חש דכדוך או דיכאון חורף? הנה 3 טיפים מנצחים לעזרה ראשונה

השבוע קיבלתי הודעה בהולה: "האם אני יכול להגיע אליך? עכשיו!!!", כותב לי אפרים (שם בדוי) לפני חודשיים אפרים יצר איתי קשר, רצה להתחיל תהליך טיפולי. קבענו לדבר שוב "אחרי החגים" ולקבוע מפגש. אך מה זו הבהילות הפתאומית?!

שעתיים לאחר מכן ישב אפרים בקליניקה. "זו תופעה מוכרת אצלי", הסביר את התחושה שדחפה אותו לבקש טיפול חירום. "בחודש החגים קיפץ משבת לחג, ומחג לשבת. היה נפלא. החיים זהרו. והנה אחרי החגים, לקראת החורף הארוך, עם השקיעה שמקדימה, והעננים האפורים שמכסים את השמים, הכל צנח בפתאומיות.

"אין לי חשק לקום בבוקר", הוא יורה צרורות. "אני מרגיש כל היום תחושה מוזרה בגוף, לא מוצא סיפוק בשום דבר, מי בעולם צריך אותי? ואם אני אמות, למי זה יהיה אכפת?!"

והנה שלב ההלקאות העצמיות: "למה כולם חיים באושר ובשמחה, ורק אני מדוכא?! אני אשם. אני מזניח את עצמי כבר זמן רב".

הפגישה הראשונה הסתיימה. עדיין אינני מכיר את אפרים כראוי, אך השיחה הקצרה שלנו במפגש ההיכרות הביאו לו הקלה גדולה. ברצוני לחלוק עמכם את המילים, שתפו אותם עם מי שזקוק להם.

מתוקף היותנו אנשים, רגישים ואנושיים, רובינו המוחלט נתקל בתופעה הזאת. קוראים לה "תחושות דכדוך", והיא קיימת ברמות שונות. לתחושה הזו יש מטרה חשובה מאוד.

"הכרתי ילד עם תסמונת נדירה. ילד חכם, מוכשר ואינטליגנטי, אך בגלל התסמונת שלו, לא ידע לקשר את תחושת הרעב עם הצורך לאכול. זה נורא! אם לא דאגו להזכיר לו לאכול, היה עלול למות מרעב. אמיתי לגמרי.

כמו ש"רעב פיזי", היא תחושה טבעית, אנושית, כי הרעב מנחה אותנו לאתר אוכל על מנת להתקיים, "רעב רגשי" (ובתרגום חופשי: דכדוך) הוא רגש אנושי ונחוץ. הוא מכוון אותנו לאתר אוכל לנפש ולנשמה. אחרת – לא היה לשום נברא את הצורך לחפש למלא את שליחותו בעולם.

כאשר אתה חש תחושת דכדוך, תשווה את זה לרעב רגשי. ולכן, הקפד על 3 הכללים הבאים:

1. קבל את התחושה ואל תשפוט את עצמך

כמו שב"רעב פיזי", לא עולה בדעתך לשפוט את עצמך על כך שאתה רעב - כך גם ב"רעב נפשי". כל המשפטים בנוסח: "למה אתה מדוכדך? לא חסר לך כלום!" אינן תורמות מאומה. הן כן מעצימות את הניכור. אדם ששומע כאלה משפטים, גם אם הוא אומר אותם לעצמו, חש ניכור ("לא באמת איכפת לי ממך"), בדידות ("אף אחד לא מבין אותך"), ורגשי אשמה ("אתה אשם בזה! תפסיק כבר!")

במקום לחוש תחושות אלו - קבל את העובדה שאתה מרגיש רגע שאנושי, שהוא טבעי לגמרי.

2. תודה בזה, ואל תתכחש!

כמו ב"רעב פיזי", כאשר אתה באמת מרגיש רעב, אתה מבין שאין טעם להתווכח עם התחושות, ככה גם ב"רעב נפשי". המחשבות בנוסח: "אני סתם מדמיין, אני צריך להפסיק עם המחשבות הללו", לא מועילות כלל. מקסימום הן דוחות את הטיפול למועד מאוחר יותר. (וכמו ברעב, ככל שהזמן עובר – הרעב גובר, ואיתו יחד כל התחושות הגופניות הנלוות, חולשה, כאב ראש, בחילות וכו')

במקום זה, תגיד לעצמך: "אכן, אני מרגיש תחושת דכדוך, ריקנות".

3. תסכים להשהות, ואל תילחם!

כאשר אתה רעב "רעב פיזי", אתה מסכים להרגיש רעב ולא מנסה להילחם בזה ולהרגיש שבע, כך גם ב"רעב נפשי". אין טעם שתילחם עם הדכדוך, בנוסח: "רגשות הדכדוך, לכו ממנו! תרפו ממני! תעזבו אותי! אני לא רוצה להרגיש ככה". זה תפל. חסר תוחלת.

במקום זה תגיד לעצמך: "אני מוכן להרגיש את הדכדוך שלי, הוא אומר לי משהו על עצמי, ואני רוצה להקשיב לו".

כאמור לעיל, הדכדוך, כמו הרעב, מזמין אותך להשביע את הנפש שלך. בא תחשוב כיצד אתה משביע אותו!

חש תחושת דכדוך? 3 טיפים לעזרה ראשונה

1. תחשוב על הדברים הטובים בחיים שלך, על ה"יש" שלך, על אנשים שיקרים לך בחייך, על אנשים שאתה יקר להם בחייהם.

2. תחשוב על משימות שימלאו אותך בסיפוק. משימות שאתה שמח לעשות אותן.

3. ממש כמו ברעב פיזי, לפעמים עד שאתה מכין לעצמך את הארוחה, אתה זקוק למנות קטנות כדי להשקיט את הרעב. כך גם בתחושת דכדוך, לפעמים – עד שאתה מוצא את הדבר הגדול, חפש לעצמך משימות קטנטנות שימלאו אותך בסיפוק. אולי לימוד קצר, אולי מעשה חסד קטן, אולי לעשות משהו אחר מועיל.

המעשים הקטנים הללו לא ישביעו אותך לאורך זמן, אך יספקו לך את טווח הנשימה שאתה זקוק לו, כדי למצוא את הדבר הנכון כדי למלא את הנפש שלך בסיפוק.

וככלות הכול, כשמצב דכדוך מחמיר, עלינו להכיר בכך שאנו זקוקים לסיוע חיצוני, מישהו מקצועי שיעזור לנו להתמודד נכון.

אחת המתנות הגדולות שאפשר להעניק לאנשים במצבים כאלו, היא היכולת לשתף אחרים במה שהם חווים. דווקא הלגיטימציה של החברים, והקבלה האמיתית של העצמי, ההבנה שאין צורך לשפוט את מה שקורה לי אלא לקבל את זה כמצב אנושי וטבעי, עשויה להרגיע מאוד, וכבר מפחיתה חלק גדול מעוצמת הסבל.

הרב יצחק פנגר: אם אתה שואף לשלמות – תכנס לדיכאון: