"הרגשתי מושפל, מפוחד, מבויש"; ראיון חשוף במיוחד עם אנשים מגמגמים מעוררי השראה

"אנשים מגמגמים רבים מתחילים לגמגם מתישהו במהלך חייהם אבל אני מגמגם מלידה, אני לא מכיר שום דבר אחר", אומר יונתן ליבר, 34, נשוי ואב לשלושה, תושב בית רימון העוסק במשאבי אנוש. את הראיון עם יונתן (ועם ישראל שטרן, אותו נכיר בהמשך) אודות קשייהם של אנשים מגמגמים בכלל - ובפרט בעניינים הקשורים לחיי תורה ומצוות - אנו מקיימים לקראת יום המודעות לגמגום, שמצוין השבוע ביום חמישי - ט"ו חשוון.

"נולדתי למשפחה דתית לאומית", ממשיך ליבר, "בילדותי גרנו בכרמיאל משום שלהוריי היה חשוב לחזק את הצפון, גם מבחינה דתית וגם מבחינה התיישבותית. עד גיל 12 הגמגום שלי היה מאוד מאוד כבד, וברוך ה' כיום המצב הרבה יותר טוב. למשל, היו הרבה פעמים שבהן רציתי להגיד משהו בכיתה, אבל כמעט תמיד נמנעתי מכך. היו כמה פעמים שבהן אזרתי אומץ ודיברתי מול כולם, וחלק מהחברים צחקו עליי כשזה קרה וגם לאחר מכן. פעם אחת כזו זכורה לי במיוחד. הצבעתי בשיעור, המורה נתנה לי רשות לדבר ואז שמעתי את אחד החברים אומר 'ואי עד שהוא יסיים בטח כבר נצא להפסקה'. מגיל שנתיים בערך התחלתי לעבור כל מיני טיפולים בדיבור, ובגיל 11, לקראת הבר מצווה, עשיתי טיפול נוסף בשטף בדיבור ותודה לאל בזכות כך רמת הגמגום ירדה מכבד מאוד לבינוני-קל - וזה בהחלט שינה את חיי.

"בכל השנים ההן ההורים שלי מאוד רצו לעזור לי, אבל הם לא כל כך ידעו איך. כשהייתי בגיל צעיר במיוחד אנשי מקצוע אמרו להם להפסיק לדבר בבית באנגלית ושזה יוכל לעזור לי עם הגמגום, אבל המחקרים העדכניים ביותר כיום לא מוצאים קשר בין השניים. אחד הדברים הראשונים שהיה מתח גדול סביבם היה הקריאה בתורה בשבת בר המצווה שלי. אצלנו נהוג שהילדים קוראים את כל הפרשה וההפטרה, וזה היה מאוד מלחיץ. התאמנתי על זה המון, ובסוף קראתי מצוין. אנשים פשוט לא האמינו. טעמי המקרא דומים לשירה, ובשירה לא מגמגמים. בהמשך לכך, ויחד עם זאת שהטיפול שעשיתי באמת עזר, אחרי שרמת הגמגום שלי ירדה התחלתי במסע של קבלה ואהבה עצמית".

יונתן ליבר

איך המסע הזה נראה בפועל?

"זו עבודה יום יומית של השקעה והפנמה שצריך לצמוח מהקושי. שלא צריך להימנע מדברים. ההיפך – יש ללכת על מה שרוצים בכל הכח. למשל, כשהגיע התור של השבט שלי להיכנס להדרכה בתנועת הנוער, לא ידעתי האם ואיך זה יקרה. הייתי מאוד מחובר לסניף, אבל לא ראיתי את עצמי עושה את זה. כחלק מהתהליך שעברתי החלטתי לעשות סוויץ' בראש, ופשוט נכנסתי להדרכה. עד גיל 12 מאוד התביישתי בגמגום, אבל אחרי זה הכל השתנה.

"התחנה הקשה הבאה הייתה החתונה. מאוד חששתי איך אגיד את מה שצריך להגיד בחופה, 'הרי את' ו'אם אשכחך'. בסוף ברוך ה' זה הלך טוב, אולי גם בגלל שמכל הרבנים בעולם הרב שקידש אותנו היה הרב שלימד במדרשה של אשתי שהוא מגמגם בעצמו וזה הקל עליי. אנשים ביום החתונה שלהם מתרגשים וחושבים על אלף דברים ואני ביום הזה בעיקר חשבתי על איך יצאו לי המילים מהפה. בווידאו של החתונה רואים את אבא שלי בוכה כשאמרתי את הפסוקים בהצלחה. בכלל, הגמגום הוא לא דבר פשוט לכל אדם, אבל לדתיים יש קשיים ייחודים ונוספים. למשל, כל פעם שמעלים אותך לתורה זו חוויה מאוד לא נעימה. יש אפילו אנשים שמסרבים לזה. אמנם עברתי כבר הרבה כמגמגם, אבל עד היום כשאני עולה לתורה זה ממש לא קל עבורי".

לדבריו של ליבר, מתנדב ותיק ופעיל בארגון אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל - המתקיים בזכות מתנדבים המסייעים רבות לאנשים מגמגמים במגוון תחומים, אחד הדברים המשמעותיים בחייו בעניין הגמגום וההתגברות עליו הייתה פטירת אביו. "לפני קצת יותר משנה איבדתי את אבי, ועד אותו יום אף פעם לא הייתי חזן. כשהוא נפטר הייתי צריך לומר קדיש, וזה היה נראה לי כמו משוכה מטורפת שאני צריך לעבור. היה לי ברור שעליי להתגבר, שלא יכול להיות שבגלל הקושי הזה אני לא אתפלל לעילוי נשמתו. בקהילה שלי קיבלתי גיבוי מלא, והם תמיד חיכו בסבלנות כשנתקעתי. בראש השנה האחרון קרה דבר מאוד מרגש בעניין הזה. לפני תפילת מנחה של ראש השנה הגבאי ניגש אלי וביקש ממני לעלות חזן, והסכמתי. אחד החבר'ה בקיבוץ, שהוא חזן מוכשר בעצמו, אמר לי שזו הייתה התפילה הכי חזקה שלו בכל החג. אחד הדברים החשובים שאני יכול להגיד בעניין הגמגום ובכלל לגבי כל הקשיים הוא שצריך להפיק דברים טובים ממה שקשה, ולא ליפול ולהתייאש חלילה. צריך לקחת את הקשיים שיש ולעשות מהם דברים טובים".

ואי אפשר שלא לשאול - כיצד נושא הגמגום מתבטא אצלך בנושא זוגיות ומשפחה?

"כשחיפשתי את השידוך שלי זה תמיד היה באוויר. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. מבחינה מעשית, אני חושב שהיו רק שתי בנות שפסלו אותי בגלל הגמגום. ויחד עם זאת, כמו שאמרתי לפני - יכולתי להישבר מזה ויכולתי לצמוח. אז בחרתי לראות את הטוב. הפכתי את העניין למשהו שעוזר לי לסנן ולדייק, כי הבנתי שמי שלא רוצה אותי בגלל הגמגום - אני לא מעוניין להכיר אותה. מגמגם הוא אדם שלם. יש לו אופי משלו, מגוון יכולות, שלל כישורים וכו', ולפסול אותו רק בגלל הדבר הזה נראה לי לא הגיוני.

"אגב, אני מדבר הרבה על התגברות וצמיחה, אבל אני לא מתכוון להגיד שזה לא קשה. לפעמים יש נפילות לא פשוטות. לא בחרתי להיוולד מגמגם. אף אחד לא רוצה לגמגם. בכלל, הדבר שהכי קשה לי עם הגמגום זה שההתמודדות היא יום יומית ולא נגמרת. אני יודע שאגמגם עד יומי האחרון. וכן, כל יום יש משוכה שצריך לעבור. אתגרים שלא דמיינתי שאצטרך להתמודד איתם. אנחנו בהחלט לא רוצים את זה, אבל אם זה כבר קיים -  צריך להפיק מזה את ההכי טוב שאפשר.

"לגבי העניין המשפחתי, אני יכול לומר שבתור אבא צעיר מאוד חששתי מאיך ומה יהיה עם הגמגום. יש אפקט תורשתי בגמגום, אבל במשפחה שלי אף אחד לא מגמגם וברוך ה' זה גם לא עבר לאף אחד מהילדים. יחד עם זאת, יש גם קשיים נוספים. למשל, לא פעם אנחנו מארחים חברים לשבת ויוצא שאני ממש נתקע בקידוש. ברגעים האלה יצא שחששתי הרבה פעמים שהילדים שלי מתביישים, שלא נעים להם ממה שקורה. בזכות חוכמתה של אשתי דיברנו איתם על הנושא, והיום הם הרבה יותר מקבלים את זה שיש להם אבא מגמגם. אני גם משתף אותם בהתמודדות שלי. בנוסף לכל זאת, אני רואה שזה גם מחזק אותם. כשיש להם קשיים אני אומר להם שגם אבא מתמודד עם דברים, וזה נותן להם כח".

כבד פה וכבד לשון

כפי שליבר ציין, אנשים מגמגמים רבים מתחילים לגמגם בשלב מסוים של חייהם, וכך גם קרה בחייו של ישראל שטרן, 39, נשוי ואב לשניים, תושב בני ברק, מורה למוזיקה ומדריך במרכז לאנשים עם מוגבלות שכלית. "התחלתי לגמגמם בגיל תשע, בעקבות טראומה שחוויתי", אומר שטרן בגילוי לב. "המחנך שלי היה מאוד אלים, וזו הייתה שנה מאוד קשה מאוד עבורי. בתקופה ההיא היה מקובל להרביץ מדי פעם, מחנכים במוסד שבו למדתי בו היו יכולים לתת סטירה לילד שהתפרע, אבל הוא היה ממש מכסח אותנו. אחד השיאים השליליים איתו היה כשפעם אחת הוא לקח אותי לחדר של אחד מחברי הצוות בעקבות איזו שטות שעשיתי ובמשך כמה דקות החטיף לי מכות.

"בהקשר זה חשוב לי לומר שמה שחוויתי לא היה המקור לגמגום, אלא טריגר לפריצתו. בכל אופן, כך למעשה הגמגום הופיע בחיי, וזה היה מאוד לא פשוט. בכיתה יחסית הכילו את זה וכמעט לא צחקו עליי אבל בשכונה בהחלט הציקו לי. הרגשתי את קשיי הגמגום המון פעמים ובעוצמה רבה. דיבור הוא חלק מאוד חשוב ונוכח בחיים. למשל, אני זוכר שפעם אחת כשהייתי בן עשר הלכתי לבקש כוס חלב מהשכנים, הילדה שלהם פתחה את הדלת, היא הייתה בת שבע אז, ובגלל שנתקעתי בדיבור היא ממש צחקה לי בפרצוף.

(צילום: אבנר שאקי)

"היא הייתה ילדה קטנה, אני לא מאשים אותה, אבל עד היום אני זוכר את זה כאירוע טראומטי. הרגשתי מושפל, מפוחד, מבויש. אחרי כמה שניות בהן לא הצלחתי לדבר רצתי וברחתי חזרה הביתה. כמה שנים לאחר מכן, בישיבה הקטנה שבה למדתי, נמנמתי באחד הימים בבית המדרש. כמה חברים ישבו לידי ודיברו ביניהם, ולפתע אחד החברים שאל 'מה זה כבד פה וכבד לשון' ואז חבר נוסף ענה לו: 'תשאל את שטרן'. הם חשבו שישנתי, אבל שמעתי את כל השיחה וזה מאוד העליב אותי".

מה ניסית לעשות כדי לשפר את המצב המורכב שנקלעת אליו?

"ניסיתי כל מיני דברים, ואחד מהם היה ללמוד מוזיקה. במובן מסוים המוזיקה החזירה את הקול שאבד לי. בזכות ההורים שלי התחלתי ללמוד נגינה זמן קצר אחרי שהתחלתי לגמגם. לא חשבתי שזה יעזור לי אבל הם ממש דחפו לכך, והיום אני ממש שמח על כך שזרמתי איתם.

"בנוסף לכך", ממשיך שטרן, "גם הקשר המיוחד שהיה לי עם סבא רבא שלי, הרב חיים משה מנדל, מאוד חיזק אותי. הוא היה צדיק גדול, ואדם מאוד אהוב. קראו לו 'האדמו"ר של האדמו"רים'. הרבה רבנים היו באים להתייעץ איתו ולקבל ממנו ברכה. באחת הפעמים שבהן נכנסתי אליו הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'ישראל אתה צריך יותר לשאול בחיידר את הרב'ה. אין הביישן למד'. הייתי המום מאיך שהוא קלע למה שהעסיק אותי באותם ימים. מאז שהתחלתי לגמגם אף פעם לא דיברתי בכיתה. היה לי המון מה לשאול ולתרום אבל פחדתי מאוד. בזכות הדברים שלו קיבלתי אומץ וזה שינה את כל העניין. הפעם האחרונה שבאתי אליו הייתה זמן קצר לפני פטירתו. לאחר מכן התברר לי ששעה אחרי שיצאתי ממנו פינו אותו לבית חולים כי היה לו התקף לב. בפגישה הזו הוא אמר לי: 'אתה צריך לדבר לאט. זה יעזור לך'. עד היום הוא מאוד חסר לי".

לדבריו של שטרן, קשיי הגמגום המשיכו ללוותו גם בחייו הבוגרים בכלל ובהקשרים התורניים בפרט. "בישיבה שבה למדתי העלו אותי להיות חזן שלוש פעמים, ואז הפסיקו עם זה, וגם אני כבר לא רציתי. זה היה אסון מבחינתי. לפני שהיה מגיע  תורי לעלות לתורה בישיבה הגבאי היה הולך לראש הישיבה, מדבר איתו כמה שניות ואז קורא לי. אני לא כועס עליו, הוא היה בחור צעיר, אבל אני מניח שהוא שאל את הרב אם אפשר להעלות אותי לתורה, כי יש אנשים שחושבים שאם יש הפסקות בדיבור אז זו ברכה לבטלה. בעניין זה אני יכול לומר ששאלתי את הרב עמרם פריד האם מגמגם יכול לעלות חזן והוא ענה שכן, ואף יכול לעבוד ככהן בבית המקדש, מכיוון שהגמגום אינו נחשב כמום. בנוסף לכך אפשר גם להזכיר את דברי המהר"ל על כך שמשה רבינו גמגם מכיוון שכלי הדיבור שלו לא הצליחו להכיל את העוצמה הרוחנית שלו. אולי זה מה שקורה להמון אנשים מגמגמים אחרים".

(צילום: אבנר שאקי)

ביחס לימי עבר, כיצד הגמגום משפיע עליך כיום?

"הגמגום מפריע לי עד היום, אבל בהרבה מובנים זה ממש אחרת ממה שהיה פעם. למשל, אני משתדל להימנע משיחות טלפון. זאת נקודה שמאוד קשה לי איתה. כשאין לי ברירה אני מתקשר, אבל מעדיף שלא. מעבר לכך, במשך השנים כמעט ולא הייתי עולה לתורה, אבל בשנים האחרונות אני עולה יותר ויותר. לגבי חזנות אני מאוד מהסס, אבל מדי פעם עולה. הפחד צץ תמיד, אבל אני משתדל להתגבר עליו. אני נשוי בשנית, ובשידוכים של פרק א' הייתי מאוד לחוץ לגבי העניין של הגמגום. לפעמים אחרי פגישה שנייה או שלישית הייתי מדבר עם הבחורה על הגמגום, אבל מעט מאוד. היה לי חשש מאוד גדול מאיך שהיא תגיב.

"בפרק ב' זה כבר היה אחרת. הייתי מעלה את הנושא כבר בפגישה הראשונה, ואומר שאם יש לה משהו לשאול אז בשמחה. עם השנים אתה מתבגר ומתגבר, ואני מקווה שאצליח בעניין זה ובכלל כמה שיותר. ההתמודדות לעולם לא נגמרת, אבל הכלים שלך להתמודד איתה הולכים ומשתכללים. עם הרבה תפילה והשתדלות אפשר להגיע להישגים מדהימים בכל תחומי החיים. עם השנים למדתי להתגבר על הפחד, למדתי שאין לי ממה להתבייש. למדתי לחיות עם הגמגום ולא לתת לו לעצור אותי.

"כיום אני גם משתדל לסייע לאנשים מגמגמים ובני משפחותיהם, ולמעשה אני מרכז את השלוחה החרדית של אמב"י – ארגון האנשים המגמגמים בישראל. ברוך ה' אנחנו עושים דברים נפלאים שעוזרים להמון אנשים, ובהקשר זה חשוב לי לציין את הרב שמעון קשש מעיריית בני ברק שמסייע לנו רבות בעניין. בנוסף לכל זאת, כשאני מלמד ילדים מוזיקה והם רואים שאני מגמגם ובכל זאת זה לא עוצר אותי, זה נותן להם דוגמא חיה וחזקה לאיך אפשר להצליח על אף המגבלה".