איה קרמרמן עם 3 סיפורים מתוקים שמזכירים כמה שה' קרוב אלינו

שלושה סיפורים שמלמדים אותי שכשמבקשים, השם עונה. אומנם התשובה שלו מסתתרת בתוך המציאות, אבל היא צלולה וחד משמעית, היא אומרת: אני איתך.

עשרת ימי תשובה. אין ימים שאני יותר אוהבת להתפלל בהם. התוספות בתפילת העמידה מחזקות אותי בכמה רחום השם. האפשרות האמיתית לפתוח דף חדש. ההרגשה שכל כולו יתברך קרוב עד לחישה. עונג. אממה, אני מתה מעייפות, קצרת רוח (שזו מילה עדינה לעצבנית), רצוצה רגשית ויושבים לי על הצוואר כמה ילדים רעבים ועם פחות סבלנות ממני. לפני שפתחתי את הפה אמרתי להשם: "בוא נדבר פתוח. אני רוצה להתפלל, אבל באמת שאין לי יכולת. גדול עלי לדבר בכנות. לכוון במילים. לבקש את מה שאני באמת צריכה, שזה רפואה לליאור. זו הרגשה נוראית שאני לא רואה שאתה שומע תפילות או מזיז משהו בכיוון הזה. נהפוך הוא. קשה לי להרגיש כמו גרגיר אבק עם תפילות פח. לא רוצה לבכות, לא רוצה לחשוב שכלום בעצם לא תלוי בי. הכול תלוי ברצונך היחיד. פשוט לא רוצה. אז תסלח לי, אני הולכת להגיד את המילים אבל לנתק את הלב. לפעמים יש גם ימים כאלה, ואני יודעת שגם לתפילות עם לב ישן יש משמעות. אז זה המצב כרגע, תעשה עם המידע הזה מה שאתה מוצא לנכון".

התחלתי להתפלל, הרגשתי פח אבל החלטתי להמשיך. פתאום בעלי קיבל הודעה. סרטון של איזה בעל תשובה שמספר סיפור של השגחה. לא פחות ולא יותר, הוא מחליט להפעיל אותו בווליום שזרק אותי לימי אלנבי 58. הקול החזק מאוד של בעל התשובה התחיל לחלחל לי לאוזניים, בלבל לי את כל המילים. לא מספיק שאני לא מרוכזת בתפילה, עכשיו אני מרגישה שמישהו עומד לידי ומדבר. יופי, השם יתברך, נתת פה ניסיון. ניסיתי לתקוע את מבט המוות בבעלי אבל הוא היה מוקסם מהסרטון. הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה. עמדתי ובלית ברירה חיכיתי שהסרטון ייגמר ואוכל לשוב לתפילה חסרת המעוף שלי. כשהשתתקתי פנימית, התחלתי להקשיב. סופר שם על אלמנה ענייה שהצנרת שלה נרקבה. על אינסטלטור שעבד ימים רבים וסירב לקחת כסף. על הבן היתום שהסתכל מהצד איך עושים חסד. על שנים אחר כך שמסובב הסיבות דאג להפגיש את האינסטלטור עם אותו יתום, שלימים הפך לקבלן גדול והיה יכול להחזיר טובה לאיש שעזר לאמו. באמת סיפור השגחה, כזה שמזכיר לכולנו שאנחנו לא לבד. הוא אפילו איתי, מכיל את הצמצום התפילתי שלי. כשהסרטון נגמר והבית השתתק גיליתי: התפילה שלי כבר לא אותה התפילה. הסרטון אולי נשלח לטלפון של בעלי, אבל לחלוטין היה מכוון להציל אותי מהרגשת הלבד. והצליח.

סיפור תואם עלון

עשר דקות ליציאת השבת. היצר הרע מפמפם בי. קבוע, זו השעה שלו. אחרי שבת קסומה ורגועה אני רואה שלמעשה הבית הפוך. ספרים, צעצועים ונעלי שבת בכל מקום. מגבעות, חליפות, עניבות ושאר ירקות שבאידיאל יש להם מקום, איפשהו. מדגדג לי בידיים לסדר. רק כמה ספרים, רק לערימה. אבל לא. לא רוצה. לא מעוניינת לכווץ את השבת. אלו עשר דקות שבהן אני מנסה כל תחבולה כדי לא להכריז "רבותי, תם הטקס". אם בתחבולות תעשה לך מלחמה, אז פתחתי עלון של שבת, כזה שאני אף פעם לא פותחת. היה שם סיפור בהמשכים. גבר שיצא לפנסיה והחליט לקנות דירה מהחסכונות שהוא צבר. הדירה תושכר והוא ייהנה מפירות עמלו רב השנים. בדרך לחתימת החוזה הוא שכח במונית את השקית המכילה את כל המסמכים ואת התשלום המלא למוכר במזומן. אתם מתארים לכם את מפח הנפש. הוא לא ידע את שם הנהג, מאיזו תחנה הוא, אם בכלל, והכסף - אין. דבר אחד הוא ידע: במסמכים כתובים שמו, מספר הזהות שלו, מספר הטלפון והיכן הוא גר. אם נהג המונית היה רוצה להחזיר את האבידה הוא היה עושה את זה. אבל הוא לא. לא כספי הפנסיה ולא דירה מושכרת, איך ממשיכים מכאן? בלא תשובה ותקווה ולמרות שהוא לא אדם דתי במיוחד הוא הלך לרב קנייבסקי. הרב אמר לו לעשות זיכוי הרבים ובעזרת השם האבידה תושב. המשך בשבוע הבא...

לא ידעתי שאכן יהיה המשך בשבוע הבא, כי על הבוקר של יום שני, דפיקות בדלת. השכנה. שנתיים אני גרה פה ומעולם לא נפגשנו. "סליחה, יש לכם במקרה מצלמות אבטחה? כאלה שפונות לרחוב ומקליטות הכול?". "לא. מה קרה? פרצו לכם לבית?". שאלתי. "לא. אבל לא פחות גרוע. יש לנו עסק של תכשיטים, בעלי נסע במונית אחרי עסקה גדולה. הוא החזיק שקית מלאת תכשיטים, כסף ומפתחות לעסק. הוא שכח את השקית במונית. אני מנסה בכל הכוח למצוא את הנהג הזה ולא מצליחה. את לא מבינה מה עובר עלינו". נהייתי לבנה והיא שמה לב לעיניים הפעורות שלי. "אני לא מאמינה שזה קורה. לא סתם הגעת לפה". שלפתי מסל הגניזה את העלון. עכשיו היה תורה להחוויר. "זה אותו סיפור". "זה אותו סיפור, קחי את העלון, תראי לבעלך. תעשו מה שתחליטו, אבל אני חושבת שהשם שלח לכם חיזוק. אתם לא לבד ויש לו דרכים משונות לומר שהוא איתכם. בשבת הבאה אני מבטיחה להביא לך את העלון עם סוף הסיפור ואת תספרי לי את סוף הסיפור שלכם".

קריאות מוכרות מעבר לקיר

אני מגיעה לאוסטאופת בתקווה שהוא יעזור לגב הדואב שלי. אני מרגישה שהנפש שלי כל כך מפוזרת שאני חוזרת פעמיים לאוטו כדי לבדוק אם נעלתי אותו. פעמיים. "את כולך מפוזרת. תנשמי עמוק. הנשימה מכניסה לגוף חמצן נחוץ, מסדרת את המחשבות, מאפשרת לגוף לרפא את עצמו". אבל גם הנשימה שלי קטועה, שטוחה, חלשה. הגוף שלי עייף. שונה. כמו רבי אלעזר בן עזריה שבן לילה יצאו לו שערות לבנו,. גם אני הזדקנתי בן יום. ההרגשה הזאת מבלבלת אותי. אני מנסה להתרכז.

פתאום הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה, לפני שהבנתי למה. מעבר לקיר אני שומעת שיעור בלט. "יש פה שיעורי בלט?", אני שואלת. "כן, בלט ירושלים". דמעות הציפו לי את העיניים. לא שמעתי שיעור בלט לפחות 28 שנים. לפי צעקות המורה, נגינות הפסנתר והקפיצות ידעתי באיזה חלק של השיעור הם. געגוע עמוק התעורר בי. הכול התערבב והתחבר. הגוף שלי, שמרגיש עייף, מתגעגע לעצמו וחלק גדול מהעצמו הזה היה בלט. כשסיימתי את הטיפול התגנבתי לסטודיו. אפילו הריח היה מוכר. לרגע התבלבלתי מהרגשות שמתעוררים בי. קינאתי. אחרי כל השנים האלה אני מגלה שאני מתגעגעת. שנים לא היה לי האומץ. שנים הודיתי להשם שהוא שלף אותי מהעולם ההרסני הזה. שנים התגעגעתי בסתר ולא ידעתי. שנים השארתי פיסת לב אי שם בתיכון בארצות הברית, בלי להסתכל לאחור. פחדתי שאהיה כאשת לוט. אסתכל, ולפני שאבין שטעיתי לעזוב - אהפוך לנציב מלח.

לא עברו שלושה ימים ואני מקבלת הודעה: "היי, קוראים לי אליענה. שמעתי שהיית רקדנית מעולה. בלט ירושלים מקים להקת בלט לנשים דתיות. יש לנו שיעורים בבקרים ואנחנו מופיעות רק מול נשים. ממש נשמח שתצטרפי". נעתקה נשמתי. אפילו לקנאה ולגעגוע למה שהיה ונגמר, וטוב שכך, השם מקשיב לי. עוד לפני שהתפללתי על זה. עוד לפני שהחלטתי אם אני בכלל מתפללת על זה, ומה זה הזה הזה בכלל? השם הגיש לי הכול על מגש של כסף. במתיקות. הוא אמר לי: אני איתך, עם מי שהפכת להיות ועם מי שהיית לפני ששמעת עלי בכלל. אני איתך.

את פניך אבקש. באספקלריה מאירה ולא מאירה. בדיבור ישיר או עקיף. בחלומות ובמציאות עצמה. על ידי שליחים ועל ידי מסרים. בכל דרך. רק דבר איתי. חבק. חיבוק של אהבה ורחמים אין־סופיים שרק לך יש כאלה. תראה לי שאני לא משוגעת, שבחרתי נכון כשבחרתי בך. תראה לי שאני לא משוגעת שמדברת לסידור במילים לא שלי בתקווה שמישהו מקשיב. רק דבר. תראה לי ניסים, למד אותי השגחה פרטית מה היא. תראה לי שלא הרמת ידיים מאיתנו, שלא אמרת נואש. תראה לנו שתפילות לא שבות ריקם.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".