פרשת חיי שרה: מהו ה"דבק" האמיתי אשר מחבר בין בעל ואשתו?

הקדושה והשלמות של הבית היהודי הם מאבני היסוד של העם היהודי.

הציווי על נישואין הוא מהמצוות הראשונות המוזכרות בתורה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב', כ"ד).

ספרים רבים נכתבו בניסיון לפצח את "סוד הדבק" של חיי הנישואין, אולם אחוז הגירושין בעולם המערבי גורם לנו לחשוב שאולי הדבק המקובל בעולם אינו חזק דיו.

פרשת "חיי שרה" עוסקת בין היתר בנישואי יצחק אבינו ורבקה אמנו, ויש בזה כדי ללמד רבות על צורתו האידיאלית של הבית היהודי, ולגלות לנו את סוד הדבק המופיע בציווי – "ודבק באשתו".

ננסה לפצח את הנוסחה באמצעות גילויים שהתורה מגלה לנו ביחס לנישואי אברהם ושרה, יצחק ורבקה.

אברהם ושרה

אברהם ושרה היו קרובי משפחה (עיין רש"י בראשית כ', י"ב). התורה לא מציינת את תהליך ההיכרות של אברהם ושרה, וזאת בשונה מיתר האבות והאימהות, שהתורה כן כותבת רקע מסוים שקדם לנישואיהם.

יתכן, שאחד הגורמים המשמעותיים שחיברו ואיחדו את אברהם ושרה הוא משימת חיים משותפת שהם לקחו על עצמם. התורה כותבת על אברהם ושרה: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית י"ב, ה'). מה הפירוש "את הנפש אשר עשו"? איך אפשר לעשות נפשות? רש"י בשם המדרש מבאר: "שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אברהם ושרה שותפים מלאים במשימה אלוקית שמקיפה את כל חייהם – גילוי הבורא בעולם ובניית עם ישראל.

משימה משותפת מהווה מרכיב משמעותי באיחוד נפשות בני הזוג. כמובן, כל זה בתנאי שהמשימה גדולה יותר מאשר החיים בעצמם, כך שהיא בעצם אין סופית, וזה מה שעשו אברהם ושרה.

בפטירת שרה כותבת התורה: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, ב'). התורה מקדימה את ההספד לבכי, אף על פי שעל פניו מתאים היה לכתוב ההיפך, שהרי מטבע הדברים הבכי קודם להספד. אברהם מדגיש את הנקודה המשותפת הכי חזקה שהייתה לו ולשרה בחיים, את גדולתה של שרה ופועלה. זה מה שגרם לחיבור ביניהם, וממילא גם לבכי בעת פטירתה. אברהם בוכה לא כמו כל אדם שבוכה על אובדן רעייתו, אלא גם ואולי אף בעיקר על האובדן של שותפתו במשימת חייו.

המדרש כותב, שמזמור "אשת חיל" המפורסם, המופיע בסוף ספר משלי שחיבר שלמה המלך, זהו הספדו של אברהם על שרה (מדרש תנחומא, חיי שרה ד'). כדאי לעיין במדרש ולראות כיצד כל פסוק מבטא את השותפות של שרה עם אברהם.

אם כן, מאברהם ושרה אנו למדים, שאחד המרכיבים החזקים בתא המשפחתי הוא משימת חיים משותפת.

יצחק ורבקה

אצל יצחק ורבקה אנו רואים מרכיב מיוחד מאוד - "התמסרות אל הלא נודע". נבאר.

רוב בני האדם שואפים שתהיה להם שליטה על אירועי חייהם. אדם מתכנן מתי ומה ללמוד, מתי להינשא, איפה לגור, היכן לעבוד וכדומה. מובן שלא תמיד המציאות תואמת את התכניות, שהרי בורא עולם מוביל אותנו כפי חכמתו המופלאה, ולאף אחד אין באמת מושג מה יהיה בעתיד. ודאי שעלינו לתכנן את צעדנו ולהיות מחושבים, זו השתדלות נדרשת, אולם אנו מוכרחים להיות מוכנים להפתעות.

כאשר בני זוג מחליטים להינשא, הם מוכרחים לקבל על עצמם החלטה משמעותית, והיא: אנו מתמסרים אחד לשני, על אף שכרגע העתיד שלנו אינו ידוע. כרגע אנו רואים את החיים באור מסוים מאוד, אולם אנו מבינים שבעתיד הכל יכול להיות שונה מאשר איך שאנחנו עכשיו. אולם השוני לא אמור לשנות את ההתמסרות ההדדית.

כשזוג מחליט להינשא, הוא מוכרח לקבל על עצמו להתמסר אחד לשני בכל שינוי שבטוח יבוא. החיים מורכבים משינויים, אולם כאשר מרגישים שנכון לעשות משהו עכשיו, כדאי לעשות אותו למרות שעדיין לא ברור איך בדיוק הדברים יסתדרו בעתיד. וודאי שצריכים לקבל החלטה מושכלת, אולם אין אפשרות לתכנן הכל לפרטי פרטים, שהרי יש כל כך הרבה משתנים במהלך החיים.

כשרבקה ראתה את יצחק לראשונה, היא הייתה על הגמל. התורה כותבת: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"ד, ס"ד). "ותשא עיניה" בפשטות הכוונה שהיא הסתכלה כלפי מעלה, אף כל פי שהיא הייתה רכובה על הגמל, ומן הסתם היא הייתה גבוהה יותר מיצחק. טמון כאן רעיון - רבקה הסתכלה על האישיות הרוחנית של יצחק, על החלק הנסתר, והיא הבינה שעומד מולה אדם מרומם וגבוה, אין סופי.

מעניין לראות, שאצל יצחק ורבקה מופיעה המילה "אהבה" בפעם הראשונה, אולם במשמעותה האמתית: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כ"ד, ס"ז). המילה "ויאהבה" מופיעה, אולם מתי? בשלב השני. אחרי שהוא הביא אותה אל האהל.

הרב הירש כותב על כך בלשון מדהימה: "אף זו תכונה, אשר, ברוך השם, לא נטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה. ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין. רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו. משום כך גוברת האהבה, ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו. אך רוב הנישואין בעולם הלא-יהודי נגמרים על פי מה שהם קוראים "אהבה", ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובילות הלקוחים מהחיים, כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שלאחריהם, איך הכל אחר כך תפל וחסר טעם, מה שונה הכל מתיאור הדמיון וכו'. "אהבה" זו הייתה עיוורת, ועל כל שעל בעתיד – אכזבה. לא כן הנישואין בישראל, שעליהם הוא אומר "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה!" – שם החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה!".

"ועתה, עוד ארבע מילים אשר אין כמותן ליופי ולשגב, מאז הביא השם את חווה לאדם ועד אחרית הימים! 'וינחם יצחק אחרי אמו'. גבר בן ארבעים, שאינו מוצא ניחומים על מות אמו הישישה, הנה הוא מתנחם באשתו. זו עמדת האישה בישראל!... עם פטירת שרה, רחקה מהבית הרוח והנפש הנשית. יצחק חזר ומצא את האם באשתו. הרי זה הקילוס הנעלה ביותר שנכתב אי פעם על כבוד האישה ואצילותה, הנה הוא כתוב במעשה האבות על ספר התורה לישראל".