מי צדיק יותר? על תחרות בזוגיות

זאת לא הפעם הראשונה בה הם נתקלים במאבק המתיש הזה. היא מוכיחה לו כמה הוא לא בסדר, ועם דמעותיה, שזולגות ללא הפוגה - אין משהו שיבהיר לו את זה טוב (רע) יותר.

והוא, כהרגלו, מתכווץ ומנסה להצטדק, אבל ככל הנראה זה לא כבר יעזור, כי הוא כבר מרגיש ממש "לא בסדר", ושום הסבר לא יניח את דעתה בכל מקרה. היא ממש שבורה מזה שהוא לא מספיק ירא שמיים ולא מספיק שומר עיניים, לשיטתה. וכן, גם קשה לה עם זה שהוא לא מספיק לומד תורה, והתפילות שלו לפעמים פה לפעמים שם, מניין או לא, לאט או מהר וכו וכו'...

הוא מגיע לפגישה נוספת, שוב לבד, שוב ספוג בתחושת ה"לא בסדר" הדוחה.

למה לבד?

כי היא אומרת שרק הוא צריך טיפול, כי הוא הבעייתי, ואם רק ישנה את עצמו - הכל יהיה בסדר...

שלא תחשדו שהיא אחת כזאת שלא יודעת להודות בטעויות או לראות את פגמיה שלה. ההיפך הוא הנכון, בשגרת היומיום היא בהחלט יודעת להתנצל על מקרים בהם התפרצה או כעסה, ואפילו אם העירה על הדברים שכבר הבנתם שהיא מעירה עליהם, אבל העירה בצורה לא יפה, היא מתנצלת ומבקשת סליחה.

בסופו של דבר היא ממש בסדר בשאר התחומים, אפילו ממש טובה.

מה שאין כן בעניין ההערות לבעלה, והיכולת הנוראית לגרום לו להרגיש שהוא באמת, אבל באמת, ממש ממש לא בסדר... גם שם היא טובה, אבל לצערנו טובה להרע. וחלילה לא מתוך כוונה רעה לפגוע או לצער, זה פשוט לא בשליטתה - זהו קול פנימי כזה שמכריח אותה במלא טענות צדק יושרה וקדושה, שהיא חייבת להעיר לו ושההרגשה שלה נכונה שהוא קצת פוזל לצדדים ושיש לו קשיים בכל מיני תחומים, והיא חייבת לשמור עליו שיהיה צדיק ולא ידרדר חלילה לתהום...

אבל כפי שהוא מספר בפגישה עכשיו, זה רק גורם את ההיפך הגמור. היא פשוט מצליחה לשכנע אותו שהוא לא בסדר, ואז הוא באמת נמשך להיות לא בסדר - כמעט או לא כמעט, בעל כורחו!

(אגב, כדאי לדעת שכעין זה מובא בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' וז"ל: כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבריק ריח של הנשמות השומעים תוכחתו, כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. וכו').

"אז מה עושים?", אני שואל, ומוסיף: "הרי היא לא מעוניינת להצטרף לתהליך הטיפולי, ועל פי מה שאתה אומר, היא מאמינה שבה אין שום בעיה והיא בעצם צדיקה והכל בסדר, ורק אתה צריך להשתנות".

"נכון. בעיה", הוא עונה.

"ואתה מסכים עם זה שאתה הבעייתי פה?".

"לא!".

"אז למה היא מציירת את המציאות בצורה כזו?".

"כדי להרגיש צדיקה! כך הוא עונה ומשתתק למספר רגעים".

לפעמים, בשתיקה אחת קצרה, יש יותר מכל הפגישה כולה.

ופתאום הוא מתנער – "מצאתי", הוא אומר.

לאחר שבוע, בשעה הקבועה, הוא מגיע, נראה מעודד משהו..

"מעניין", הוא אומר, "התחלתי לחפש בה דברים טובים וגם למצוא, ואני לא מפסיק להחמיא לה על זה שהיא טובה וצדיקה ויפה ומתוקה, וצדיקה וצדיקה וצדיקה.

"בעיקר על זה שהיא צדיקה. ואתה יודע מה? זה באמת נכון, היא באמת צדיקה, ולדעתי כל הביקורת ההרסנית שהיא הפנתה כלפי זה היה רק כדי לקבל כבר הכרה שהיא צדיקה!

"באופן לא מודע היא פשוט ניסתה להראות - לעצמה בעיקר - שאני רשע לעומת הצדיקות שלה...

"ממש תיכף משהתחלתי לחפש למצוא ולהחמיא לה על צדיקות שבה במגוון תחומים – הביקורות, שהיו יומיומיות, קיבלו מינון דליל יותר.

"אני מבין עכשיו שאמנם נכון שאני לא מושלם, ויש לי מה לשפר ולתקן, אבל לא זה הגורם לביקורות הקבועות שלה, אלא הגורם הוא הקונפליקט שלה שמצד אחד היא באמת אישה מיוחדת טובה וצדיקה, אבל מצד שני היא מלאה ברגשות אשמה והדימוי עצמי שלה נמוך מאוד, והיא באופן לא מודע מחפשת דרך לחזק את דימוי הצדיקה...

"פתאום אני מולה בכבוד וברחמים, ולא בקורבנות ובהרגשת 'לא בסדר'".

"יכול להיות שזה נקרא להיות 'נותן'?", אני שואל לסיום, והוא עונה: "כן, זה החלק הבוגר שלי שיודע לתת ולהכיל".

נראה שכל מילה נוספת מיותרת.

בהצלחה.

משה קליין הוא תומך אישי ומקדם נוער ומבוגרים. לתגובות mosheklein9@gmail.co