"איך בעלי מעז? זו התנהגות נוראה ושתלטנית"; הצצה אל תוך הקליניקה

'לא יאומן לאיזה עומקים אפשר להגיע כששואלים את השאלות הנכונות בטיפול...' חשבתי לעצמי שעה שיצאו מחדרי בני הזוג. מבע פניהם המואר וגוום הזקוף העידו על תהליך נכון, מדויק ומשחרר שעברו היום.

"השבוע", כך פתחה האשה "הגיעה לבתינו הבייבי סיטר הקבועה, בחורה מקסימה וסבלנית. בעלי היה צריך לשלם לה על כל שעות העבודה בחודש האחרון לפי הסיכום שנערך בינינו. כשחישב את הסכום הסופי נדהם לגלות שהוא גבוה הרבה יותר ממה ששיער, כנראה שעקב העומסים שלו בעבודה נזקקתי לעזרה מעבר למה שהתרגלנו עד היום וכך הצטבר הסכום הזה.

"בעלי, בלי לחשוב פעמיים, פנה אליה בספונטניות וביקש הנחה. הבחורה הצעירה והעדינה הזאת שבחיים לא ניהלה משא ומתן, הגיבה בהנהון ראש לאישור אבל היה שקוף לחלוטין שהסיפור הזה לא באמת מקובל עליה... לא יכולתי לשאת את הניצול הזה! מה בעלי חושב לעצמו שזה הפקרות? אם אין לו כסף לעוזרת שיעזור לי בעצמו אבל איך הוא מעז לנצל ככה בחורה תמימה ועדינה, בי-גדיל 20 שקל לשעה! נראה אותו עובד תמורת סכום פעוט שכזה. נכון שהצטבר סכום הגון אבל המאמץ שלה היה בהתאם, השעות לא נרשמו באוויר... בפעם הבאה שיסכם דברים מראש, זה פשוט התנהגות מגעילה ושתלטנית, אני לא יכולה לסבול את זה!"

חושיי המחודדים אותתו לי לבדוק את העומקים שעומדים מאחורי הסיפור הזה ולא לראות אותו בצורה שטחית, אבל עצרתי את ה'מטפל' שבתוכי ונתתי קודם מקום של כבוד לכאב הרב שהביעה: "אני שומע שהיה לך ממש קשה! זה בטח מאד לא פשוט לעמוד לצידו של בעלך ולשמוע את ההתמקחות הזאת..."

"זוועה!" – הגיבה, "אני כביכול אמורה לגבות אותו ולעמוד לצידו כמו אשה גאה ותומכת כשבתוכי אני משתגעת מבושה..."

"אהה", זה ממש מתסכל להביע הסכמה ותמיכה כלפי חוץ כשבלב את עומדת להתפוצץ..."

"איך אתה מרגיש עם מה שאשתך מספרת?" פניתי לבעל, "אני משער שהיו לך המון פחדים מול ההוצאה הזאת. מה קרה לך שם כששמעת שהצטבר סכום כה גבוה?"                                

הרב אטינגר בסדנה

השאלה הזו, שנשאלה מתוך אמון ואמפתיה כנה לרגשותיו, לא פחות מתחושות ההכלה ששידרתי לאשתו, גרמו לו לשתף פעולה ולענות לשאלתי: "אני יודע מה המחיר של שרות כזה בשוק, יש מספיק בנות שתשמחנה לשמור על הילדים שלנו תמורת 12 ₪ לשעה, אני קורא לעזרה דווקא ליהודית – זהו שמה של הבחורה, כי אשתי מאד מחבבת אותה וסומכת עליה, אבל המחיר המופקע שהיא לוקחת בהחלט יכול להצדיק בקשת הנחה. מה גם שאף אחד לא כפה עליה להסכים, היא יכלה בכיף לסרב לי והייתי משלם לה את כל הסכום".

"את מבינה אותו?" פניתי חזרה לאשה שמבע פניה העגום לא התרכך. "לא!" ענתה, "בעלי יודע מצוין שדווקא הבחורה הזו חשובה לי, אני לא מוכנה להביא לביתי אף אחת אחרת, לא ב10 ₪ וגם לא ב12. היא גובה ממני 20 שקלים כי זה מה שמגיע לה ואני לא מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם!"

שמחתי בליבי שהשיחה סוף סוף מתקדמת בכיוון הרצוי בלי שהייתי צריך להתערב בכך. הנה, האישה בעצמה מבינה שבעלה והקמצנות שלו לא הם מקור הכאב.

"ולמה כל כך חשוב לך לשמר אותה?" שאלתי בעדינות.

"אני לא מעוניינת להעביר נושא!" הכריזה בפסקנות. "מה שאני מרגישה מול יהודית לא זה הנושא שעליו אנחנו מדברים, אני רוצה להבין ממך כעת מה מביא את בעלי להתנהג בכזו צורה".           

"אני מבין" עניתי ברוך, "זה בוודאי נושא שמאוד חשוב לדבר עליו ולברר עם בעלך מה הרגשות שלו מול הוצאות כלכליות. אבל כעת נראה לי שחשוב יותר להבין מדוע דווקא הסיטואציה הזאת כל כך כאבה לך, הרי מן הסתם זו לא הפעם הראשונה שבעלך מבקש הנחה אז למה ההתנהלות הזו, מול יהודית, כל כך הקפיצה אותך?"

לחלוחית קלה בזווית העין שלה גרמה לי להבין שלא טעיתי... היא השפילה את מבטה ושתקה במשך דקות ארוכות. לא היה קשה להבין שברגעים אלו חומות ההגנה החזקות שבנתה לעצמה מתחילות להתפורר... אותה אשה שאך לפני מספר דקות הטיחה בבעלה האשמות קשות יושבת כעת וזוכה להישיר מבט אל תוך קרני השמש הלוהטות של נפשה פנימה.                                                

 "את רוצה לדבר על מה שאת מרגישה?" שאלתי.

"כן, מאד", ענתה בלחש. "אבל קשה לי לפתוח את זה ליד בעלי", הוסיפה בחוסר נוחות.  

"למה?"

"כי לא נעים לי להיות מולו דפוקה וחלשה".

"מה יקרה אם הוא יחווה אותך דפוקה וחלשה?"

"הוא יזלזל בי..."

בעלה קם על רגליו והציע בנימוס לצאת מהחדר. "למה אתה רוצה לצאת?" שאלתי אותו.                    

"כדי שאשתי תרגיש בנח" ענה. "אתה לא סומך עליה שהיא מסוגלת להיפתח לידך?" שאלתי. הוא סב על עקבותיו והתיישב בחזרה.

"בעצם", הרימה האישה את עיניה כשאור חדש בוקע מהן, "אחרי שכבר אמרתי שאני פוחדת מהזלזול שלו, אני מרגישה שמתחשק לי לדבר דווקא בנוכחות בעלי כי הבושה ממנו יוצרת חסימה בקשר שלנו והמחסום הזה גורם לי סבל רב. אתה חושב שזה בריא שאני אדבר על החולשות שלי לידו?"

המילים הללו כל כך נעמו לאוזני... בכל פעם מחדש כשאני זוכה להביא בני זוג למקום הנפלא הזה שבו המסכות שעטו על עצמם מתחילות להתקלף - אין גבול לאושר ולסיפוק שאני חש. מכאן סלולה בפניהם דרך מיוחדת ומרגשת של בניית אמון מחדש כל אחד לחוד ושניהם יחד.

"אז מה באמת קורה לך כשיהודית מגיעה אליכם הביתה?"

"ואוו" נאנחה האשה, "כמה אני מוצפת מול הבחורה הזו... בכל יום שלישי בצהרים כבר מהשעה שבה הילדים מגיעים מהמוסדות הביתה הם לא גומרים לשאול מתי יהודית מגיעה, וברגע שנשמעות הנקישות שלה על הדלת כולם קופצים מאושר ורצים אליה בשאגות של התרגשות. הם פשוט משוגעים עליה! ואני עומדת בצד, רואה את המחזה הזה, והלב שלי נצבט בחוזקה. למה היא, בחורה בת 16, מצליחה בכזו קלילות ונינוחות להשתלט על כל החמולה המופרעת שלי, כשאני בקושי שורדת איתם חצי שעה? היא מקשיבה בכיף לכל הסיפורים שלהם שלא נגמרים לעולם, נותנת להם לצבוע בגואש, מלמדת אותם לכתוב אותיות באנגלית, מכינה אתם צ'יפס וכוסות של ג'לי... ואני? הם רק מוציאים מהפה את המילה 'גואש' ובאותו רגע אני חוטפת עצבים, ומי חולם בכלל על צ'יפס וג'לי? איך הפספוסה הזאת מצליחה במקום שבו אישה מנוסה בת 35 כל כך נכשלת? אני כזאת דפוקה, חלשה, עצבנית, חולת ניקיון, היפראקטיבית שלא מסוגלת לשמוע את הילדים שלה שלוש דקות ברצף... מדברת כל היום בטלפון, בורחת למחשב לבצע הזמנות 'דחופות' בנקסט, או מפטפטת עם השכנה. ואז המסכנים שלי מנדנדים לי ועולים לי על הראש ואני פונה לשכנה או לחברתי בטלפון ומסבירה בחיוך מקסים שהילדים צריכים אותי. ומה קורה שנייה אחרי שאני סוגרת את הדלת או הטלפון? אז הגברת מתפרצת עליהם בהתקפת עצבים על כך שהם שיגעו אותי. מסכנים הילדים האלה, חפים מפשע, מה יהיה אתם? איזה אמא אני? אני לא קולטת איך בעלי העז להתחתן איתי... ומה הוא חושב לעצמו כשהוא סומך עלי שאני אגדל את הילדים? נס שיש להם את הערב השבועי הקסום הזה שבו אני מפנה סוף סוף את הזירה ויהודית המדהימה הזאת משלימה להם את החסכים... "

כך המשיכה לפרוק את שק הכאב הענק שהיא נושאת על שיכמה. היא דיברה ודיברה, כאבה ודמעה ופרקה עוד ועוד תחושות קשות שהיא חווה מול אישיותה "האיומה"... השיחה הסתיימה באנחה נוספת, אך הפעם הייתה זו אנחת רווחה של שחרור ופורקן, וכשפסעה אל הדלת לצד בעלה וגוום השחוח הזדקף קמעה - חשבתי לעצמי בסיפוק מה גדול כוחה של שיחה אמתית הנוגעת עמוק ומדויק בתהומות הכאב.

* * *

לא התפלאתי שבפגישתנו הבאה פתח הבעל בשאלה הכל כך אהובה ומוכרת: "הרב אטינגר, אני לא מבין איך זה יכול להיות שבשבוע שעבר אשתי רק דיברה על התסכול המזעזע שלה ולאחר השיחה הזו היא הייתה שמחה, סבלנית, נינוחה ורגועה הרבה יותר... "

לתגובות: 0583205359a@gmail.com