פרשת וירא: אברהם אבינו לא היה מלאך. הוא היה אדם, וזה כל העניין

שניים מתלמידי המגיד ממזריטש התעסקו פעם בהסקת התנור בחדרו, ותוך כדי מלאכתם התפתחה ביניהם שיחה.

שאל האחד את חברו: "מדוע מפליגה התורה בשבחו של אברהם על שהסכים לשחוט את בנו? וכי אני לא הייתי מוכן לשחוט את בני למען ה'?".

אף חברו הסכים לדבר. הן גם הוא היה נוהג בדיוק כך, אז מה יש להשתבח בעקידה כל כך?

"אולם אין זו שאלה", הודה השואל, "שכן אנו זכינו לכח העמידה בניסיונות בזכות אבינו אברהם, שכבש את יצרו בגבורה לעשות את רצון ה', אבל אבינו אברהם היה בנו של תרח, שהיה עובד עבודה זרה, ובכל זאת התגבר ועמד בניסיון העקידה, לכן כראוי הוא לשבח".

אבל תשובתו לא התקבלה על לב חברו.

"עדיין אין זה מספיק!", אמר, "הלוא אברהם אבינו קדוש היה, עד שהכיר את בוראו בגיל שלוש (נדרים לב ע"א). נו, וכי צד ספק יש בלבך שמא לא היה מקיים את רצון ה'? אז במה נשבחו?".

"אכן", תהה חברו, "אם מדובר באדם שגיא טוהר ומזוכך בקדושתו, מה שבח יש במעשיו הטובים, וכי היה נוהג אחרת? היעלה בלבך לקלס מלאך על קיומו את רצון בוראו?".

"אשיב לך", אמר השואל. "בדין ראוי אברהם אבינו לשבחו הרב בעמידתו בניסיון העקידה, שכן הקב"ה לא ציווהו להעלות את בנו על גבי המזבח מיד, ואם כן, יכול היה אברהם להשתעשע עם בנו יחידו בטרם קיום רצון ה', ובכל זאת הזדרז אברהם לקיים את רצון הבורא, כעדות התורה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית כ"ב, ג'), ללמדך שהוא לא התמהמה אלא ניגש מיד לקיים את רצון ה'!

"ואם הצליח אברהם לשמח את התלהבותו בעבודת ה' שנים רבות כל כך (137 שנים!), בהחלט שראוי הוא ישתבח", סיכם.

* * *

התרגלנו לשרוק בהתפעלות לשמע סיפורי גבורתו של אברהם אבינו, באיזו גבורה עילאית קיים את רצון ה' ובאילו תעצומות התאזר לעשותן באהבה.

לא מלאך היה אברהם, כי אם קרוץ מחומר. כן, כן, בדיוק כמונו, בשם ודם מלא יצרים! אלא שכפה הוא את יצרו הרע וקיים את רצון יוצרו.

ומן הראוי שניתן דעתנו להבין, היאך ניתן לשמר את ההתלהבות בעבודת ה' לאורך ימים ושנים? הן זוכרים אתם, מצווים אנו לשאוף מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו (תנא דבי אליהו, פכ"ג), והתלהבות בעבודת ה' היא מידתו של אברהם!

* * *

רבי שלמה יוסף כהנמן זצ"ל, הידוע בכינויו "הרבי מפניבז'", עמד בראשה של מהפכה תורנית יוצאת דופן.

כשמדברים על פוניבז', אין הכוונה רק לישיבה המוכרת, אלא בעיקר לעיר החמישית בגודלה בליטא שהרב כיהן בה כרב.

חלום נועז היה לו, לרב כהנמן, להפוך את פוניבז' למעצמה של חינוך ותורה. הוא הקים בה תלמוד תורה, ישיבה קטנה וגדולה, כולל, בית ספר לבנות ואף בית ספר על יסודי.

אולם ההצלחה הכבירה לא הניחה את דעתו.

מוסדות החינוך שהקים היו מפוזרים בעיירה, בדירות שכורות, מה שהקשה מאוד על פעילותם.

"עלי לרכוש קרקע רחבת ידיים, עליה אקים את המוסדות", החליט הרב. החלטה קלה, אבל ביצועה? חלום הזוי ומופרך.

יום אחד הגיעה לאוזני הרב ידיעה, לפיה כומר העיירה, יורש שושלת האצילים ששלטו באזור, רוצה למכור חלקת יער שברשותו במחיר מציאה: עשרים וחמישה אלף רובלים.

הסכום לכשעצמו היה רב מאוד, אולם שווי היער עמד על מאה אלף רובלים, וזה הספיק כדי שהרב יבין שמדובר בהזדמנות חייו.

אולם תנאי אחד היה לו, לכומר: רוצה הוא את כל הכסף במזומן!

הרב כהנמן פנה אליו בבקשה שימתין לו מספר חודשים עד שיגייס לו את מלוא הסכום, אולם הכומר סירב.

ואז החליט הרב לעשות מעשה.

ברשותו היו חמשת אלפים רובל, נדוניה מחותנו. כסף זה אמור היה להספיק לנישואי צאצאיו.

בהסכמת אשתו סיכם הרב עם הכומר שישלם לו אותם כמקדמה לרכישת הקרקע, ואת עשרים האלף הנוספים יגייס עד שלושה חודשים.

שוב עמדה הסכמתו של הכומר בתנאי: אם יאחר הוא את המועד שנקבע, חמשת אלפים הרובלים יהוו קנס על כך שהפר את ההסכם!

בלית ברירה הסכים הרב, על אף הסיכון הרב.

כבר באותו יום החל הרב לכתת רגליים כדי לקושש את הסכום. ברגליו עבריו מעשיר לנגיד, ומנדיב לגביר, אולם השטן ליווהו בדרכו וסייע לו שלא יקבל מאומה. היו שהבטיחו לשלם אלפי רובלים בעוד חצי שנה, אולם אז הכסף כבר לא היה עוזר... הוא זקוק עכשיו!

בינתיים נודע הדבר לחמיו וחמותו.

הם באו לבקרו, ובעיקר לגעור בו קשות על שפיזר את ממונם לריק.

"מאיפה בא רעיון מופרך כזה לרב צעיר?", נזף בו חמיו, "ככה לכלות את ממון חמיו?".

האווירה הייתה מתוחה, והרב כהנמן החליט לצאת מהבית עד לשוך זעמם.

בשתיים בלילה שב הרב לביתו, מקווה שחמיו וחמותו כבר שבו לביתם ובני הבית נמים את שנתם.

אולם בביתו המתינו לו אורחים.

שניים מעשירי העיירה ישבו בסלונו, ממתינים בציפייה לבואו.

העשירים הללו עמדו לארס את צאצאיהם בשעה טובה, וביקשו לשלש בידו את סכום הנדוניה - כל אחד מהם עשרת אלפים רובל...

"אנחנו בוטחים רק בך!", אמרו שניהם לרב.

שאלם הרב: "האם אוכל להשתמש בכסף לצורכי הרבים, ובעוד חצי שנה אשיבנו לכם?".

מובן שהשניים הסכימו בחפץ לב.

מיד עלה הרב כהנמן לביתו של הכומר, שילם לו את מלוא הסכום, והקים את הקריה שפרחה להפליא.

* * *

מעבר למידת הביטחון המופלגת שהיה לרב כהנמן, למדים אנו ממנו יסוד עצום בעבודת ה', ובכלל.

היו לרב הזדמנויות רבות להרהר בדעתו: כיצד אוכל להגשים את חזוני בניגוד לכל הסקרים וההשערות וכו' וכו', אלא שאז הוא היה מתייאש ומרפה או עושה רק "כדי לצאת ידי חובה".

אולם הרב לא שאל שאלות ולא הניח מקום לספקות ותהיות. הוא הבין מה המטרה אליה הוא שאף להגיע, סימן אותה ושעט בכל הכוח.

נו, פלא שהוא זכה להגשים אותה?

כזה היה אברהם - סימן את היעד לקיים את רצון ה', ושעט בכל הכח מבלי להרהר ולתהות.

וכאלה נשאף להיות אנו.