מדוע ישב הסבא מנובהרדוק בבקתה שכוחה ביער, בחושך?

סמוך לישיבת "נובהרדוק" השתרע יער רחב ידיים, אליו היה יוצא הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, להתבודדות וחשבון נפש.

באחד הימים גילה הסבא בקתה עזובה. התברר, שלפני תקופת הגיעו חוטבי עצים אל היער כדי לכרות עצים, והם שבנו את הבקתה במטרה שתשמש למגוריהם בתקופת שהותם ביער.

שמח הסבא על המציאה שהתגלתה לעיניו, ומיני אז הרבה להשתמש בבקתה, הביא לשם ספרי מוסר, התייחד בה עם קונו וערך את חשבונות נפשו באין מפריע.

* * *

לילה אחד הדליק הסבא את נרו, וכהרגלו ישב ללמוד בהתעלות מתוך השתפכות הנפש ודבקות בבורא.

השעות חלפו במרוצה, והסבא לא שת לבו לזמן החולף ביעף. רוכן הוא מעל ספריו ועמל במתיקות ועריבות התורה.

אולם נר, כדרכו של נר, מכלה הוא את חלבו וכבה. כמנהג אבותיו נהג גם נרו של הסבא, התכלה בחומו ודעך.

הבקתה התכסתה בעלטת הליל.

הסבא ישב ודמם. הן הקב"ה רואהו ברגעים אלה שרוי באפילה מול ספריו המשתוקקים לנעימת לימודו, אם כן בטוח הוא בישועתו. רק סבלנות.

לפתע נפתחה דלת הבקתה.

דמות אדם נראתה בפתח, בידה נר דולק.

הסבא עקב אחר תנועות הזר המניח את הנר בפמוט הריק, יוצא אל הרוח הקרה ונבלע בחשיכה.

אינני יודע מה אתכם, אבל דומני שלבי לא היה עומד בחרדה. יער, חושך, איש זר נכנס לבקתה ללא הזמנה, מניח נר והולך... אני רק כותב והפחד מתחיל לחלחל...

אולם לסבא לא הייתה פונקציה של פחד מבשר ודם. ביטחונו העז בה' הותירו בשלוותו, והוא המשיך בלימודו ממקום שהפסיק.

מה לו אם היה זה אליהו הנביא, מלאך או סתם שליח בשר ודם שנשלח מאת ה'? הלוא מטרת השליחות הייתה להאיר את הבקתה על מנת שהוא יוכל להמשיך בלימודו, וזה בדיוק מה שהוא עשה.

בבוקר, הסבא כיבה את הנר ולקחו עמו לישיבה, שם סיפר לתלמידיו את סיפורו, הקצה לו מקום למזכרת וקראו "נר הביטחון".

הבחורים נפעמו ממידת הביטחון שהייתה לרבם, וכל אימת שהסתכלו בנר הביטחון, היה לבם בוער באש האמונה.

* * *

שנים חלפו, שריפה פרצה בעיר.

בתי העץ היו למאכולת אש, וכל ניסיונות בני העיירה לגבור את לשונות האש היו כלעג לרש.

בני הישיבה מיהרו להוציא את ספרי הקודש מן הישיבה, את ספרי התורה והתפילין. וראה זה פלא, לפתע הלכה האש ודעכה, מותירה את בנין הישיבה בשלמותו. תפילתם התקבלה!

בבניין ותכולתו לא פגעה האש, מלבד נר הביטחון שכרע מול החום העז והותך כליל.

עד מאוד הצטערו הבחורים על אובדנו של נר הביטחון, וכאבו את העובדה שלא חשבו לחלצו כשם שחילצו את ספרי הקודש.

אולם היה אחד שלא הצטער כלל. היה זה הסבא בעצמו.

"כל עוד היה לנו נר הביטחון", אמר לתלמידיו, "אות הוא שנזקקנו לו. אולם עתה שאיננו - סימן מובהק הוא שאיננו זקוקים לו עוד!"...