האינדיאנים והשירות המטאורולוגי: למה אתה עושה את מה שאתה עושה?

בערבות ארה"ב חיו בשלווה כמה שבטים של אינדיאנים.

פעם בשנה, בסוף הקיץ-תחילת החורף, התארגנו כל ראשי השבטים למסע קצר אל ה"צ'יף", שהיה ראש השבטים כולם, הם ייחסו לו כוחות מיוחדים לחזות את מזג האוויר בתקופת החורף, על פיו יישק דבר בכל חורף וחורף להכריע בסוגיה החשובה האם מזג האוויר מצריך לכרות חצי יער, יער שלם או בכלל לא. ומצידו - בכל שנה, ללא יוצא דופן - מה שהוא חזה אירע בצורה מדויקת ביותר.

אחרי שנים רבות בהן הנוהל המקובל הוכיח את עצמו, קרבו ימי הצ'יף הזקן למות. הוא קרא לבנו בכורו, ואמר לו בזה הלשון: "הרי אתה יודע, בני, בעבור דבר אחד בלבד נקרא אני צ'יף בעיני השבטים וזוכה להערכתם המרובה. לולא זה אבדתי ואבד כבודי בעיני כל. ועתה הגיע זמני ללכת מהעולם הזה, ואני רוצה להעביר לך את הסוד הזה השמור ביותר שעובר אצלנו מדור לדור...".

הבן, רועד כולו מהתרגשות, מרכין ראשו בענווה והולך בלאט אחרי אביו לקומת המרתף, הצ'יף נכנס לחדר צדדי, מזיז חבית ולוחץ על איזה כפתור נעלם. מיד מסתובב לו ארון הספרים בחריקה קלה, והצ'יף מוציא מכספת חבויה שבו מפתח חלוד, מזיז את השולחן שבמרכז החדר, מסלק את השטיח שעל גבי הקרקע וחושף דלת סתרים אותה הוא פותח במפתח המסתורי. מאחורי הדלת נחשף טור ארוך ואינסופי של מדרגות שמובילות לחדר קטן ותת-קרקעי, אליו יורדים האב והבן עקב לצד אגודל, ושם - הצ'יף פותח בזהירות מחושבת כספת נוספת, ובה נחשף הסוד העצום! - - - מכשיר טלפון!

עוד הבן מתמודד עם ההלם שמשתק אותו, והצ'יף חופר באדמה, מוציא חיש קל קלף מהוה, ואומר לבנו: "זה-הסוד שלי!.. בקלף זה מופיע המספר של השירות המטאורולוגי, ומידי שנה, עם פתיחת עונת החורף, אני מתקשר ומבקש מהם את תחזית מזג האוויר לשנה הקרובה". עוד לא הספיק הצ'יף לגמור לגלות את ה"סוד", וכבר שבק חיים לכל חי.

למחרת ההלוויה המרגשת ומרובת האינדיאנים, ניגשו ראשי השבטים אל הצ'יף - הבן המוכתר החדש, ושאלו אותו עצה, מה עושים בעניין החורף הממשמש ובא.

ענה להם הצ'יף-הבן: "זה לא קל... אני עוד 'ירוק'... חכו יום ואענה לכם תשובה". ומיד רץ אחוז אמוק למרתף, להתקשר לשירות המטאורולוגי...

אחרי יום כינס את ראשי השבטים, והורה להם בארשת של חשיבות להתחיל בכריתה קדחתנית של עצים ביער, משום שהחורף הולך להיות קשה מאוד!

לאחר חודש באו אליו ראשי השבטים שוב, קצת כועסים, ואמרו לו: "חודש עבר- ואין טיפת גשם! מה עושים?". ענה להם: "חכו יום", והלך להתקשר שוב.. למחרת הורה להם בביטחון ובהחלטיות להמשיך לכרות את כל היער לפי התכנון, כי כך הוא שמע שוב בתחזית שהולך להיות חורף קשה במיוחד!

יומיים לפני סוף החורף, כשבאו להשתלח בו בפעם האחרונה ראשי השבטים, התעצבן הצ'יף המסכן והחליט לעשות מעשה ולהתקשר לצעוק על החזאים: "מה קורה אתכם?", אמר להם. "אני בניתי עליכם, ולא היה שום חורף קשה?!...".

ואז ענו לו בשרות המטאורולוגי: "לומר לך את האמת? איך אנחנו יודעים מה תחזית מזג האוויר? יש שמועה, שלפי איך שהאינדיאנים כורתים את היער שלהם - כך יהיה החורף. והשנה - האינדיאנים כרתו הכול!".

"לוט בערפל"

לוט היה דמות שנויה במחלוקת. במלבי"ם כותב שזו גם המשמעות הפנימית של שמו - "לוט", מלשון מכוסה (כמו הביטוי "לוט בערפל").

מחד - מכל האנשים בוחר בו דווקא אברהם ללוות אותו כשעוזב את ארצו ומולדתו - משמע יש בו פוטנציאל כל שהוא.

מאידך- הם נקלעים למשבר הרועים, ואברהם מגרש אותו.

מחד- לוט מגן על הרועים שלו, וחי בשקר ובתעתוע. רש"י בפרשה קודמת כתב שהזכות היחידה שעמדה לו בסדום היתה שלא גילה לאבימלך ששרה היא לא אחותו של אברהם - משמע שלבד מזה לא היו ללוט שום מצוות וזכויות!

מאידך - בפרשה אנו מגלים מסירות נפש מיוחדת במינה של לוט ע"מ להגן על אורחיו, עד כדי מסירת נפש של בנותיו.

ומצד שלישי - אולי זהו גופא מראה על ריקבון וסולם ערכים מעוות, כדברי הרמב"ן שראה ממעשים אלו "רוע לב" תהומי המונח בלוט?

אצל לוט אנו רואים סתירות עמוקות יותר, המובילות להיפך ההיגיון הבריא - אמנם הוא לקח מאברהם אבינו עליו השלום את ההנהגות החיצוניות - להכניס אורחים וכדומה, אך פנימיות העניין מוכיחה שמשהו רקוב מבפנים. המילים "סורו נא אל בית עבדיכם" אמנם מטעות ונשמעות זהות, אך כבר בהתבוננות נוספת אנו רואים שבעוד שאברהם אבינו הכניס ואירח אותם כ"ערבים" אלמונים, לוט מארח אותם כך כשהם נראים ומוגדרים כבר כמלאכים דווקא, וההבדל תהומי.

ראיה נוספת לשוני וההבדל שביניהם בכך שלוט היה מוכן להקריב בשביל כך את בנותיו לסדומיים - איבוד האיזון והפרופורציות, חוסר שיקול הדעת האינטגרלי במציאות הקיימת מהווה את אחד ההיבטים הבולטים בין הנהגותיהם של אברהם אבינו ולוט עליהם נוכל להצביע.

ה"מכתב מאליהו" (ח"ב) כתב שלוט אכן היה מרוקן ממצוות ורשע, ומה שמסר נפשו כ"כ למצווה אחת - הכנסת אורחים - לא נחשב לו, משום שהוא נתחנך לכך מאברהם אבינו, ומה שמגיע מחינוך, לא עולה לחשבון המצוות של האדם עצמו.

(על עשיו מבואר בספר חסידים שזה שכיבד לא אומר שהיה צדיק, משום שאם באמת היה מפנים ומעריך את המצווה הזו - היא הייתה צריכה להשפיע עליו גם לעוד מצוות, ומוכח שלא השפיעה) מוכח מכאן שרק דבר שאדם עושה מחשיבה עצמית שהוא יוצק לתוך ה"עשה" או "לא תעשה" שהוא "שומע" - רק זה נחשב לו למצווה, ולא ההליכה אחרי המוסכמות של הכלל ב"אפקט העדר", ולעשות משהו רק כי נתחנך לכך, או כי "כולם עושים"...

ניסוי הקופים

מסופר על קבוצת מדענים שהכניסה חמישה קופים לכלוב לניסוי. במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות. בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם אל הבננות, חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מידי המדענים. עם הזמן, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים המתוסכלים שנרטבו בגללו. עד שאף קוף לא העז לטפס על הסולם, למרות הפיתוי העצום.

בשלב הבא החליפו המדענים את אחד הקופים בקוף חדש, שדבר ראשון טיפס על הסולם. כשירד התנפלו עליו שאר הקופים והכו אותו. לאחר כמה ניסיונות כאלה למד הקוף החדש להימנע מלטפס על הסולם, אף על פי שלא היה לו מושג למה ומדוע.

אז הוחלף קוף נוסף, וההתרחשות חזרה על עצמה. כשטיפס על הסולם הוא חטף מכות מכל שאר הקופים, ביניהם גם הקוף שהגיע מעט לפניו. ואז הוחלף קוף שלישי ואחריו קוף רביעי, והאירועים חזרו על עצמם. לבסוף הוחלף גם הקוף החמישי. 

בסופו של דבר, נשארה קבוצה של חמישה קופים שמעולם לא חטפו מקלחת קרה, ובכל זאת המשיכו להכות כל קוף שהתפתה לטפס על הסולם.

אילו אפשר היה לשאול את הקופים מדוע הם מכים כל קוף שמטפס על הסולם. קרוב לוודאי שהם היו עונים: "אני לא יודע, אבל ככה העניינים מתנהלים כאן".

נחמד מאוד לצחוק על טיפשותם של קופים, אבל האם דברים כאלו לא קורים לפעמים גם אצל בני אדם?...

פרשת "וירא" היא זמן לראות ולהתבונן בעצמנו, מה אנו עושים מתוך מחשבה פנימית ובמה אנו עדיין "חקיינים" שעושים דברים רק כי "כך מקובל כאן".

"אם אני זה אני בגלל שאתה זה אתה, ואתה זה אתה בגלל שאני זה אני, אז אני - לא אני, ואתה - לא אתה. אבל אם אני זה אני בגלל שאני זה אני, ואתה זה אתה בגלל שאתה זה אתה, רק אז – אני זה באמת אני ואתה זה באמת אתה!" (האדמו"ר מקוצק).

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.