פרשת קדושים: מיקרוסקופ למעשים

לעיתים קרובות, סבור אדם שהוא עושה מעשים מתוך מקום של אמת וטוב, אולם כאשר הוא  מתבונן מעט יותר בנפשו, הוא מגלה שמאחורי המעשה הטוב מסתתרות נגיעות רבות.

רבי יהודה הנשיא העביר שיעור לתלמידיו. תוך כדי השיעור, הוא הריח ריח לא נעים של שום, שהפריע לריכוז. אמר רבי – מי שאכל שום, שיקום ויצא. נעמד תלמידו, רבי חייא, ויצא מהשיעור. כשראו התלמידים שרבי חייא יצא, עמדו כולם ויצאו אחריו. למחרת, פגש בנו של רבי יהודה הנשיא את רבי חייא ואמר לו: ציערת אתמול את אבא, בכך שאכלת שום וגרמת שכל התלמידים יצאו בעקבותיך. ענה לו רבי חייא – חס ושלום, לא אני אכלתי את השום, עשיתי זאת כדי לא לבייש את התלמיד שכן אכל (סנהדרין יא ע"ב).

שואל התלמוד : מהיכן למד רבי חייא שכך ראוי לנהוג? התלמוד מביא "שרשרת" של סיפורים: כל אחד למד זאת מרבותיו. רבי חייא מרבי מאיר. רבי מאיר משמואל הקטן. שמואל הקטן למד זאת משכניה בן יחיאל שחי כמה מאות שנים לפניו. ומהיכן למד זאת שכניה בן יחיאל? התלמוד עונה: מהקדוש ברוך הוא עצמו!...

המכנה המשותף בין כלל הסיפורים הוא, הרצון האנושי לא לבייש חבר ברבים, גם במחיר עלבון אישי. אולם מדוע מביא התלמוד מקור לכל אחד, החל רבי חייא ועד הקדוש ברוך הוא?

התשובה מאירה באור עצום את נפש האדם. 

כל רגש טוב, אפילו הטוב ביותר  שמתעורר באדם, עדיין טעון בדיקה מקיפה, האם אכן הוא בא ממקום טוב, וגם אם כן, האם ראוי להפעיל אותו בסיטואציה הנוכחית. ביאורם של דברים:

הזכרנו בעבר מספר פעמים, ש"מידות" נקראות כך משום שבכל מידה, ולו הטובה ביותר, יש להשתמש במידה נכונה. כשמשתמשים במידה טובה באופן מופרז, המידה הטובה עלולה להתהפך לרעה.

הדוגמא הפשוטה היא, שאוי ואבוי יהיה, אם הורים ירחמו על ילדם הקטן, ולא יסכימו שהאחות במרפאה תחדיר מחט לווריד, כדי לערוך בדיקת דם דחופה. מידת הרחמים חשובה מאין כמותה, אולם אל לנו להפעיל אותה בכל סיטואציה.

רבי חייא מצא את עצמו בסיטואציה בה חברו עלול להתבייש בפני חבריו. רגש הרחמים שבו התעורר, אולם עדיין לא היה ברור לו, האם מתאים לפעול על פי רגש הרחמים בסיטואציה הנוכחית. יש סיבות רבות לא להשתמש בו כעת – האם אין זו חוצפה מצדו לבטל את השיעור של רבו? ואולי באמת אותו תלמיד שנדף ממנו ריח שום זקוק ל'סדנת חינוך' מרבו, כדי שהתופעה לא תחזור על עצמה? ועוד שיקולים משיקולים שונים.

וכן, כל כך הרבה "ורידים" מחוברים למעשה אחד, ומי אמר שהמניע למעשה הוא אכן חיובי? אולי רבי חייא עשה זאת כדי לפאר את שמו?

זו הסיבה שהתלמוד מדגיש, שרבי חייא בדק אצל רבותיו האם גם הם נהגו כך, ורבותיו למדו זאת מרבותיהם, וכך עד הקדוש ברוך הוא בעצמו.

גם כאשר אדם פועל מתוך רגש, עליו להעביר את הרגש תחת ביקורת של השכל. וגם על השכל לא תמיד ניתן לסמוך, וכדאי למצוא "גב", עליו ניתן להישען ללא חשש. רבי חייא לא התנהל אך ורק לאור רגש הרחמים שהתעורר אצלו, בלי שהוא ידע שהתורה הקדושה "עומדת מאחוריו".

זו דוגמא מוחשית, כיצד ראוי לו לאדם – ולו הגדול ביותר - להעביר את מעשיו תחת מיקרוסקופ.