתלמודו, מנסה לנצל כל רגע.

"זה לא סתם כך", הוא מחייך, "שמי יוסף, כשמו של יוסף בנה של רחל, אני הבן של אמא ומרגיש תמיד בבית..."

הוא עוצר לרגע, מתבונן סביבו, ואז מוסיף: "בזמן שירותי הצבאי הגעתי לכאן לא מעט פעמים, בתקופה בה הייתי כתב צבאי וסיקרתי את האירועים הביטחוניים. באותם ימים לא יכולתי לדמיין שאחזור לכאן כבעל תשובה, וכאדם שמתרגש מכל רגע שהוא נמצא כאן, כאילו שזו הפעם הראשונה".

בין הכרמל לחוף הים

סיפור חייו של סוקר הוא לא פחות ממרתק, ולרגל הילולת רחל אימנו הוא נאות לשתף אותנו בפרטיו: "נולדתי  בחיפה בשנת 1945", הוא פותח ואומר, "אני בן יחיד, הוריי ניצולי שואה ואני נושא את שמות שני הסבים שלי שנרצחו בשואה – יוסף ודוד הי"ד. בסך הכל הייתה לי ילדות טובה וימי הנעורים עברו עליי בטוב ובנעימים, בין העצים בכרמל ובבילוי בים. פחות למדתי ויותר שיחקתי וטיילתי".

היהדות הגיעה להתארח פעמיים בשנה בביתו של סוקר - ביום הכיפורים, אז אמו הייתה לוקחת אותו לבית הכנסת כדי שישמע את תפילת כל נדרי מהחלון, ובליל הסדר, אז הם חגגו את הסעודה המסורתית ויוסף נקרא תמיד אל הדלת, כדי לפתוח אותה לאליהו הנביא. "את בר המצווה שלי חגגתי בבית כנסת רפורמי", הוא מוסיף.

כבר כנער צעיר התגלה אצלו כישרון כתיבה מיוחד, והוא החל לכתוב בבמות שונות. בתחילה הוא היה כתב צעיר ב'מעריב לנוער' ובהמשך החל לכתוב באופן סדיר ב'מעריב'. בתקופת הצבא הוא שירת ככתב צבאי בגלי צה"ל, כאשר לא פעם הוא שידר לתקשורת העולמית וחשף סקופים בלעדיים.

יוסף סוקר בצעירותו

"אהבתי מאוד את העבודה, הייתה לי שאיפה להפוך לעיתונאי ולאיש קולנוע מצליח", הוא מספר. זה מה שהוביל אותו בשנות ה-60 לטוס לקנדה, כדי ללמוד במכללה גבוהה לתקשורת שכללה לימודי עיתונאות, רדיו וטלוויזיה.

סוקר התקדם בחייו המקצועיים. הוא המשיך לשליחויות עיתונאיות שונות ברחבי תבל, היה כתב ועורך, השתתף באירועי ענק, ולבסוף גם הגיע הרגע בו הוא הגשים את חלומו הגדול ביותר – הגיע להוליווד והחל לעסוק בתחומי ההפקות והתקשורת העולמיים, להפיק אירועים המוניים בתוכניות בידור וספורט על ידי העברתם בלוויין בשידור חי. "זה היה שיא השיאים מבחינתי", הוא מספר, "ממש הגשמתי את החלום ועשיתי כל מה שרציתי".

הבטחה חסרת פשרות

ואז, בהיותו בהוליווד, בעולם הבמה והמסך, הוא טייל באחד הימים על חוף הים כשהוא אפוף במחשבות. "חשבתי לעצמי: 'הנה, הגעת להוליווד ואתה אפילו מצליח כאן וכובש פסגות, אבל מה הלאה?' הבטתי על הים האינסופי וחשבתי לעצמי: 'אם אשחה עוד ועוד להיכן אגיע? הרי כדור הארץ עגול ובסוף אגיע להתחלה. מה בכל זאת הייעוד שלי כאן? מה הלאה?'"

תוך כדי שהוא שקוע במחשבות, הוא חלף על יד בית כנסת 'אהבת ישראל' השוכן על החוף ושמע משם ניגון מוכר של 'כל נדרי'. "פתאום קלטתי שזהו יום כיפור, ואני שחייתי כתינוק שנשבה בין הגויים שכחתי אפילו את היום הקדוש ביותר בשנה. פתאום תפסתי עד כמה שאני רחוק מעצמי ומהיהודי שבי, והתביישתי". יחד עם הבושה שהכתה בו הוא גם קיבל החלטה – "הבנתי שאני חייב לקחת את עצמי בידיים, כי אם לא אעשה זאת הרגע, אני עלול להיתקע שם. היה ברור לי שצריכים לחתוך הכל ולעשות 'קאט', ממש כמו בסרטים".

וכך היה. הוא שב לדירתו וכתב על המראה שבחדרו את התאריך 31.12.78 – היום האחרון של השנה האזרחית שיחול בעוד כשלושה חודשים. "החלטתי שבסיום השנה אחזור הביתה, לישראל, אולי שם אצליח קצת יותר לחפש ולמצוא את ייעודי היהודי. זו הייתה הבטחה, ידעתי שאני לא מוותר עליה".

יום כיפור חלף וחיי העשייה וההפקות הגדולות נמשכו כרגיל. "חזרתי למעגל העשייה האינסופית", הוא מספר, "המשכנו להפיק ולשדר קונצרטים עם הלהקות הכי ידועות והתזמורות הכי גדולות, אך מידי פעם ראיתי את התאריך הכתוב על המראה, וזכרתי שאני מתכנן לשוב הביתה, ולמרות שזה היה נראה הזוי לגמרי לעזוב הכל באמצע, היה ברור לי שאכבד את ההבטחה שנתתי לעצמי.

"החברים ניסו לעצור אותי, אבל אני עליתי על המטוס בדיוק בתאריך שקבעתי לעצמי – היום האחרון של השנה האזרחית, וכשהגעתי לארץ ושכרתי רכב מחברת ההשכרה, כנראה הייתי עייף מידי ובמקום לנסוע הביתה נסעתי בטעות דווקא לירושלים".

הטעות הזו התגלתה דווקא כאחד הדברים הטובים ביותר שקרו לו. "חשבתי לעצמי שאם כבר תעיתי, אז אתעה עד הסוף, וכך המשכתי ונסעתי לכותל המערבי. לפנות עלות השחר עמדתי מול אבני הכותל והרגשתי שלא רק שחזרתי בגופי לארץ, אלא גם הנשמה שלי חזרה סוף-סוף הביתה. זה היה בדיוק הלילה של זאת חנוכה ובחנוכיה הגדולה שבכותל דלקו כל שמונת הנרות, המחישו לי שכל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן".

בהדרגה ובעקביות

ההמשך לא קרה ביום אחד. "תהליך התשובה שלי היה מדורג וממושך", מספר סוקר, "חלפו כמה שנים עד שהרגשתי אדם חדש, אבל עם הרבה סבלנות ועקשנות זה בסופו של דבר הגיע. מבחינתי זהו ממש נס, ואני לא מפסיק להודות על כך להקב"ה ולשבח אותו על החסד הגדול שהוא עשה איתי, שלא השאיר אותי בניכר, אלא הוציא אותי החוצה וקירב אותי אליו".

לאחר שחזר בתשובה הוא כתב בבמות שונות כמו עיתון 'המודיע' ושידר בתחנות רדיו כמו 'קול הנשמה'. בנוסף, הוא גם כתב את 'ספר התודה'. ספר שכל מהותו היא הפצת תודה ברבים, כדי לחזק כל יהודי באשר הוא ולקרבו אל בוראו, כדי להודות לו. 

"רחל מבכה על בניה", מצטט סוקר לסיום, "וכנראה שהיא בכתה גם עליי, זה מה שהחזיר אותי ליהדות וקירב אותי לאלוקים. ידוע שקבר רחל הוא מקום המסוגל לתפילה עוד מזמן יעקב אבינו, ולכן אני פשוט מגיע להתפלל כאן מידי יום ומרגיש קשר מיוחד למקום, בעיקר בזכות התודה".

סוקר מצביע על הפרוכת שעל קברה של רחל, אצבעו עוקבת אחר המילים "רחל מבכה על בניה... ושבו בנים לגבולם..." "לא כולם שמים לב", הוא מציין, "אבל המילים 'ושבו בנים' הן בגימטרייה 'תודה', עם הכולל. מכאן גם נולד הרעיון שלי – להקים כולל תודה הפועל בקבר רחל מידי יום שישי בבוקר. האנשים שנמצאים כאן מתאספים כדי לקרוא יחד את כל ספר התהילים ונשמת כל חי. אני מדבר קצת על ענייני הפרשה ואז אנחנו מסיימים בבקשות ובקריאת מזמור לתודה. בכל שבוע מחדש יש לנו הרבה משתתפים, ואני מרגיש שזוהי זכות גדולה להיות כאן".

רגע לפני שאנו נפרדים הוא מציג לפנינו כיפה שחורה הנושאת את הכיתוב: 'בית כנסת אהבת ישראל'. "זוהי כיפה שקיבלתי כמזכרת מבית כנסת 'אהבת ישראל', דרכו התחיל מסע התשובה שלי", הוא מגלה, "הם הביאו לי אותה לאחר ששמעו את הסיפור שלי, ואני שומר אותה אצלי בקביעות. היא חלק ממסע חיי".