שליטה עצמית: למה את כועסת?

כמה קשה עם הכעס וכמה קשה כשלא מבטאים את הכעס ומדחיקים אותו.

נשים ואמהות רבות עושות מאמצים רבים להיות מושלמות. הן לא כועסות לעולם ותמיד עומדות לרשות בעליהן וילדיהן. אבל, להיות מאה אחוז, זה מתכון בדוק לתסכולים ולכשלון, כי זה פשוט בלתי אפשרי. בדרך זו מתעוררים רגשות אשמה ותחושה ש"אני לא בסדר", ומכאן הכעס הולך וגובר. לכעוס אסור, וכך אותם רגשות שליליים מתפרצים באיזשהו מקום אחר, ונכנסים למעגל סגור.

מכאן, אנו יכולים להבין, שלמרות שהכעס הוא רגש שלילי, אי אפשר לחנוק אותו, וחשוב לתת לו מקום ולגיטימציה, כי הוא פשוט קיים. רק יש ללמוד לבטא אותו במנות מדודות ומתוך שליטה.

הבה נבין מה המקור לתסבוך הזה.

כשהיינו ילדים, לפני ש"התקלקלנו", כש"כעסנו" וביטאנו את כעסנו בדרך שלנו כילדים, בלי שליטה כמובן, קיבלנו מסרים: אסור לכעוס! שבו בשקט! אל תתחצפו! תשתקו! וכו´. לפעמים לגלגו עלינו, לפעמים התעלמו מהכעס שלנו ולפעמים צעקו עלינו. רובנו גדלנו על המסר שהכעס הוא דבר רע והרסני. כך למדנו להדחיק אותו, על מנת שלא לגרום נזק, הן לעצמנו והן לזולתנו.

ד"ר הנדריקס, פסיכולוג בארצות הברית, אומר, שכשאנחנו מחליטים לבלום את הכעס שלנו, אנו, למעשה, גם בולמים את היכולת לאהוב, להתקשר, להרגיש ולשמוח, כי כולם צדדים של אותו מטבע. אין אלה שתי יחידות נפרדות, האחת טובה והאחת רעה, אלא כולם ביטויים שונים של אותו כוח חיים. השמחה והזעם - שניהם נובעים מאותה זרימה רגשית. כל הרגשות, גם אלה שמקובל לכנותם "רעים", הם חלק מאיתנו, וכשאנחנו מדחיקים אותם, אנו עלולים להעשות חולים, מדוכאים או לחיות מתוך קהות רגשית (חוסר יכולת לחוש רגשות – הן חיוביים והן שליליים). יחד עם זאת, כשאנו נותנים לרגשות פורקן ללא מעצורים, אנו גם עלולים לגרום נזק רגשי או גופני לזולתנו או לעצמנו, ובעקבות ההתפרצות הרגשית נחוש "אשמים" ו"תקועים".

במהלך עבודתי הכרתי את גילי, אמא לחמשה ילדים, בת 35. היא היתה עצובה וחסרת אנרגיה, על אף שהכל היה בסדר, לדבריה. ניסינו לבדוק קצת את ילדותה. היא נזכרה איך פעם, בהיותה ילדה בת 4-5, כאשר לא קיבלה דבר מה שביקשה, והיא רקעה ברגליה, צעקה, השתוללה וכעסה בלי מעצורים, אמה נהגה לומר לה: "ילדה רעה! אסור להשתולל, תהיי בשקט! מדוע את כועסת? אין לך על מה לכעוס!".

המילים הללו נחרטו בנפשה. היא רצתה להיות ילדה טובה, וכך למדה שילדה טובה אינה רוקעת ברגליים, אינה מתפרצת, אינה כועסת, תמיד עושה כל מה שאומרים לה, ולעולם אינה מאכזבת. ילדה טובה משתדלת לעזור בבית כמה שיותר, לומדת היטב ומרצה את כולם. היא למדה את ה"שיעור" טוב. יותר מדי טוב. כשגדלה כבר לא ידעה לומר "לא", ולא ידעה לכעוס. היא היתה בת למופת, אשה לתפארת, אמא עם כל הלב, עד כלות הכוחות. ממש עד כלות הכוחות, עד שבגיל 35 כבר לא יכלה יותר, נהיה לה עצוב, כואב, והיא לקתה בדיכאון. היא נזקקה לקבל עזרה וללמוד איך לומר "לא" ולהישאר בחיים, ואיך לכעוס מבלי להתמוטט.

כשאין מכירים בכעס, קיימות שתי אפשרויות:

האחת - מדחיקים ומדחיקים, עד שמתפרצים בזמן הלא נכון, במקום לא נכון ועל האדם הלא נכון. חברתי רחל כעסה על הבוסית שלה במקום עבודתה. היו לבוסית דרישות שונות ומשונות, ורחל לא העזה להתנגד לה, אבל בפנים רתחה. הילדים בבית היו הקורבן. גם אסתר, המורה, שונאת את עבודת ההוראה. אין לה אומץ להפסיק ולחפש לה עבודה מתאימה, אבל תסכולה הולך וגובר והיא מתפרצת על תלמידותיה, על לא עוול בכפן.

האפשרות השניה היא, שמדחיקים את הכעס פנימה עמוק, עד שהוא מתפרץ החוצה בלבוש חדש - בלבוש של דיכאון. ד"ר הנדריקס מספר על עצמו, שהוא הצליח להדחיק כעס במשך שנים, עד גיל 33. לדבריו, הוא היה מדוכא שנים רבות, משום שלא היה לו קשר עם הכאב והכעס שלו. הוא התייתם משני הוריו בגיל 6: "כאשר אמי נפטרה פתאום משבץ, אפילו לא בכיתי. אני זוכר שאחי הגדולים שבחו אותי שאני ´ילד אמיץ´. כיוון שפעלתי מתוך הגיון של ילד, הפכתי את המחמאה המכוונת להנחיה: מעריכים אותך כאשר אינך מחובר אל סבלך. שכרו של המיתוס הזה היה בצידו: תפקידו העיקרי היה לאפשר לי לעבור את שנות ילדותי בקהות חושים נעימה, מבלי לחוש את כאב הנטישה. אבל, רגשותי המודחקים המיטו עלי אסון בשנים מאוחרות יותר. כיוון שהייתי מנותק מחלק חשוב של הוויתי, לא חייתי חיים מלאים. לא היו בי חמימות, רוך או אכפתיות, לא כלפי עצמי ולא כלפי הזולת". בגיל 33, כשהוכשר למטפל, נתבקש, לספר על הוריו. וכך הוא "פגש" את מות הוריו פעם ראשונה באמת. הוא סיפר על הפטירה של אמו וכאן פרץ בבכי, ובכה בגיל 33 כמו ילד בן 6. "לאחר שהתחלתי לחוש את הכאב ואת הכעס הבלתי נמנע שהתלווה אליו", הוא מספר, "התחלתי להשתנות. חרדותי פחתו, הרגשתי חמלה נוכח סבלם של אחרים, ובפעם הראשונה הרגשתי שאני חי במלוא מובן המילה. הרגשתי שאני קשוב לפעימות ליבי, כל חושי נפתחו והתחלתי לחיות בשלום עם העולם".

הנדריקס מתייחס בעיקר לרגש ה"כאב", אך כל כעס מקורו בכאב, וכשהכאב קיים מתלווים אליו אשמה ודכדוך. במצב כזה האדם פשוט לא חי.

ניתן להמחיש זאת כשמביטים בתינוק. כשהתינוק נפגע, הוא חש כאב והוא בוכה. על ידי זה הוא מתנקה מן הפגיעה והכאב נרגע. כך הוא חוזר למצב בסיסי של הגוף, אל ההנאה, הנוחות והרוגע. אנו, המבוגרים, למדנו לא להתנקות, לא לחוש את הכאב והכעס ולגמור איתם, אלא לשאת אותם איתנו. כך אנו מתרחקים מרגיעה ומהנאה, ואיננו יכולים להתפנות לאהבה, לשמחה, לקרבה ולרוגע.

* * *

אז אם, מצד אחד, להדחיק את הכעס והכאב זה כל כך רע, ומצד שני אסור לכעוס, כי "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ו"הכעס מעביר את האדם על דעתו", מה כן אפשר לעשות?

אפשר ללמוד לשלוט על הכעס.

כעס ללא גבולות הוא כמו מי נהר שוצפים וקוצפים, שאינם יודעים מעצור, ואילו כעס מבוקר ונשלט הוא בבחינת מי אגם שקטים, שיש להם גבולות. הם קיימים, אבל בתוך גבולות.

ד"ר הנדריקס המחיש את כוחו של הכעס בדרך אחרת. הוא אמר: "חשבו על הפוטנציאל ההרסני של הבנזין. אם תשפכו בנזין על הרצפה ותשליכו לתוכו גפרור בוער, מיד תתעורר להבה שוצפת. עכשיו, כוונו את הבנזין והחזירו אותו בסילונים מדודים בזמן הנכון על הניצוץ החשמלי שבמערכת ההצתה. המנוע יתעורר לחיים וייווצר כוח המסוגל להפעיל מכונית, טרקטור או מטוס! באמצעות תהליך של בקרה, הלהבה בעלת הפוטנציאל ההרסני יכולה להפוך לאנרגיה שימושית. כנ"ל לגבי הכעס. יש להחיל על הכעס תהליך של בקרה".

וכאן אנו צוללים עמוק יותר: הכעס איננו רגש ראשוני, וקודמים לו רגשות אחרים כמו: כאב, קנאה, פגיעה וחוסר אונים.

קשה מאוד להודות ברגשות הללו, לכן מה שאנו עושים זה היפוך רגשות: אנו כועסים במקום להרגיש את הרגש הראשוני. בתהליך הבקרה יש ללמוד לזהות בתוכנו את הרגש הראשוני, ולגלות מה אנחנו מרגישים באמת: קנאה, עלבון, או פגיעה. כך לא נצטרך לכעוס על פלונית שהיא מעיזה להתלבש כמו... ולהיראות כמו... ולהתגורר בדירה של... כי נגלה שאנחנו פשוט מקנאים! כשילדתך בוכה, מעצבנת ומנדנדת, ואת כועסת עליה, יתכן שתגלי שמאחורי הכעס, את פשוט חושבת שאולי את לא אמא מספיק טובה, ושאת לא מצליחה להשתלט על ילדייך ולהסתדר איתם. כואב מאוד להרגיש את הרגשות הללו, לכן עולה הכעס, וכביכול, מחפה עליהם. 

עבודה זו דורשת מודעות עצמית, יכולת להסתכל פנימה ולראות מניין הדברים נובעים ומהו המקור לרגשות. עצם המודעות לדברים, וזיהוי הרגש האמיתי, ימתנו את הכעס. דברים שרצית שיקרו ולא קרו, דברים שנאמרו והרגיזו, מריבות של ילדים כשאת מאוד עייפה, אמירה של חברה שלא היתה במקום... יש פשוט לזהות את הכעס, ולבטא אותו באופן מיידי וישיר אל נשוא הכעס בדרך יעילה. על ילד מותר גם להרים קול ולומר באופן החלטי: "לך לישון!", "הפסק!", "אמא לא יכולה עכשיו!".

לאחר שנאבחן את מה שעומד מאחורי הכעס, נוכל גם להיות יותר סלחנים כלפי עצמנו וכלפי זולתנו. אם נקבל את זה שאיננו מושלמים, נהיה פחות כאובים, מתוסכלים וכעוסים על עצמנו ועל זולתנו. כשילדנו לא יקבל את הציון 10 כפי שקיווינו, נבין שזה בסדר שהוא אינו מושלם, וכך ציפיותינו מילדינו תהיינה יותר מתונות ולא נזדקק לפתח כעס.

כן גם אם נלמד לבטא את הכעס, ופשוט לומר "אני כועסת", "זה מכעיס אותי" - נרגיש טוב עם עצמנו, תהיה לנו תחושת שליטה עצמית וכעסנו יתפוגג לאט לאט.

משל לאב שכועס על בנו ורוצה להענישו. כאשר הוא מדבר על העונש שוכך כעסו והוא חוזר להראות לו פנים מחייכות. יש ללמוד לומר "אני כועסת" ולאפשר גם לאחרים לומר את זה. כשילד כועס לא כדאי לומר לו: "אל תכעס", "אסור לכעוס". להיפך, יש לשקף לו את הכעס: "אני רואה שאתה כועס". זה ירגיע אותו פלאים, הצורך שלו להתייחסות יבוא על סיפוקו, והוא ירגיש שסביבתו בטוחה ומחזקת. הוא ילמד שיש לרגשותיו מקום וילמד להתחלק בהם עם אחרים ולא לקבור אותם בתוכו.

אם אמא של גילי היתה נותנת לגיטימציה לרגש הכעס אך אוסרת את ביטויו התוקפני – היא לא היתה מגיעה למצב של דכאון וקהות חושים בגיל מבוגר.

לסיכום, יש לדעת לקבל את רגש הכעס, וכן, כל רגש שלילי אחר, אך להוציא אותו בשליטה ובגבולות.

ועצה מעשית לסיום: כשמשהו מאוד מרגיז, ואת מרגישה שאם תעני בו במקום - תתפרצי ללא שליטה, נשמי עמוק, ספרי עד 10, ונסי להירגע. נסי "להכנס לנעליים של השני", ורק אז תגיבי. אם זה לא מספיק, ועדיין רוגזך מפעפע, קחי פסק זמן ארוך יותר, נסי להירגע, לשתות משהו, לצאת החוצה, לשמוע מוסיקה, לעשות הרפיה, או לשוחח עם מישהו שאינו קשור לעניין הכעס. זה יאפשר לך לחשוב באופן יותר הגיוני ולארגן את מחשבתך: למה זה הרגיז אותי כל כך? למה זה ´הקפיץ´ אותי? אולי יש בזה משהו נכון?... מה אני יכולה לקחת מזה? ואז - להחליט מה כדאי לומר ואיך.

דרך נוספת להירגע היא לכתוב כל מה שעולה: רגשות, מחשבות, מה שמתקשר ולא מתקשר - להוציא את הכל. על הנייר מותר להעלות הכל, את כל הכעסים, כל מה שיושב על ליבך... מלאי את הנייר עד שתרגישי שנרגעת ושכעסך שכך.

אל תרסני את עצמך תדיר ביד תקיפה, זה עלול לצבור עוצמה. אם תלמדי לבטא את כעסך במתינות ובשליטה - תזדקקי לו פחות ופחות ויהיה יותר מקום בליבך לאכפתיות, לרוך, ולאהבה. בהצלחה!

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​