"כשהכומר היהודי פנה אליי, התגלה לי דבר מדהים"; היהודי המקורב לכומר מדבר

ביום שלישי הקרוב עומד להתרחש בנתב"ג מחזה סוריאליסטי - הרב שלום מלול, ראש הישיבה התיכונית אמי"ת אשדוד, יחד עם שישה מבוגרי הישיבה, יעלו על טיסה לפולין, במטרה ללוות בדרכו האחרונה את מי שמכונה "הכומר היהודי".

סיפורו של הכומר פורסם בסוף השבוע האחרון, ועל אף שיש לא מעטים שהכירו אותו בעודו בחיים, הוא קיבל משמעות מצמררת דווקא בעת פטירתו. זהו סיפור על ילד צעיר שבגיל שמונה נקטעו חייו המאושרים, עם פלישתם של הנאצים לפולין. מאז אותו יום הוא נאלץ להתמודד ולהילחם על נפשו, עד שמצא את מקומו בכנסיה הנוצרית, בה ניצלו חייו.

במשך עשרות שנים הוא שימש ככומר בעיר יפו, אך לאורך כל הדרך הייתה לו בקשה אחת – להיקבר כיהודי. כעת, כשבקשתו עומדת להתממש, יצאנו לשוחח עם הרב שלום מלול, מי שהיה מקורב אליו בשנים האחרונות, כדי לשמוע את הסיפור מכלי ראשון ולהבין מה באמת התרחש מאחורי המקרה הבלתי שגרתי הזה. 

סיפורו של כומר

הרב מלול הוא ראש הישיבה התיכונית אמי"ת אשדוד, וכבר 22 שנה עוסק בתחום החינוך, מתוך גישה של אהבה גדולה.

"במהלך השנים נחשפתי לסיפור המסעות לפולין", הוא אומר, "עברתי קורס מדריכי פולין, וכבר הצעדתי כ-30 מסעות עד כה. לאחרונה התחלתי להוביל גם מסעות לאוקראינה ולהונגריה, הכל סביב הסיפור היהודי, עם דגש על השואה והשלכותיה".

הרב מלול מדגיש כי המטרה שלו בכל המסעות היא אחת – לזכור את העבר, ויחד עם זה לשים דגש על האמונה ועל החיבור שלנו אל היהדות. "במסגרת המסעות הללו אני משתדל להפגיש את בני הנוער עם כמה שיותר ניצולים, כאשר הרווח הוא כפול – בני הנוער זוכים לשמוע את הסיפורים מכלי ראשון, מאנשים שכל כך מעוררי השראה, ומאידך - אנחנו מלווים את אותם אנשים נפלאים, וממשיכים לשמור איתם על קשר – חוגגים איתם ימי הולדת ומלווים אותם. זוהי זכות גדולה, בפרט בזמנים בהם אנו מצליחים להוציא אותם יחד אתנו למסעות, אז זו העוצמה הגדולה ביותר". 

כך, כחלק מעיסוקו במסעות בפולין, הזדמן לרב מלול לפגוש את הכומר גרגור פבלובסקי ולהיחשף לסיפור חייו המטלטל. "הפעם הראשונה בה שמעתי עליו הייתה לפני כארבע שנים", הוא משתף. "שמעתי מחבר שהדריך גם כן בפולין על כך שהוא היה אתו בקשר ואף ניסה לשוחח איתו על עברו. החבר הזהיר אותי שהכומר מסרב להיפתח ואינו מעוניין לשתף בקשר שלו ליהדות, אבל כנראה שאני הגעתי בשלב בו הוא הרגיש בשל יותר לספר ולשוחח. ביקרתי בביתו ונוצר בינינו שיח רגוע ושליו, אפילו מחויך, על היהדות. זה היה מדהים ומרגש".

(צילום: הרב אלעד פורטל)

הוא סיפר לך את סיפור חייו?

"כן, הוא סיפר לי כל פרט ופרט. שוחחנו בשפה העברית, בה הוא שלט יחסית טוב, למרות שהיה ניכר שהוא לא יליד הארץ. הוא היה צלול ממש, אפילו אמר לי שהוא עובד על הספר הבא שלו".

כאשר הרב מלול מפרט את סיפור החיים של הכומר ניכר שהוא לא מסוגל לשכוח אף פרט. "הוא נולד במשפחה דתית בפולין, בעיר ז'מוש, כיעקב צבי (הרש) גרינר, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של מנדל ומרים. בשואה הוא איבד את אביו בהיותו בגטו, אחר כך הוא עבר לעיירה איזביצה, שם הגרמנים ריכזו את היהודים, בדרך למחנות ההשמדה. הם לא הסתפקו בכך, אלא גם הקימו בורות ירי בבית עלמין יהודי, וטבחו ביהודים על סף הבורות. יעקב צבי הצליח לברוח מהגרמנים, הודות לכך שהוא ניצל לרגע את אי שימת הלב שלהם, וכך נמלט. הוא נדד בדרכים, מחפש מקום בו יוכל להסתתר. הפולנים עזרו לו מעט, אבל הם פחדו מאוד מהנאצים, לכן לא יכלו להציל אותו. מקום המפלט הבטוח עבורו היה בסופו של דבר הכנסייה, שם הוא התחבר לנוצרים בזהות בדויה חדשה – תחת השם גרגור פודלובסקי.

"עם הזהות הזו", ממשיך הרב מלול, "החל יעקב צבי לחיות חיים כפולים, כאשר בלב הוא מרגיש יהודי, אך מצד שני הוא יודע שמשפחתו כולה נרצחה, והמקום היחיד בו הוא יכול להיות בטוח הוא רק הכנסייה. כך הוא גדל שם ואף הגיע ללימודי הכמורה. רגע לפני שהוא סיים את הלימודים והוכרז ככומר, הוא אזר אומץ וחשף את יהדותו.

"יעקב צבי סיפר לי שבשלב הזה היו הדעות בכנסיה חלוקות", אומר הרב מלול, "הוא אמנם לא היה היהודי הראשון שגדל בכנסיה, ומבחינתם זו הייתה הצלחה שיהודים ממירים את דתם, אבל במקרה הזה הוא הגיע רחוק והיה בדרך להפוך לכומר. הם התלבטו אם אכן ראוי לאפשר לו להגיע לכזה תפקיד. בסופו של דבר הוחלט להכיל את הסיפור שלו ולתת לו את תואר הכמורה".

"הכומר צם ביום כיפור ואכל מצה בפסח"

הרב מלול לוקח נשימה עמוקה וממשיך לספר: "מהרגע בו חשף יעקב צבי את יהדותו, הוא לא התבייש לדבר עליה. כך יצא שבשנת 1966 הוא כתב מאמר לעיתון על סיפורו האישי. באופן מקרי לחלוטין הגיע הסיפור לישראל, ואז התגלה דבר מדהים – בניגוד למה שחשב יעקב צבי, לא כל משפחתו נספתה בשואה, אלא יש לו אח ששרד. הוא מתגורר בחיפה ומנהל אורח חיים דתי. האחים שלא ידעו זה על קיומו של זה נפגשו בעקבות הכתבה והחליטו להקים מצבה על קבר האחים, לזכר הוריהם ומשפחתם.

"בנוסף, יעקב צבי קיבל עוד שתי החלטות אמיצות. האחת – לעלות לארץ ככומר ולחיות דווקא בישראל, מתוך רצון להיות בתוך עם ישראל. כך הוא עזב את פולין, עלה לארץ וקיבל מינוי ככומר ביפו. ההחלטה השנייה הייתה כפי שאמר לי: 'נולדתי כיהודי, חייתי כנוצרי, ואני רוצה להיקבר בפולין כיהודי'. הוא הבהיר את רצונו לאנשיו בכנסייה וכן שטח את הבקשה לפני הרב הראשי לפולין. הוא אפילו שילם כסף לחלקת קבר בבית העלמין היהודי הפולני והקים מצבה הנושאת את שמו. שיא השיאים של הבקשה היה כאשר הוא ביקש שלאחר שייקבר כיהודי יקראו אחריו קדיש.

(צילום: הרב אלעד פורטל)

"אולי זה לא ברור, אבל כדי לבקש כזו בקשה צריכים אומץ בלתי רגיל", מבהיר הרב מלול, "כי הרי הכנסייה הנוצרית יכלה באותו רגע לנתק אתו מגע, ובכל זאת הוא לקח את הסיכון. כנראה שמשהו בלב לא הניח לו להישאר כומר גם אחרי מותו, והייתה לו תמיד קירבה גדולה ליהדות".

במשך השנים האחרונות המשיך הרב מלול להוביל מסעות לפולין, ובכל פעם שחלף על יד הקבר המיועד ליעקב צבי, הוא סיפר למשלחות את סיפורו המרתק. "בכל פעם מחדש כשחלפנו במקום הייתי מתקשר אליו, מעלה אותו על הקו ומבקש ממנו לשוחח עם היהודים שנמצאים כעת על 'הקבר שלו'. בכל פעם מחדש הוא היה מספר לכולם בהתרגשות עצומה: 'אתם נמצאים כעת על יד הקבר בו אקבר אחרי מותי כיהודי'. היה מרגש מאוד לשמוע את בקשתו האחרונה, שהוא חוזר עליה שוב ושוב. זו הייתה צוואתו – קבורה בבית עלמין יהודי וקדיש".

במקביל המשיך הרב מלול לבקר אצל יעקב צבי ושמע ממנו דברים מדהימים. "הוא סיפר לי על כך שהוא נוהג לצום ביום כיפור ולא אוכל חמץ בפסח. הגבתי על כך בפליאה רבה. אמרתי לו: 'אתה מדהים אותי, עוד מעט ותהיה יהודי כשר למהדרין...' ואז הצעתי לו הצעה חצופה: 'בוא תחזור עכשיו ליהדות. למה לחכות ליום המוות?' הוא שמע את הדברים וחייך, אחר כך הסביר לי שיש לו הכרת הטוב גדולה לכנסיה והוא לא יכול לעשות כזה צעד כעת. לאחר מכן אזרתי שוב אומץ והצעתי לו לקבוע מזוזה בפתח ביתו. הוא התרגש מאוד ושאל אותי: 'יהודים צריכים מזוזה?' אמרתי לו: 'בטח'. והוא נתן את אישורו".

במפגש הבא כבר הביא אתו הרב מלול מזוזה מהודרת. "שאלתי את יעקב צבי אם הוא רוצה לברך בעצמו ולקבוע, והוא השיב לי בחיוב", הוא מפתיע, "ואז לקחתי את הכיפה שלי והנחתי לראשו, אמרתי מילה אחר מילה של הברכה. כך הוא ברך וקבע את המזוזה. הוא היה נרגש מאוד באותו מעמד. באופן אישי הרגשתי שהוא עשה עוד משהו שחיבר אותו לעם היהודי, אליו הוא מרגיש מחובר כל כך".

כל זה היה לפני כשנתיים, ואז פרצה הקורונה שהובילה לכך שהמפגשים בין הרב מלול לידידו הקשיש הפכו לטלפוניים בלבד. "שוחחנו בקביעות בטלפון, כשאני דורש בשלומו ומבקש לשמוע שהכל בסדר. בחודשים האחרונים מצבו הבריאותי לא היה שפיר, והפעם האחרונה בה שוחחנו הייתה בתקופת ראש השנה, כשאיחלתי לו שנה טובה".

(צילום: הרב אלעד פורטל)

(צילום: הרב אלעד פורטל)

מעט מן האור

קולו של הרב מלול רועד כשהוא מספר בכאב: "היה לי חלום להביא את יעקב צבי לישיבה שלנו, להפגיש אותו עם בני הנוער ולארח אותו אצלי לשבת. עד לרגע האחרון פיעמה בי האמונה שהוא יחזור ליהדות, עד לפני הסוף. חשבתי לעצמי שאם הוא ישתף פעולה – בבקשה, ואם לא – אז אכבד את רצונו. אבל לצערי לא זכינו לכך, ובשבוע שעבר נודע לנו על פטירתו".

יחד עם זאת מציין הרב מלול שאי אפשר שלא להתרגש מהמקרה הנדיר והמרגש כל כך. "הכומר נפרד מהנצרות וחזר אל חיק היהדות. אמנם הכנסייה ערכה לו טקס פרידה ביפו, לפני שבוע, ובשבוע הבא יערכו לו גם פרידה בפולין, אבל מיד לאחר מכן הוא יימסר לקבורה יהודית ויקראו עליו קדיש. הוא בעצם עוזב בכך את הנצרות וחוזר אל הבית שגדל בו, אל ברכי היהדות.

"אני חושב", הוא מוסיף לאחר הרהור, "שהמשמעות של המעשה שהוא עשה כאן היא אדירה. זו גבורה יהודית לכל דבר. אמנם הוא חי חיים נוצריים, כנראה שלא הצליח להתמודד עם הניסיון, אך עצם רצונו למות ולהיקבר כיהודי – אין לו אח ורע. הרי הוא ידע היטב שאם רק ייקבר כנוצרי, הוא יקבל כבוד לאין שיעור וייקבר בחלקה המיועדת לכמרים, עם כל התפאורה שהם יודעים לעשות. ובכל זאת הוא ביכר קבורה יהודית צנועה בבית עלמין יהודי, עם קדיש. זה מה שהוא רצה ולא יותר".

כמנהל ישיבה, איזה מסר אתה מעביר לתלמידיך בעקבות סיפור כזה? הרי מצד אחד כמו שציינת יש כאן גבורה, ומצד שני זה סיפור על יהודי שהפך לכומר...

"זו שאלה טובה, אבל דווקא כשאני משוחח עם תלמידיי אני משקף להם שמבחינה מסוימת זהו סיפור של כל אחד מאתנו. הרי לכולנו, ובפרט בגיל ההתבגרות, יש עליות וירידות רוחניות. ולא, לא תמיד אנו נלחמים מספיק על הזהות היהודית שלנו. והנה כאן עומד כומר, ובתעצומות אדירות מול הכנסייה וכל העולם, אומר לכולם: 'חברים, הייתי אתכם רק באופן זמני. כעת אני חוזר לאמת הפנימית שלי, לעם שלי'. זה המסר שאנו צריכים ללמוד – כמה שמוטל עלינו להקריב בשביל היהדות שלנו. שאלו פעם את הרב שך זצ"ל למה אנו מברכים מידי בוקר 'שלא עשני גוי' ולא 'שעשני יהודי'. התשובה של הרב מלמדת אותנו הכל – 'הקב"ה עושה שלא תהיה גוי, אבל אתה עושה שתהיה יהודי'. כל אחד מאתנו צריך לשאול את עצמו – מה הוא באמת עושה כדי להיות יהודי? האם באמת אנו מסורים למטרה הזו? האם אנו  באמת עושים את כל מה שמוטל עלינו?

"ויש גם מסר נוסף שמסתתר כאן – כאשר יש מישהו שסטה מהדרך, אסור לנו לדחות אותו, אלא רק לאהוב ולקרב. מותר להגיד לו שחולקים עליו, אבל בשום אופן לא לנתק את הקשר. כשיש אהבה והכלה, רואים בסוף פירות. במקרה הזה אפשר לראות שהכומר חי במשך שנתיים עם מזוזה בפתח הבית. מי יודע כמה זכויות המזוזה הזו רשמה לו בשמיים? אילו הייתי חי לפי הסטיגמות ואומר: 'הוא כומר ואני יהודי דתי, ולא מתקרב אליו', או אולי אפילו משדר ביקורת גלויה, אז ייתכן שהיינו רק מתרחקים. ההכלה האמתית שאנו יכולים לתת לחברינו היא כדבריו של רבי אלימלך מליז'ענסק – לראות את מעלתם ולא את חסרונם. כך עלינו לחיות כיהודים, ולזכור תמיד שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".