ידידיה מאיר: סיפורי השליחות הקטנים שמעוררים בי השראה

1. כינוס השלוחים של חב"ד, שנערך בכל שנה בתחילת החורף, מהווה בשבילי ובשביל רבים בעולם היהודי נקודת ציון מעוררת השראה. 5,384 שלוחים פועלים בכל יום מימות השנה ב־106 "מדינות, טריטוריות ואיים", כלשון הקריין בארוחת הערב החגיגית בכינוס. אלפים מהם מגיעים פעם בשנה אל המקום שבו הכול התחיל, בית מדרשו של הרבי מלובביץ' בברוקלין, כדי להתפלל, להתוועד, לדון ברעיונות חדשים לקידום השליחות, לפגוש לכמה ימים אנשים כמותם - ולחזור בכוחות מחודשים להמשך העשייה המאתגרת. כל אחד במדינה שלו, בטריטוריה שלו, באי שלו.

השנה חיכיתי במיוחד לראש־השנה־לשליחות הזה. קודם כול כי בשנה שעברה הוא לא התקיים בגלל הקורונה המשתוללת, או ליתר דיוק התקיים, אבל במתכונת וירטואלית מוגבלת. אז התגעגעתי. אבל בעיקר כי השנה אני צריך יותר מאי פעם את התזכורת השנתית לכך שלמרות הכול אפשר וצריך לחיות מתוך תודעה עמוקה של אהבת ישראל, של אחדות, של חיבור, של קירוב לבבות. אתם יודעים, כל הערכים הנעלים האלה שחוללו השנה ברגל גסה. ששמם נישא לשווא על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים שהבינו שהדרך להנחיל בלבבות את המעילה שעשו בקולות הבוחרים שלהם, את ההדרה של חצי עם, את מכירת החיסול של ערכי היסוד ושל כל הקדוש והיקר, היא באמצעות מילים יפות כאלה.

אצל שלוחי חב"ד זה בדיוק ההפך. אחדות היא לא סתם סיסמה. היא גם לא אסטרטגיה צינית בדרך להגשמת יעדים וצבירת כוח. אחדות היא המטרה עצמה. אני מודה שלקח לי זמן להבין את זה. שנים חשבתי שהחב"דניקים מדברים על אהבת ישראל כי הם פשוט רוצים שכולם יניחו תפילין או ישמעו תקיעות שופר. לא שזה דבר רע, כמובן. זה דבר נפלא. כדי להניע אנשים לפעולה אתה בא אליהם בטוב, באהבה, עם סופגנייה, עם ריבה, עם חיוך. מכל הלב לכל אחד. אבל ככל שהכרתי יותר חב"דניקים הבנתי שיש שם משהו הרבה יותר עמוק: בגלל שהם חיים באהבת ישראל אמיתית, ובאכפתיות ישראל אמיתית, הם רוצים שיותר ויותר יהודים יניחו תפילין וישמעו תקיעות שופר (שתיים מתוך תרי"ג דוגמאות). הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר. ומה הטובה הכי גדולה שאפשר לעשות בעולם? לחבר יהודי לשורשים שלו, למקור שלו, לזהות שלו. או אפילו לגרום לו לקיים רק מצווה אחת. אפילו רק תקיעת שופר אחת.

2. לפני חודשיים בדיוק, כשעה לפני התקדש ראש השנה, מצאתי את עצמי מחפש בעל תוקע בתל אביב. יש לי ידיד טוב שגר בשיכון דן בצפון העיר. אדם שעד כה לא הלך לבית הכנסת בראש השנה, אפשר לומר שהוא אפילו היה אנטי כל העניין הזה, אבל בתקופה האחרונה הוא עבר מהפך פוליטי שהשפיע גם על היחס שלו לתורה ולמצוות. נו, אז אולי השנה הוא יזכה לשמוע קול שופר? זאת גם מצווה חשובה מדאורייתא, גם ביום הדין שמשפיע אחר כך על כל השנה כולה, וגם כל כך קלה לביצוע. למעשה לא צריך לעשות בה כלום, רק להקשיב.

כשכתבתי לו בווטסאפ שלפי ההלכה התקיעות של ראש השנה חשובות לאין ערוך יותר מהתקיעות של מוצאי יום כיפור (שאותן הוא כמובן לא יעז להחמיץ, כמו כל חילוני טוב), הוא הקליד: "מה, ללכת לבית כנסת? אי אפשר לשמוע תקיעות ביוטיוב?".

חיפשתי בסוף ההודעה את הסמיילי עם הקריצה והלשון בחוץ, אבל הוא לא היה שם. הבנתי שאם לא אביא לו תקיעות בטייק־אווי עד הבית, או לפחות לגינה הסמוכה, גם השנה הוא ישמור על המסורת שלו ולא יקיים את המצווה המרכזית של ראש השנה. וחבל. אבל לך תמצא בעל תוקע בשיכון דן בתל אביב שעה לפני כניסת החג. פה נתקעתי. אני מוכן להיות חב"דניק לרגע ולגלות אכפתיות למצוות ראש השנה של חבר שיקר לליבי – אבל בהודעת ווטסאפ. מקסימום ההשקעה שלי, זה לכתוב הודעה כתובה ולא להסתפק בהקלטה קולית. אבל תכל'ס, איך מקדמים את זה מכאן?

מזל שיש חב"דניקים לא וירטואליים. נזכרתי ברב עידו רהב (אין קשר משפחתי), שליח בעל תשובה, שמפעיל בית כנסת בצפון תל אביב. בטח הוא מארגן תקיעות באזור הזה. פניתי אליו. הוא שלח לי לו"ז מפורט של התפילות אצלו בבית הכנסת באזור שכונת צהלה, וגם של התקיעות בגינה ברחוב מקס ברוד בשעות אחר הצהריים. אבל כששאלתי אותו אם הגינה הזאת קרובה לרחוב אבן ספיר בשיכון דן, מקום מגוריו של חברי, הוא אמר שהוא לא מכיר את הרחוב.

אם הוא לא מכיר את הרחוב, הבנתי מיד, כנראה שהוא שייך לטריטוריה של שליח אחר. זה כבר לא ברדיוס של השופר שלו. פניתי לידידי הרב מנחם מנדל גרליצקי, שליח חב"ד בשכונות צפון תל אביב, בנו של השליח הראשי הוותיק בעיר. שלחתי לו בווטסאפ מפה עם נקודת המיקום של הבית של החבר שלי ושאלתי אם זה קרוב אליו. "אני אומנם שליח באזור צפון תל אביב", הוא ענה לי מיד, "אבל בשביל תקיעת שופר באזור המדויק הזה אתה צריך לפנות לאחי, הרב לוי גרליצקי".

כשפניתי אליו הוא שלח לי מודעה מעוצבת ובה פרטים על מיזם יפה שהוא מארגן: "תקיעות שופר לילדים ולמשפחות" בשעות אחר הצהריים של ראש השנה ברחוב עיר שמש בתל אביב, לא רחוק מהבית של החבר שלי. אבל, הוא הוסיף, אם אני רוצה משהו שממש קרוב לרחוב אבן ספיר, עלי לפנות לשליח אחר, הרב מנחם מנדל ברוד.

3. וואו. מדהים לגלות כמה תל אביב מסודרת מבחינה יהודית. איזו פריסה מרשימה, ובאילו רזולוציות. אשכרה לכל כמה רחובות יש שליח שמנהל בית חב"ד עם פעילות מתוקתקת ועם מודעות עם גרפיקה יפה. האמת? זה היה בשבילי חידוש גדול. בעצם, אין לך תושב תל אביב שאין לו שליח חב"ד במרחק של כמה צעדים. הם רק צריכים להכיר.

הרב מנחם מנדל ברוד שלח לי גם הוא מודעה מעוצבת עם לא פחות משלוש תקיעות שופר "לכל המשפחה" בגינות ציבוריות שונות. "גינת ברטונוב שמופיעה במודעה למטה", הוא סימס לי, "נמצאת במרחק חמש דקות הליכה מהבית של החבר שלך ברחוב אבן ספיר". ומיד הוסיף בהודעה נוספת: "אבל אם זה רחוק לו מדי תגיד, ואלך לתקוע לו בבית".

אמרתי לו תודה בנימוס, איחלתי הצלחה עם כל המבצעים ושרשרתי את המודעה לחבר, שלא ענה לי. טוב, אמרתי לעצמי, עשיתי את ההשתדלות שלי, אפילו מעל ומעבר. השגתי לו, אחרי מאמץ לא קטן, כתובת מדויקת לתקיעת שופר שנמצאת קרוב לבית שלו. זהו, שתהיה לו שנה טובה ומתוקה ושירבו זכויותיו כפרחי הבוגנוויליה בגינת ברטונוב.

4. בשעה 18:12, כלומר חצי שעה לפני כניסת החג, חיפש אותי השליח ברוד. "שלום ידידיה", הוא אמר בהודעה, "אני יוצא עכשיו לבית הכנסת, אם יש לך עדכונים אני משאיר פה את המספר של אשתי פסי שתהיה זמינה עד הדלקת נרות. אם אתה רוצה שאתקע לו בבית תעדכן דרכה".

רגע, למה בעצם הוא יוצא לבית הכנסת חצי שעה לפני תפילת מנחה? אין לו בבית הכנות לחג? הוא לא צריך לאחל שנה טובה בטלפון לבני משפחתו? מתברר שחוץ מהתקיעות בגינות יש לברוד, בן ה־33 בסך הכול, גם בית כנסת שבו הוא מכהן כרב. צריך להכין אותו לתפילות ראש השנה. אה, והוא גם צריך לאסוף עם רכבו את אחד המתפללים שרק התחיל לאחרונה לשמור שבת ומתגורר קצת רחוק מבית הכנסת.

עכשיו, תרשו לי לנחש שבשולחן ליל החג היו למשפחת ברוד לא מעט אורחים וגם זה דורש הכנות. תרשו לי לנחש עוד שכמו לכל משפחה חב"דית יש להם יותר מילד אחד. ובתוך כל הלחץ הזה של ערב ראש השנה - תקיעת השופר של החבר שלי מעסיקה אותו הרבה יותר משהיא מעסיקה אותי. הרב ברוד לא ייצא לבית כנסת, ואשתו לא תדליק נרות, לפני שהם יעשו הכול כדי לוודא שיהודי שהם לא ראו מעולם ולא יודעים את שמו (רק את שם הרחוב שלו) ישמע תקיעת שופר.

5. אחד משיאי כינוס השלוחים בכל שנה הוא הבַּנְקֵט, ארוחת הערב החגיגית שבה משתתפים אלפי השלוחים ומקורביהם, ובמהלכה נישאים נאומים וגם מוקרנים סרטונים שמביאים סיפורים הירואיים במיוחד של שלוחי חב"ד. בכל שנה טס הבמאי והיוצר החב"די שלמה חיים ריבקין עם המצלמה שלו לפינה נידחת אחרת בעולם וחוזר עם תיעוד שליחות־אקסטרים.

השנה היה זה סיפורו של הרב שניאור זלמן זקלס, אברך צעיר שרק התחתן. הוא ואשתו מרים סיכמו ביניהם עוד לפני החתונה שהם ייצאו לשליחות בכל מקום שיידרשו, רק לא לאחת הערים הנידחות במדינות חבר העמים. רחוק מדי, קר מדי, בלי קהילה. זה לא בשבילם. אבל לקב"ה היו תוכניות אחרות, ו"בזכות" פוגרום שנערך בבית כנסת בברית המועצות מצא את עצמו זקלס הופך לשליח חב"ד בנובוסיבירסק בירת סיביר. מינוס 30 מעלות.

הם חיים שם כבר 20 שנה, הקימו מרכז יהודי משגשג עם גן ילדים, בית ספר ופעילות למאות יהודים בכל הגילים. לפני שנתיים הם חגגו את החתונה של הבת שלהם באולם בנובוסיבירסק. "בזמן החופה", הוא מספר בסרט, "המחשבות שלי חזרו לאותם רגעים שהגענו כזוג צעיר עם הבת שלנו, בת חצי שנה. מגיעים לבניין, המעלית לא עובדת וככה אני סוחב אותה בידיים עם כל המזוודות עד לקומה התשיעית. לא חלמתי שכעבור 20 שנה נערוך את החתונה של אותה תינוקת, כאן בנובוסיבירסק עם כל הקהילה הגדולה שקמה פה". סיפור באמת מדהים (עם עוד הרבה פרטים, אני לא רוצה לעשות לכם ספוילר. צפו בסרטון שמופיע באתר חב"ד און ליין).

6. ועכשיו שאלה: האם יש סיכוי שהמסע הווירטואלי שעשיתי שעה לפני ראש השנה בין ארבעה שלוחי חב"ד בתל אביב ייהפך לסרט בכינוס השלוחים העולמי? שכחו מזה. בחיים לא. אין פה שום מסירות נפש מיוחדת. רק מסירות נפש רגילה ושגרתית של ארבעה שלוחים, כל אחד וחלקת האלוקים שלו. הם לא גרים במדינה רחוקה או בעיר עוינת (אלא אם כן אתם מתייחסים ברצינות להתנגדות הקולנית של ארגונים חילוניים־קיצוניים בתל אביב ל"הדתה"). הם לא שולחים את ילדיהם אלפי קילומטרים מהבית כדי ללמוד במוסד חב"די. הם לא מתנתקים מהמשפחות שלהם.

אבל במובן מסוים דווקא סיפורי השליחות הלא הירואיים האלה מרגשים אותי ומעוררים בי השראה. ויותר מזה: הם מניעים אותי לפעולה. כי מה הסיכויים שאני או אתם נעשה רילוקיישן לסיביר, כי יש שם יהודים שאם לא נגיע אליהם יאבדו את יהדותם? הסיכוי שואף לאפס. למינוס שלושים. אבל למה בעצם לא נגלה אכפתיות ליהדות של השכנים ברחוב שלנו? עזבו ברחוב שלנו: בבניין שלנו. בקומה שלנו. אני פתאום חושב שייתכן שיש אולי אנשים שקוראים ברגע זה את הטור וגרים ברחוב אבן ספיר בתל אביב. נו, עוד מעט חנוכה מתקרב. לא הגיע הזמן לשבור את המונופול הבלעדי של חב"ד על אכפתיות ואהבת ישראל?

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".