ידידיה מאיר על היום הראשון בישיבה של הרב ברוך צ'ייט (חייט)

1. כבר כמעט שלושה שבועות שאני חי את העבר. אני ב־2021 וליבי בתחילת שנות התשעים. כנס הבוגרים של ישיבת מערבא, הישיבה שבה למדתי, זרק אותי אחורה בזמן. אני מניח שזה מה שחווה באותו ערב כל אחד ממאות הבוגרים שישבו בבנייני האומה, אבל בגלל שלי הייתה הזכות להנחות את הכנס, הייתה לי גם הזכות להתחיל את ההתרפקות כמה שבועות טובים קודם.

האמת שעוד לפני שבכלל הספקתי לחשוב מה בדיוק אומר שם על הבמה, קיבלתי פנייה מעורך העלון שהופק לכבוד האירוע בבקשה להשתתף בשאלון זהה שנשלח לכמה מבוגרי הישיבה מכל השנים. "בסך הכול שלוש שאלות קצרות. אין צורך באורך מיוחד. 150 מילה יספיקו. זה ייקח לך רק כמה דקות", הוא הבטיח, ולא הבין שכשפותחים תיבה של זיכרונות, בוודאי מתקופה מכוננת כמו ישיבה תיכונית, היא לא נסגרת אחרי 150 מילה. אתה אולי עונה על השאלות בכמה דקות, אבל הן נשארות איתך בראש ימים שלמים.

ואלה היו שלוש השאלות הקצרות: "1. רגע של זיכרון שלא יישכח או חוויה שאתה מתגעגע אליה? 2. מסר/מטען שלקחת לחיים מהישיבה? 3. מאפיין משמעותי של הישיבה שהוא אבן יסוד בעיניך?".

2. נדמה לי שאת שלוש השאלות האלה צריך לשאול את עצמו כל הזמן מי שמחנך תלמידים, ובעצם גם מי שמחנך ומגדל ילדים: מה הזיכרון, מה החוויה שהוא מבקש לצרוב בהם ושאליה הם יתגעגעו בעוד עשרים או שלושים שנה? איזה מטען הוא רוצה לתת להם להמשך החיים? על איזו אבן יסוד חינוכית תושתת דרכם?

לרגע אני לא רוצה לזלזל בלימוד עצמו. בטח לא בתקופה כזאת, שהטרנד הוא להגיד שאפשר לוותר לתלמידים על המון חומר לימודים ובחינות כי העיקר הוא "לימוד חוויתי" או "לימוד משמעותי" וכל השיח הפירוני־שאשא־ביטוני הזה. אז לא, הקניית ידע היא המטרה החשובה והעיקרית של מערכת החינוך. וכמובן חינוך, גם הוא מטרה חשובה. אבל אי אפשר להקנות ידע, ואי אפשר לחנך, בלי להיכנס לנשמה של התלמיד, לרגש שלו, להבין את החולשות שלו וכמובן שגם את החוזקות שלו. כמו שכתב המחנך הגדול רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה הי"ד, שבשבוע שעבר מלאו 78 שנים להירצחו בשואה, בספרו "חובת התלמידים": "חנוך לנער על פי דרכו – זה הוא העיקר. כי המצַווה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', עליו רק לצוות 'עשה כך וכך' ודי לו. וגם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו. יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד ציווי אחד: 'עשו כך וכך', כי לא בתלמיד ובבן אלא רק בו, במצַווה בלבד, הדבר תלוי. הוא יצווה – וזאת כל פעולתו.

"אבל, המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה, שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו ואף כוחות גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ה' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו. עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה והנעלמה – להוציאה, להצמיחה ולגדלה".

3. על שלוש השאלות הזהות עניתי מה שעניתי בקצרה. אבל אחר כך התחלתי לכתוב, בקצת יותר מ־150 מילים, את הזיכרונות שצפו לי בראש בשבועות האחרונים. בסופו של דבר זה מה שאמרתי על הבמה בכנס עצמו. אומנם הדברים יועדו לקהל שם באולם, קהל שברובו למד בישיבה, הוא או ילדיו, אבל כיוון שאני באופן אישי מאוד אוהב להקשיב להווי ולשיח של תלמידי ובוגרי מוסדות חינוך מיתולוגיים (גם, ואפילו בעיקר, אם הוא שיח פנימי), ללמוד על משנתם של אנשי ונשות חינוך שהעמידו דורות של תלמידים – אני מרשה לעצמי להביא כאן את עיקרי הדברים, בחינת מה שמעורר את השראתך תעשה לחברך.

וחוץ מזה, הכותרת של האירוע הייתה "ערב הצדעה לרב צ'ייט" – האיש שהגה את רעיון הישיבה, הקים אותה בעשר אצבעותיו ועומד בראשה במשך קרוב לארבעים שנה. הרב ברוך צ'ייט (חייט) מוכר לציבור בעיקר בזכות נכסי צאן הברזל שהלחין (מ"כל העולם כולו" ו"מי האיש", שהפכו לקלאסיקות במוזיקה הישראלית, ועד ללהיטים חסידיים כמו "רבות מחשבות", "הללו את ה'", "מן המיצר", "רחם בחסדך", "א-ל ההודאות", "ואני בחסדך" ו"אברהם יגל"), ובזכות ספרי הילדים החדשניים שהוציא לאור בשנים האחרונות. פחות מכירים את משנתו כאיש חינוך פורץ דרך. אז זו ההזדמנות להכיר קצת יותר.

4. היום הראשון שלי במערבא היה בא' באלול תש"ן, לפני שלושים ואחת שנה. היינו מחזור ו', מה שאומר שבסך הכול חמש שנים קודם לכן הוקמה הישיבה – אבל כבר אז היא הייתה מבוססת, מוכרת, מוערכת, עם תנאי קבלה קשים.

מיד ביום הראשון ללימודים נפרדנו מהילדות שלנו. וזה קרה בן רגע. כבר בשיעור הראשון, עוד לפני שהספקנו להניח על המיטות את המצעים עם הריח של הבית ולפרוק את המזוודות אל ארונות המתכת החומים בחדרים, הודיע לנו הרב יהושע הרטמן, הר"מ של כיתה ט', שמהיום לא קוראים לנו עוד "ילדים". מהיום אנחנו "בחורים". זה היה די מלחיץ (למרות שלמחרת בבוקר, כשאותו הרב הרטמן, שאז עוד לא הכרנו את הומור הנונסנס המטורף שלו, פתח את יום הלימודים במילים "שלום בלון!", קצת ירד הלחץ).

בבקרים למדנו מסכת מכות בעיון, בצהריים מסכת סנהדרין בבקיאות, וגם חומש עם גור אריה ונ"ך, ובשעות אחרי הצהריים - לשון ואנגלית ומתמטיקה. בלילה, אחרי סדר חזרה, הלכנו לישון במיטות קומתיים בקרוואנים צפופים, ובבוקר התעוררנו לצלילי שירים של מייקל שטרייכר ומקהלת צליל וזמר שבקעו מהרמקולים הביתיים שהיו תלויים לאורך הפרוזדור. בשנייה שקמנו רצנו לבית המדרש כדי לא להירשם חלילה כמאחרים, ו"מאחר" במערבא הוא מי שלא מגיע חמש דקות לפני תחילת התפילה, לא עלינו.

זמן אלול חלף, ואז הגיעו החגים ואיתם שמחת בית השואבה הראשונה בישיבה, שם במגרש הכדורסל של מושב מתתיהו. זמן חורף הראשון, הארוך והמאיים, התחיל – ונקטע באיבו בחמישה עשר בינואר, כשפרצה מלחמת המפרץ. ראש הממשלה יצחק שמיר אומנם הורה לאזרחי ישראל להתמגן מהסקאדים של סדאם חוסיין בעזרת סלוטייפים וניילונים, אבל הקרוואנים של מערבא הם לא בדיוק המקום הבטוח להיות בו בזמן אזעקת "נחש צפע". וכך, אחרי חופשת מלחמה קצרה וכיפית בבית עברנו ללמוד בבית המדרש של BMT בירושלים, עד אחרי הניצחון של בעלות הברית.

5. אבל המיקום הגיאוגרפי לא באמת משנה, גם לא מי היה ראש הממשלה או אפילו נשיא ארצות הברית. ממלכות וממשלות קמו ונפלו, גם סדאם חוסיין כבר לא מה שהיה פעם – אבל הרוח המיוחדת של מערבא, הרוח המיוחדת של הרב צ'ייט, לא השתנתה.

עכשיו כבר מותר להודות שכתלמידים חדשים בכיתה ט' הדמות שלו הייתה קצת קשה לעיכול: מצד אחד מוזיקאי מפורסם, מצד שני רב, מצד שלישי בלי זקן, מצד רביעי נותן שיעורים ושיחות מוסר סלבודקאיות, מצד חמישי עם חולצה בצבע תכלת ומגבעת כחולה. ואם כל זה לא מספיק, אז גם היה לו אקדח.

אבל נניח לתיאורי הצבע. לרב צ'ייט, שעלה עם אשתו פאולה וילדיו שנים ספורות קודם לכן מארצות הברית, הייתה משנה חינוכית סדורה. מודל מדויק של בן תורה שאליו הוא שאף ושואף לחנך דורות של ילדים, שהפכו כאמור, בן יום לבחורים, ובן ארבע שנים לבני תורה בעלי מידות שמקדשים שם שמיים. הכי קרוב למודל של ישיבת חפץ חיים בקווינס שבה למד: צדיקים אבל לא "צדיקים הרבה". חכמים אבל לא מתחכמים. עם ה"באלאנס המדויק". ועם חולצות בפנים. רק בפנים. ובלי גאווה ובלי סיגריות. שזה אותו דבר, כמובן.

ובכל יום חמישי, ה"משמר" המפורסם. עם הרוגעלך של שושי והקולה של פפסי, ועם השיחה השבועית על "חובת הלבבות" והספורנו ורבנו בחיי, וכמובן "חידושי הלב" של ר' הענך ליבוביץ', ראש הישיבה הנערץ מארצות הברית.

ואז האורות של חדר האוכל כבים והלבבות נפתחים. והרב צ'ייט עם הגיטרה ביד, באחיזה המיוחדת שלו (כן, גם את זה, כמו כל דבר בחיים, הוא עושה בדרכו הייחודית, לא כמו כולם), מתחיל עם השירים הקבועים. כולם אהובים, כולם גיבורים, כולם קדושים, וכולם ייקחו את הרגעים המיוחדים האלה לכל חייהם.

6.  28 שנים אחרי האלול ההוא, ושוב אני מוצא את עצמי עם מזוודה במערבא. אבל הפעם המזוודה היא לא שלי, אלא של הבן הבכור שלי שמתחיל את לימודיו בישיבה.

28 שנים. חתיכת זמן. העולם השתנה לגמרי. מערבא הפכה מאתר קרוואנים ביישוב הקטן מתתיהו לקמפוס יפהפה עם כיפת אבן ועם ויטראז'ים צבעוניים (זיו לנגר, ההוגה והמפיק של הערב הזה, אפילו יצר הדמיה שלהם על במת בנייני האומה. כותלי בית המדרש יוכיחו...) ועם ארון קודש בצורת נבל.

גם הדרך למערבא השתנתה. לא עוד נסיעה בכביש צר ומפותל בתוך בית עור אל־פוקא ובית עור א־תחתא ושאר כפרים ערביים עוינים, אלא בכביש 443 הרחב. אבל הדרך של מערבא לא השתנתה. זאת התורה, תורת המידות, תורת הרב צ'ייט, לא תהא מוחלפת.

7. ושוב אני נכנס, הפעם כאב שבא לבקר, אל האטמוספירה המיוחדת של מערבא. אל תיבת הנח הזאת ששטה לה בבטחה, בדרך שלה, בנתיב שלה, מול כל סערות הזמן. לפעמים, בימי חמישי, בדרך חזור לירושלים מחתונה באזור המרכז, אני אפילו זוכה להצטרף ל"משמר" בחדר האוכל. אותו חדר אוכל ישן, עם אותם ארונות עמוסים בקורנפלקס (לדעתי עדיין יש שם כמה קופסאות מתקופת מלחמת המפרץ. חבר'ה, כדאי לבדוק את התוקף לפני שאתם אוכלים) ועם אותה שיחה שבועית של הרב צ'ייט, שמדבר, שתובע, את אותם ערכים, את אותו מודל של בן תורה. "אמת ויושר". כאילו לא עברו 28 שנים מאז ימי מערבא במתתיהו. כאילו לא עברו 80 שנה מאז ימי סלבודקה בקובנה.

והאורות כבים, והגיטרה נשלפת, ושוב אותה אחיזה ייחודית, ומכונת הזמן של השירים הישנים זורקת אותי אחורה. ובאפלת חדר האוכל, כשהרב צ'ייט שוב שר "כולם אהובים, כולם גיבורים, כולם קדושים", לרגע נדמה לי שהבחורים ששרים שם בעיניים עצומות הם החברים שלי מכיתה ט'. הנה יוחנן וחקי ושמואל קליימן וחגי צדוק ודני רובין, והנה עוד מעט "שיר אחרון" ו"שיר שאחרי שיר אחרון" וגדעון כ"ץ יברך ברכה אחרונה.

אבל אז הפלורסנטים המסנוורים נדלקים ואני רואה שלא. הזמן לא באמת עצר מלכת. חלפו 28 שנה. מאות תלמידים עברו במערבא מאז שלמדתי בה, מחזור ועוד מחזור ועוד מחזור. אלה שיושבים כאן עכשיו ושרים הם דורות אחרים לגמרי. עולם אחר לגמרי. הכול השתנה.

חוץ מדבר אחד: הרב צ'ייט ודרכו החינוכית.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".