"בעלי נדקר בגב, ובכל זאת החלטנו להישאר": החיים שאחרי הפרעות בלוד

שכונת "רמת אשכול" בלוד עלתה לכותרות לפני כחצי שנה, כאשר הפכה למוקד סוער של פרעות ואלימות נגד יהודים. בתי כנסת נשרפו, רכוש בבתים הושחת, תושבים נפגעו בגופם ובנפשם, וחוו ימים סוערים במיוחד. במקביל, המדיניות ה'מכילה' של המשטרה הכאיבה אפילו יותר. אולם דווקא שם, ברגעים הקשים, התגלתה גבורת נפש אמיתית. מתנדבים רבים זרמו פנימה כדי להגן על התושבים ועל בתיהם, בני השכונה - צעירים וותיקים התמודדו יחד, החיבוק הגדול הגיע מכל רחבי הארץ בדמות שפע של אוכל ופינוקים, ומול הרצון מן הצד השני לפגוע ולהחריב, התגלה טוב גדול.

כיום, כמה חודשים אחרי, תושבי השכונה לא עוזבים לשום מקום. הם ממשיכים דווקא כאן, ומרגישים את תחושת השליחות אפילו יותר. גיל גבאי, שמאיר בעלה נדקר וסובל מאז מפוסט טראומה, רואה מחלונה יום יום את המסגד ממנו התחיל הכל, אך לא מוותרת. אביגיל שטקל - שהיא ובני משפחתה החליטו לעבור למקום דווקא בעקבות הפרעות, מספרת על הבחירה המאתגרת. אמונה לנדאו - שהיתה רכזת הקהילה, מסבירה על הפעילות הענפה במקום, והרב איתמר בן יעקב, רב הקהילה ברמת אשכול, מדבר על הרוח הגדולה שמובילה את הכל.

משפחת גבאי

הפנינה של לוד

"שכונת רמת אשכול הוקמה לפני כ-50 שנה, והיתה הפנינה של לוד", פותח הרב איתמר בן יעקב את דבריו. "היו בה 7 בתי כנסת מלאים, השייכים למגוון עדות - גרוזינים, מרוקאים, בוכרים, הודים ותוניסאים. לאורך 20 שנה היתה השכונה פורחת ומבוקשת, עד לשינוי שהתרחש. מודיעין ושוהם נבנו, רבים עברו אליהן, ומנגד - מדינת ישראל חיפשה היכן לשכן עשרות משת"פים בתוך תחומי הקו הירוק, ושכונת רמת אשכול נבחרה לצורך כך. בין לילה גילו תושבי רמת אשכול כי יש להם שכנים חדשים, מתרבות 'קצת' אחרת. מצב זה הוביל לעזיבה של משפחות יהודיות נוספות, ולירידה דרסטית של מחירי הדירות באזור. תושבים ותיקים ועולים חדשים, שלא היתה להם אפשרות לעבור, מצאו את עצמם תקועים עם דירות בשווי אפסי. כך נוצר מצב בו מתוך כ-1,000 דירות בשכונה, נותרו 120 של תושבים ותיקים, 60 של בני העדה האתיופית, כשכל השאר מאוישות על ידי תושבים ערבים".

הרב איתמר בן יעקב

הנותרים בשכונה, מצאו עצמם מתמודדים עם מציאות יומיומית של אלימות ופשע. מכות סתם כך באמצע הרחוב היו עניין שבשגרה, כל מה שלא הוכנס הביתה נגנב, והתחושה הכללית היתה קשה. "לתוך המציאות הזו, נכנסו לפני כ-10 שנים המשפחות החדשות", ממשיך הרב. "זה התחיל עם שתי משפחות צעירות, שהחליטו לתת רוח גבית לוותיקי המקום, והיום יש כאן כ-70 משפחות, 50 בחורים במכינה הקדם צבאית, ו-85 סטודנטים ובוגרים, אשר הגיעו למקום מתוך תחושת שליחות".

עד לרגע הפרעות, היתה מטרת התושבים אחת. "המשימה שעמדה מול עינינו היתה לעזור לאחינו הותיקים, הסובלים בעל כורחם. העובדה שהגענו לגור בשכונה לא מתוך כורח, אלא מבחירה, הביאה איתה תחושה של עוצמה וזקיפות קומה, והשפיעה גם עליהם. עם השנים, גרמה הנוכחות שלנו במקום לידי כך שהאלימות הפיזית כמעט ופסקה. לא רק יהודים, אלא גם ערבים, שמחו על כך שיש פחות יריות באוויר, פחות נהיגה פרועה, והרבה יותר ביטחון ברחובות. ערבי מבוגר אחד, למשל, שראה את אחד הבחורים מהמכינה מנכש עשבים בכניסה לבניין, אמר לו 'חיכיתי שתחזרו'. סיפר לי גם אהרון אטיאס, מנכ"ל עיריית לוד, שבאחד הימים הגיעה אליו קבוצת תושבים משכונת הרכבת בעיר, שכונה המאוכלסת על ידי ערבים בלבד, בבקשה שיקימו גרעין גם אצלם. הם ראו עד כמה מאז שהגענו לרמת אשכול הכל השתפר, ורצו רוח חדשה כזו בשכונה שלהם".

איך דבר כזה יכול להיות?

"כשלא מקשיבים לתקשורת, זה יכול להיות. בתקופת 'שומר החומות' הוצגנו באור שלילי מאד, כאילו באנו לגרש מכאן את הערבים. אנחנו בוודאי מאמינים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אבל לא הגענו לכאן כדי לגרש מישהו מהבית שלו, אלא על מנת לדאוג לותיקים ולהאיר איפה שרק אפשר. מי שרואה את האמת מקרוב, יכול לבקש אותה גם לעצמו, למרות העובדה שאנחנו יהודים והם ערבים. צריך גם לזכור, שההסתה הרבה בשכונה עוררה את המהומות, וכי בלעדיה המצב כנראה היה נראה אחרת". 

מבינים בכוח

עם פרוץ המהומות, מצאו תושבי השכונה את עצמם מותקפים בעוצמה בכמה חזיתות: אלימות מצד תושביה הערבים של השכונה, אוזלת יד מצד המשטרה, וגם האשמות נגדם מצד גופי התקשורת השונים, ואפילו מצד השלטון.

איך בסופו של דבר הצליחו להשקיט את הרוחות הסוערות במקום?

"הפרעות הסתיימו כאשר בליל שבת ירו לוחמי מג"ב כדור גומי על רגלו של אחד המתפרעים באזור המסגד. זהו. ברגע שהיה שדר של עוצמה וכוח, הכל הסתיים. בכלל, אנחנו מרגישים היטב שכאשר אנחנו באים בשדר של חוזק ונחישות, גם בלי לעשות דבר, שכנינו מבינים זאת היטב, ונראה כי למוסדות השלטון יש את האפשרות לשדר את זה כשהם רוצים".

דווקא במקום הזה, חווים תושבי השכונה חוסר אונים מתמשך. "אנחנו מנהלים עכשיו, למשל, מאבק הזוי, על בית שנשרף ונבזז, אשר התיק נגדו במשטרה פשוט 'נעלם'. נראה כי מישהו רוצה לסגור את התיק כמה שיותר מהר, וברור שנוצר כאן ההפך הגמור מהרתעה של הפורעים".

דירה לפני ואחרי

מה אפשר לעשות במצב כזה, של חוסר אונים מול מי שאמור להגן עליכם?

"עם הזמן הבנו שהפתרון הוא הרבה יותר רחב, מאשר לדרוש עוד שוטר או עוד ניידת. הפתרון האמיתי נמצא ברוח העומדת מאחורי הדברים, ואותה צריך להבריא. מול התחושה הפחדנית של התקפלות ובריחה, באנו להביא תחושה של עוצמה וצמיחה. מבחינתי, הקב"ה מעביר פה מסר שזו הארץ שלנו - אם נברח מחבל עזה זה יגיע ללוד, ואם נברח מלוד זה יגיע ליפו. ברגע שאנחנו בורחים, הם מתפשטים, כי כוח מנצח. אבל אנחנו לא מחפשים לפעול בכוח, אלא בעוצמה, הנובעת מהאמונה ברצון ה' שנהיה פה. אז נכון שהרשויות לא פעלו כפי שציפינו, אבל ברגע שהם הרגישו את העוצמה הזו, גם אצלם נפל קצת האסימון. בכלל, אני רואה אותנו כחוליה בשרשרת. סבא רבא שלי נשרף בתקופת השואה בתוך המאפיה שלו יחד עם אשתו וששת ילדיו. גם אותנו ניסו לשרוף, והצליחו לעשות זאת לרכוש, אבל ברוך ה' נשארנו חיים, ולא עוד - אלא שאנחנו גדלים ומתעצמים. כמות המשפחות פה גדלה, יש יותר לימוד תורה מאשר לפני כן, האמונה שלנו התחזקה, ואנחנו מחכים למשפחות נוספות בעזרת ה'. ההבנה הזו שאנחנו בונים ומתקדמים לקראת מצב טוב יותר, נותנת לנו כוח לגדול ולהתעצם למרות כל הקשיים, והרוח האיתנה הזו היא שתוביל בסופו של דבר לשינוי גם בדרגים הגבוהים יותר".

מאיפה מוצאים כוחות לכל ההתמודדות הארוכה הזו?

"מקור הכוח שלנו הוא האמונה בקב"ה, ואמונה בטוב שיש בעם הזה. בזמן הפרעות הגיעו מתנדבים רבים לעזור לנו, ויש אפילו אחד שטס במיוחד מארה"ב כדי לבוא ולסייע במה שאפשר. אני זוכר גם איך בשבת שאחרי הפרעות ראיתי מולי מתנדבים חרדים שהגיעו, ומן הצד השני חיילת חילונית. היתה כאן התגייסות רחבה מאד, והיא נתנה לנו כוח. אנשים שלחו חבילות מזון, ארגזי מטפחות כדי לפנק בהם את הנשים, ומה לא. בנוסף, באיזשהו שלב הבנו שאנחנו כבר לא אנשים פרטיים שבאים להציל את השכונה, אלא שליחים של עם ישראל. ה' שם אותנו בחזית, כדי לנסות להאיר בעם הזה את הכוחות שיש בו, וזו משימת חיים. לא ידענו שנבחרנו לכך ולא היינו מודעים לעובדה שיש לנו את הכוח לזה. אפשר לומר שבאנו כדי להשלים מניין, ומצאנו את עצמנו שליחי ציבור. אבל אם אנחנו לא נחזיק מעמד, זה יפגע ברוח של המדינה כולה, ולכן אנחנו ממשיכים להתקדם בלי לוותר".

הרב ואשתו עצמם הגיעו ללוד לפני כ-4 שנים, מיישוב מרווח ונוח, בו הם גרו בבית פרטי עם חצר. "אנחנו חיים פה עם 8 ילדינו בשביל המשמעות שיש במגורים כאן. נכון שפחות נוח להיות במקום כזה, ומשלמים פה מחירים, אבל אלה חיים של שליחות, והילדים שלנו סופגים את זה. מאור הפנים לשכנים הותיקים, פרוייקטים רבים של עשיה וחסד, ובכלל - העובדה שיש עוד שכן יהודי בבניין, הם אלה שמשכו אותנו למקום, והם מהווים מתנה גדולה גם עבורנו".

את המשך החיים במקום, רואה הרב בן-יעקב במבט חיובי לחלוטין. "היום, חצי שנה אחרי הפרעות, גרים פה יותר יהודים מאשר קודם לכן. מעבר לכך - אנחנו מסתכלים קדימה, למרות כל הקושי והאתגר. שירותי הרווחה עבדו פה קשה מבחינה פסיכולוגית, ומצד אחד החיים לא בדיוק חזרו למסלולם, אך מן הצד השני - אנחנו ממשיכים בעוצמה. אם לפני 15 שנה אנשים פחדו לצאת כאן מהבית, ותמיד הגיעו למקום שתי ניידות משטרה יחד מרוב חשש, אז היום אין את הפחד הזה. אם לפני 10 שנים היו פה רק 2 משפחות צעירות, אז היום מדובר בקהילה שלימה, עם תלמוד תורה, בית ספר, כפר סטודנטים ומכינה קדם צבאית. יש כאן אימפריה של תורה, חסד ואהבת ישראל, והיא רק תמשיך לצמוח". 

תלמוד התורה שנשרף (צילום: אריה קונץ-חלימי)

אימפריה של חסד

על אימפריית החסד במקום, מספרת אמונה לנדאו, מי שהיתה רכזת הקהילה עד לא מזמן. "קודם כל, יש לנו את פרויקט 'אמץ שכן', בו כל משפחה או קבוצת סטודנטים דואגים לאחד השכנים", היא אומרת. "הם קופצים אליו מידי פעם, שומרים על קשר רצוף ככל האפשר, ולפעמים מתוך כך גם מתגלים צרכים שונים. זה יכול להיות צורך בתיקון קטן בבית או במילוי טפסים מול הרשויות, ושם אנחנו נרתמים לעזור. בנוסף, יש פה כמה חבר'ה צעירים שיוצאים פעם בשבועיים בשעת בוקר מוקדמת לשוק הסיטונאי, מביאים משם פירות וירקות במחירים זולים ומוכרים אותם לתושבי המקום, ויש גמ"ח נוסף המחלק מצרכים לשבת כל יום שישי. אחת מנשות הקהילה גם החליטה לקחת על עצמה את נושא העזרה מול הרשויות והשירות הלאומי, החל מסיוע בתשלום חשבון חשמל, דרך חידוש תעודת זהות, וכלה בתהליכים מורכבים יותר". 

הכוח הצעיר בקהילה, המורכב מסטודנטים רווקים ונשואים, פועל גם הוא במרץ. "הם מפעילים מועדונית וחוגים לילדי הקהילה הותיקה. הוקמה כאן גם גינה קהילתית לגידולים חקלאיים, ואף לילדים היה חוג חקלאות, כחלק מפעילות המועדונית", אומרת אמונה. אף בנוגע לנראות של הבניינים הישנים, מצאו צעירי השכונה דרך לעזור. "מדובר בפרויקט 'מייק אובר', אשר החל לפני כ-5 שנים בצביעת חזיתות של בניינים ומספור ברור של המבנים, והמשיך לשיפוץ של חדרי מדרגות, שיקום חצרות, ייסוד של ועדי בתים והקמת ועדה המקדמת את הנושא. ברגע שהעיריה ראתה את נכונות התושבים לפעול, היא הצטרפה לעזור, וכיום אנחנו נהנים מתמיכה רחבה יותר לרעיון, וקשר ישיר עם העיריה לטובת הרעיון".

יוזמה מרגשת במיוחד, אשר פעלה עד לשנים האחרונות רק ברחבי לוד וכבר הספיקה להתרחב לכל רחבי הארץ, לזכרה של רנה שנרב הי"ד, נקראת בשם "פרויקט שולחן שבת". "בכל שבוע מגיעים משפחות ובוגרים מבני המקום, לסעוד את סעודת השבת עם ותיקים מהשכונה שאין להם מה או עם מי לאכול. מעבר לייחודיות שיש בסעודת שבת עצמה, נוצרת במקום אווירת יחד, המפרה את הבדידות הקשה שחלק מן התושבים חשים במהלך השבוע. אגב, גם הכנת האוכל עבור הסעודה מתחלקת בין משפחות מתנדבות".

בית כנסת שנשרף

בנוסף לכל זאת, זוכרים בני הקהילה לציין בשכונה את החגים השונים. "בכל חג אנחנו עוברים בכמה שיותר בתים יהודיים, ומחלקים סממנים הקשורים אליו. זה יכול להיות תפוח בדבש לקראת ראש השנה, נרות בחנוכה, כולל הדלקת נרות יחד עם השכנים, משלוחי מנות בפורים ועוד. החלוקה הזו ממשיכה את הקשר שאנחנו כל כך משתדלים לטפח עם התושבים. מעבר לכך - יש הרבה יוזמות פרטיות. לא מזמן, למשל, היה ילד מהקהילה הותיקה שחגג בר מצווה. שכן אחד לימד אותו את הקריאה בתורה ונסע איתו להנחת תפילין בכותל, מישהי אחרת הכינה לו עוגה מפוארת, ואדם נוסף דאג לארגן עבורו אירוע עם חברים. עוד אחד דאג לאווירה לקראת השבת, והיו שווידאו כי הנער יקבל סרטון ברכה מראש העיר, שהוא כל כך אוהב. זה היה אוסף של נתינות קטנות לאירוע, שבסופו של דבר ריגש את כולנו מאד".

כל כך הרבה עשיה, בקהילה כזו קטנה?

"כן, והאמת היא שזה מה שמחזיק פה את האנשים. כאשר אדם רואה כמה טוב יוצא מהמעשה הקטן שלו, זה נותן לו עצמו כוח, ואפילו היוזמות הקטנות עושות המון. יש, למשל, מי שבוחר להשלים מניין בבית כנסת מסויים, ומקפיד על כך, ועבור שאר המתפללים זה עולם ומלואו. אישה שמחליטה ללמוד בחברותא עם שכנתה הותיקה - לפעמים זה ממש להאיר את החיים לבנאדם אחר. גם מי שלא מתאים לו לתת בשלב מסוים - עצם הנוכחות שלו במקום מחזקת. ועוד לא דיברנו על תרומה בנושאי הביטחון, שיעורי התורה, עשיה בתוך הקהילה הצעירה ועוד. אפשר לתת פה בכל כך הרבה תחומים, וכל אחד מוצא את מקומו".

סכין בגב

גיל גבאי, המתגוררת עם בעלה וילדיה בשכונה כבר 9 שנים, עוברת טלטלה קשה מאז תקופת הפרעות, ובכל זאת בוחרת להישאר במקום. "הגענו ללוד מתוך מטרה ברורה להתחבר לעם ישראל ולדאוג לכך שיהודים יוכלו ללכת בכל מקום בלי פחד", היא פותחת. "לאורך השנים הפכנו לחלק מהקהילה ויצרנו קשרי חברות חזקים עם השכנים הותיקים. השכנים הערבים, מצידם, הבהירו לנו את גבולות הגזרה כבר כשהגענו. הם הודיעו איפה אסור לנו לחנות, הילדים שלהם שיחקו מידי פעם בכדורי גומי וירו לנו לתוך הבית, אך הבנו שזה חלק מתרבות הכוח בה הם חיים, ולא עשינו מזה יותר מדי עניין".

אלא שבתקופת הפרעות, נגעה בהם המציאות באופן קשה. "אנחנו גרים סמוך למסגד ממנו יצאו ההפגנות. ביום הרביעי לפרעות, אחרי תפילת שחרית, הלך מאיר בעלי להביא את הרכב שלנו, שהיה מחוץ לשכונה. כמה בחורים החלו לזרוק לעברו סלעים גדולים, אך לא הצליחו לפגוע. בשלב מסוים, הוציא אחד מהם אולר עם סכין ארוכה, והתקרב לעברו. מאיר ניסה למנוע את התקיפה, וכשראה שאין באפשרותו לעשות זאת, החל לברוח. אולם התוקפים היו חזקים יותר, והוא נדקר בגבו. מי שהציל אותו היה אדם שבדיוק פרק סחורה במקום, אשר היה עם סכין ביד לצורך עבודתו. הוא איים על התוקפים שאם לא ילכו משם, הוא יבוא להיאבק מולם, וזה מה שהבריח אותם והציל את חייו של מאיר".

בביקור של הרב לאו

את המציאות האיומה ראתה גיל מחלון ביתה. "שמעתי קריאות 'אללה אכבר' והלכתי לראות במה מדובר", היא נזכרת בכאב. "התקשרתי למשטרה, אך הם לא הגיעו. הרמתי טלפון גם למד"א, והם הסבירו שיוכלו להיכנס למקום רק עם ליווי משטרתי. בלית ברירה, פניתי לחברי הקהילה שיחלצו לקראת מאיר לעזרה, זה היה חוסר אונים נורא".

מאז, החלים מאיר מהפציעה בגבו, אך בנפש פנימה הסיפור לא נגמר. "הוא סובל מאז מפוסט טראומה ומתקשה לתפקד. אנחנו מטפלים בעצמנו ובילדים ככל האפשר, כמובן, והיו גם שבועות שלא היינו כאן, כדי להתאוורר. הילדים עדיין חוששים קצת, ובהתחלה יצאו מהבית רק עם גז מדמיע. היום הם הולכים עם מכשיר סלולרי לכל מקום, ומודיעים כשהם מגיעים אליו. בכלל, הידיעה שהמציאות יכולה להתפוצץ שוב בכל רגע היא קשה. ערביי המקום קיבלו את המסר שהפרעות משתלמות, שאין להם מה להפסיד. יש לנו מחשבות על מעבר דירה, אבל לא קל לעזוב מקום שהיינו בו 9 שנים ולהתחיל הכל מחדש".

מה משאיר אתכם כרגע ברמת אשכול?

"בעיקר אמונה שהדבר הנכון הוא להמשיך לחיות כאן, ולא להשאיר את הותיקים לבד. אנחנו אולי יכולים ללכת, אבל להם אין אמצעים כדי לקום ולעזוב. זו החזית של אזור המרכז, ואם נעזוב - זה לא ייעלם, אלא יתפשט הלאה. היה, למשל, דיון בקהילה אם לבקש מעכשיו ליווי משטרתי או אבטחה פרטית, אבל החלטנו שאי אפשר לחיות ככה, ושחשוב להמשיך את החיים כרגיל. לפני כמה שבועות נעשה ניסיון נוסף לארגן הפגנה ליד המסגד, והמשטרה באה באופן נחוש ועצרה את זה ברגע. כאשר אנחנו נמצאים בעמדה נחושה וממשיכים להיות כאן, הם מבינים זאת היטב".

מה נותן לך כוח להתמודד עם המצב ביום יום? 

"עם ישראל, שכל כוחות הטוב שלו מתגלים כאן. בשבועיים שאחרי הפרעות באו לגור איתנו מתנדבים, כדי לתת לנו תחושה בטוחה יותר, וברמה היומיומית מגיעה בחורה כדי להיות עם הילדים, ועוד בחור שמלווה את הבן שלנו. אנשים כל הזמן משתדלים לעזור, והתמיכה הזו נותנת לנו הרבה כוח. בנוסף, כרגע כמשפחה אנחנו במשבר, אבל אני מאמינה שנעבור אותו. יש לנו אמונה חזקה בצדקת הדרך, ובידיעה שאנחנו עושים את הדבר הנכון".

מה לדעתך אתם נותנים ברמת אשכול?

"ההישארות שלנו כאן נותנת כוח לעם ישראל ולכוחות הביטחון. הם מבינים שחייבים להישאר כאן, אחרת המצב יהיה גרוע יותר. אני רואה גם איך העוצמה הזו משפיעה על כל השכונה".

"לא יכולים לעמוד מנגד"

בני משפחת שטקל, על כל תשעת ילדיהם, הגיעו לרמת אשכול דווקא עם שוך הפרעות. "לא יכולנו לעמוד מנגד, כשאצלנו בישוב יצהר הכל רגוע וטוב, ופה אנשים מתמודדים עם מציאות מורכבת שכזו", אומרת אביגיל, אם המשפחה. "ההחלטה היתה ברגע אחד, ואנחנו לא מצטערים עליה. לא קל לנו כאן, אבל רצינו ליצוק משמעות נוספת לחיים, להיות במקום שיש בו שליחות, והמעבר לכאן בהחלט נתן לנו את זה".

משפחת שטקל

מהם הקשיים איתם אתם מתמודדים בשכונה?

"קודם כל, עברנו מבית פרטי גדול לדירה קטנה בבניין מלוכלך, ולמדנו מהר מאד שכל חפץ שנשאר בחוץ - נגנב. בנוסף, אחרי שהתרגלנו לחיים בטוחים לחלוטין, בהם הילדים יכולים ללכת באופן חופשי לאן שירצו, פה הם לא יכולים ללכת לבד. בכלל, מדובר בשינוי גדול עבורם, וכמובן שביקשנו את רשותם לפני שעברנו לכאן. אבל יש גם רווח גדול, והוא בעצם החיים שלנו במקום, ובכוח שאנחנו נותנים לשאר התושבים מתוך עובדת היותנו כאן".

עבורכם מדובר בשינוי אדיר אך באופן כללי המציאות נותרה כשהיתה, אז למה להתאמץ?

"כי כל אחד צריך לעשות את שלו. זה נכון שלא שינינו את העולם מקצה לקצה, אבל אנחנו בהחלט משפיעים. למשל, ההד התקשורתי שנוצר מהמעבר שלנו, הוביל משפחות נוספות לחשוב על מגורים במקום. ובכלל - השמחה הגדולה בה קיבלו את פנינו, וזקיפות הקומה שקיבלו מזה התושבים, היו שווים את הכל. מעבר לכך, אנחנו נתרמים מהמציאות הזו, למרות הקושי. הילדים שלנו רואים פתאום מציאות אחרת, מורכבת יותר, ולומדים איך להתמודד איתה בראש מורם. הם גם מגלים גוונים שונים בעם, בזכות האוכלוסיה המתגוררת כאן ומגוון בתי הכנסת במקום. ובעיקר - בסופו של דבר, האור הקטן שלנו, משפיע למרחוק".