סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: כשיש לך תפקיד עם משמעות, אתה מתמלא אנרגיה
למה רחל היא אמנו, מה מיוחד במצוות התפילין, איך מכינים סנדביץ' לילדים ואיך נכון לנצל את הזמן
- סיון רהב מאיר
- פורסם ט"ו חשון התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)
השבוע חל י"א בחשוון, יום פטירת רחל אמנו. כך כותבת עליה – ועלינו – נעמי לוינשטיין:"יש משהו באישיותה של רחל אימנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו, לכל אחד ואחד מבניה: לי אתם יכולים לספר הכל. כל צער, כל קושי, כל צרה. אני מבינה, אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים.
"נראה שרחל אמנו לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחייה: היא נולדה ללבן הרמאי, וחיכתה שנים לחתונתה. אחותה לאה התחתנה עם יעקב במקומה, לפניה, וגם אחרי שנישאה, היא יצאה למסע נדודים ביחד עם המשפחה. גם לילדים לא זכתה במשך שנים, כשמסביבה נולדו עוד ועוד תינוקות. ואז נולד לה סוף סוף יוסף, ואז עוד בן, בנימין – והיא נפטרה בלידתו. אפילו לקבר מכובד לא זכתה, אלא למצבה על אם הדרך, שתהפוך בעתיד לסמל עבור בניה.
"אבל לא ציינתי פרט אחד בביוגרפיה העצובה הזו: תגובתה של רחל לכל האירועים האלה. כי יש שתי דרכים לקבל סבל: לשקוע במרירות, או לעלות לגבהים. רחל לא נשברה, היא נבנתה. רחל הפכה, מתוך הייסורים, לרחל אימנו. היא התאפקה ולא ביזתה את אחותה לאה, היא חיכתה וציפתה לילד, היא נלחמה בעבודה הזרה של אביה.
"כך שעד היום, בניה לא פונים אליה רק כדי לשפוך את הלב, אלא גם כדי לקבל כוחות. היא מלמדת מה הייסורים מסוגלים להעניק, ולא רק לקחת".
לזכרה.
תפילין
הבן שלנו, נתנאל, התחיל להניח תפילין השבוע, לקראת בר המצווה שלו, וההתרגשות רבה.
חמי, הרב אליאב מאיר, סיפר לנו שבבוקר הוא עזר לשכן שלו בירושלים, בן 95, להניח תפילין. הוא כבר לא יכול לעשות זאת לבד. משם הוא הגיע אלינו, לעזור לנכד שלו, עוד מעט בן 13, להניח תפילין, כי הוא עוד לא יודע לעשות זאת לבד. ובעצם, הוא אמר לנו, התפילין של הקשיש והתפילין של הילד, מעבירות את אותו המסר בדיוק:"כשיהודי, בכל גיל ומצב, פותח את היום עם תפילין, הוא לוקח את שני הכוחות הכי חשובים בחיים, ומכוון אותם לכיוון הנכון. היד מסמלת את הפעילות המעשית שלנו בעולם, והראש מסמל את המחשבה והדמיון. כשמניחים בתחילת היום תפילין של ראש ותפילין של יד, מזכירים לעצמנו לשלוט במהלך היום גם במעשים וגם במחשבות שלנו.
בתוך התפילין הרי כתובים כל הערכים הבסיסיים שלנו כעם יהודי, הערכים שאליהם אנחנו רוצים להיות קשורים. אנחנו צפויים להיתקל בהרבה פיתויים והסחות-דעת לאורך היום, ומבקשים שלא להתבלבל, שלא להחליף בין העיקר לבין הטפל. ואנחנו מבקשים את הצלילות והבהירות הזו מגיל 13, ועד הרבה אחרי גיל 95, בעזרת השם... מזל טוב".
איך מכינים סנדביץ'?
חברה שלי, אמא לכמה ילדים קטנים, כתבה לי כך:"אנחנו ממילא מכינים סנדביצ'ים, אנחנו ממילא שוטפים כלים, אנחנו ממילא עוזרים לילדים בשיעורי הבית. הבחירה שלנו היא איך לעשות את זה, בשמחה או בעצבים, במרירות או בהתלהבות. הרי אם יש משימות אפורות שברור שנעשה היום – למה לא להחליט שנעשה אותן מכל הלב? שנוסיף להן כוונה, ונזכור מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים עבור יקירינו?
"מאברהם אבינו למדנו לעשות פעולות שגרתיות של יומיום בזריזות ובשמחה ובהתרגשות. הפרשה מתחילה בסיפור המפורסם של הכנסת האורחים של אברהם. פרשני הפרשה מבקשים שנשים לב לפרטים: 'וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ'.
"אברהם ממהר ורץ כדי לארח אנשים זרים, וגורם גם לאחרים להזדרז ולהצטרף במהירות אל החגיגה. הוא ממש רוקד עם המאכלים לקראת האורחים שלו, כאילו זכה באיזה פרס. יותר משהאורחים נהנים, נראה שאברהם נהנה לעשות את המשימה שבגללה הוא נברא – לסייע לזולת. אברהם אבינו מלמד אותנו שהשאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו. באיזו גישה אתה מוזג למישהו כוס מים".
שליחות!
לפני כמה ימים הייתי באסיפת הורים לפתיחת השנה. ישבתי לצד עוד אימהות על כיסאות קטנים של בית ספר, כשהמורה החלה להסביר על התכניות שלה לשנת הלימודים הקרובה. הגעתי לשם אחרי יום מלא פעילות, וכך, עם הדיבור הנעים של המורה ברקע ובין הציורים הילדותיים על הקירות, מצאתי את עצמי כמעט נרדמת. ממש נלחמתי כדי להחזיק את העיניים פקוחות.
פתאום ראיתי בטלפון הודעה של אחת האימהות בכיתה: "אני בבידוד ולא אגיע. מי מסכמת לי את מה שהמורה אומרת?". ברגע אחד התעוררתי. "אני!", הודעתי לה, ומאותו רגע הכל השתנה. התחלתי לרשום נקודות: מה התקנון ומה מביאים לארוחת עשר ומה הפרטים לגבי ההסעות והצהרון ואיך חוגגים בכיתה יום הולדת.
מה קרה שם? קיבלתי תפקיד. כשיש לך משימה עם משמעות, אפילו קטנה, אתה מתמלא אנרגיה. המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו היא לעשות אותו חשוב ועוזר, כלפי מישהו אחר.
זה בדיוק מה שמנחילים לנו אברהם ושרה בפרשת השבוע - תחושת שליחות.
בסיום הערב שלחתי לכל האימהות שביקשו סיכום מפורט של אסיפת ההורים, אבל למדתי בערב הזה הרבה יותר מאשר פרטים על לוח החופשות ומערכת השעות.
ניצול זמן
למה שלושה מלאכים מגיעים לאוהל של אברהם ושרה בפרשת השבוע? פרשנינו מסבירים שאחד הגיע כדי לבשר לשרה על לידת יצחק, אחד כדי להפוך את העיר סדום, ואחד כדי לרפא את אברהם אחרי ברית המילה. ולמה זה לא מספיק שמלאך אחד יבצע את שלוש המשימות? רש"י כותב על כך: "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות".
כלומר, גם כשמדובר במלאך, נותנים לו משימה אחת בכל פעם, שליחות אחת שהוא מרוכז בה. זה לא דבר פשוט ליישום: אם אנחנו לומדים כעת – זוהי המשימה שלנו, בלי הסחות דעת. אם אנחנו מבלים זמן עם הילדים – זו השליחות, בלי לנסות להספיק עוד מלא דברים תוך כדי.
אנחנו בעידן שבו הקרב על הקשב והריכוז הופך קשה יותר ויותר. הרב ירוחם ליבוביץ' כתב שכבני אדם עלינו לזכור שאפילו מלאך לא עושה שתי שליחויות. הוא נהג לשאול את תלמידיו שאלה ממוקדת: "מה אני עושה עכשיו?". במקום לבלבל את עצמנו במטלות רבות בבת אחת, צריך להגדיר בבהירות ובצלילות מה המשימה שעומדת בפנינו כעת. בהצלחה.