"רגע לפני הבריחה, נתפסנו על ידי שלטון איראן ונכלאנו בצינוק": סיפורה המצמרר של אתי ציונית

כשנפגשים עם אתי ציונית, 72, תושבת פתח תקווה, לא ניתן לדמיין ממבט ראשון את המסלול המפרך שעברה מאיראן לארץ ישראל. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, ניסו אתי ובעלה להימלט מהרפובליקה, אך לא הותירו מאחור את בני הקהילה. תוך סכנת נפשות עצומה החתימה אתי את דרכוניהם של בני הקהילה בחותמות ממשלתיות, אותן לקחה ממשרד האוצר האיראני. הם נתפסו, נכלאו ועונו במשך תקופה ארוכה – ולא נשברו. גבורה יהודית אדירה בת זמננו.

בילדותה, גדלה אתי בעיר האיראנית המפורסמת טוסרקאן, שנחשבת גם ל'בירת האגוזים' של איראן, על שם בתי המסחר המפורסמים שבה המשווקים אגוזים לכל רחבי הרפובליקה. "עיר הולדתי נושאת בחובה משמעות אחרת - חשובה בהרבה - עבורנו – העם היהודי", היא אומרת. "בטוסרקאן ממוקם קברו של חבקוק הנביא, שנחשב למוקד עלייה לרגל עבור יהודי איראן, אך גם עבור המוסלמים המקומיים".

בשנים אלו חיו יהודי המקום בשלווה. באיראן שלט אז השאה, מנהיג של חסד, אשר היה מקורב למדינת ישראל ולעם היהודי והיטה אוזנו לבקשות שהופנו אליו מצד יהודי איראן. "גם הקהילה הקטנה שלנו שגשגה בזכות כך", אומרת ציונית, "הייתה זו קהילה ששמרה על המסורת ועל מצוות הדת באדיקות". לאחר תום לימודיה היא הקימה בית עם בן הקהילה היהודית המקומית, ונולדו להם שני ילדים. באותה עת החלה להתעניין בעלייה ארצה. "במסגרת שאיפתי לעבור לגור בארץ, באתי לביקור בישראל באותה תקופה". אך החיים באיראן שאבו אותה חזרה לקרבם, וציוני התקשתה לעזוב את ארץ הולדתה באותו זמן.

השמים מתקדרים

בתקופת 'תור הזהב' הפרסי, דבר, כך נראה, לא היה יכול להעיב על שלוותם של ציונית ושל שאר יהודי איראן, אלא שאז החלו הפגנות ענק ברחבי הרפובליקה, שבישרו על סדק ראשון באחיזת הברזל של השלטון האיראני. רבבות בני אדם יצאו למחות נגד משטר השאה מדי יום, ואם זה לא היה מספיק, ארה"ב – בעלת הברית הוותיקה של המנהיג האיראני – הפנתה לו עורף ואילצה אותו להימלט מהמדינה, כשהוא מותיר אותה לידיהם של המהפכנים הקיצוניים.

"כאשר התרחשה המהפכה שימשתי בתפקיד בכיר במשרד האוצר האיראני. מתוקף כך הייתה לי גישה לתיקים חשובים, בהם גם למסמכים סודיים". באותם ימי הבראשית של ההפיכה, במסגרת אי היציבות התמידית ששררה בה, התחלפו ראשי הממשלה מספר פעמים. בשלב כלשהו התמנה לתפקיד ראש הממשלה מוחמד עלי רג'אי. רג'אי נחשב לקיצוני ביחסו לישראל ולמערב. מלבד זאת היה ידוע גם בשנאתו ליהודים. ראש הממשלה החדש, שלימים יחוסל על ידי האופוזיציה האיראנית, החליט להתנכר ליהודים. "במכתב מיוחד שהתגלגל לידי גיליתי כי רג'אי מבקש מכלל מוסדות השלטון באיראן לאסור על יהודים את היציאה מאיראן. מיד כשהגיעה ההנחייה לידי החלטתי לעשות מעשה. הגעתי לביתי ובעצה אחת עם בעלי סיכמנו להימלט מהמדינה".

(צילום: shutterstock)

כיצד נערכים להימלט ממדינה בה חיית את כל חייך?

"זוהי החלטה קשה מאוד. כדי להקל עליה, הגעתי לארץ ישראל לבדי, כדי להתרשם ולהכין את הקרקע בפעם האחרונה לפני העלייה. כשחזרתי לאיראן, גיליתי כי המהפכה כבר הפכה לעובדה קיימת. הדרכון שלי נבדק היטב בכניסה על ידי מאבטחי נמל התעופה, ולמזלי, אך בנס הוכנסתי מבלי שעוררו כלפי בעיות מיותרות".

פחד ואימה ברחובות

אתי שבה למדינה בה שוררים פחד ואימה. "הפגנות ענק נערכו עדיין ברחובות, ויריות נשמעו מכל עבר", היא מספרת. שרר חשש כבד לצאת מהבתים, ולא תמיד ידעתי ביציאתי האם אזכה לחזור לביתי. גם אוכל היה חסר. סנקציות שהטילו מדינות המערב על איראן עם השתלטות המהפכנים הביאו לתורות ענק בחנויות המזון מצד אזרחים שביקשו לרכוש מוצרים חיוניים כמו לחם וחלב".

אם המצב הכאוטי ששרר באיראן מאז פרוץ המהפכה לא הספיק - הגיעה המלחמה שנפתחה בין איראן לעיראק, והפכה את הרפובליקה למקום בלתי נסבל לחיות בה. "בקהילה היהודית היה חשש כבד מגיוסם של צעירים לקרב. ידענו שרבים מאוד מאלו שהולכים להילחם לא יחזרו עוד. באותה עת פעלו מספר רבנים כדי למלט יהודים מאיראן. הם ניהלו מערך בריחה שלם, שהוביל רבים מיהודי הארץ אל מחוץ למדינה. עבור הצעירים היה זה הצלה מגזר דין מוות כמעט וודאי בשדות הקרב. עם זאת, מבצעי הבריחה כללו עמם גם סיכונים, והיו מיהודי איראן שנהרגו במסע ההימלטות המסוכן, אך זה היה עדיף על פני מוות בטוח בגבול העיראקי".

בשלב זה מחליטה גם ציונית להימלט, אך היא מכינה את מבצע הבריחה בדרך מתוחכמת בהרבה. "החלטנו שלא להימלט בדרך של מסע בריחה מסוכן, אלא לצאת מהמדינה בדרך המלך".

אבל זה נגד את הצו, שאסר על יהודי איראן לצאת מהמדינה באמצעים הרגילים?

"אכן, באותה עת היה קשה ליהודים לצאת. אך מה עם המוסלמים? הם כמובן יכלו להימלט ללא כל בעיה. לכן, בשביל להימלט הבנו כי עלינו להיראות כמוסלמים". לשם כך היה על ציונית ובעלה להחזיק בתעודת זהות מוסלמית, שהייתה שונה מתעודות הזהות שניתנו לעמים אחרים. בנוסף לכך הם הצטיידו בפנקס של הבאסיג' – גוף הנאמנים של המהפכה. "הפנקס של הבאסיג'", מסבירה ציונית, "נועד לוודא מי בעד המשטר המהפכני ומי נגדו. עד-כדי-כך המשטר האיראני התנהל לפי הפנקס הזה, שגם במכולות היו חותמים המוכרים על פנקסי הבאסיג'".

השגת הפנקס היתה מסובכת מאוד, ולשם זאת ניצלה ציונית את גישתה למסדרונות הכמוסים של המשטר האיראני במשרד האוצר. "תחילה רכשנו תעודות ממוסלמים תמורת כסף רב, ולאחר מכן החלפנו את שמם בשמנו, כשאני עושה שימוש בחותמות שהיו במשרד האוצר - אליהם הייתה לי גישה – כדי להחתים את התעודות החדשות בחותמות ממשלתיות". בשלב הבא שיגרה ציונית את התעודות למשרד הפנים, ובתוך שבועיים מאז שהשיגה את התעודות המוסלמית - היו בידיה ובידי בעלה דרכונים. הדרך אל החופש נסללה.

"לשם ההבנה", היא אומרת, "קודם לכן ניסינו במשך 4 שנים להשיג דרכון ולא קיבלנו בגלל שאנו יהודים. מהרגע שהפכנו ל'מוסלמים' הכול נהיה קל יותר"...

ציונית ובעלה הקימו מערך הברחה מרשים, במסגרתו נמלטו עשרות יהודים מאיראן, כאשר ציונית חותמת בחותמות משרד האוצר פעם אחר פעם על מסמכיהם של הנמלטים. "במסגרת זאת הברחנו מהמדינה גם את אמו של בעלי ואת אחיו. לא היינו מסוגלים להימלט, ולהותיר אותם חלילה מאחור".

אחת מהנשים שעזבו את איראן הודות לפעילותה של ציוני הייתה נערה צעירה, שלאחר הימלטותה החליטה בצעד שלא ניתן להסבירו להוציא גם את תכשיטיה מאיראן. לשם כך היא יצרה קשר עם מבריח מקומי וחשפה בפניו את כל הסיפור. למרבה הצער, 'המבריח' לא היה אלא איש השלטונות האיראניים. הוא מיהר לשגר את המידע למסדרונות השלטון האיראניים, וציונית נחשפה באחת.

"בלילה אחד נשמעו דפיקות עזות על דלת ביתי", היא משחזרת. "12 אנשים לבושים אזרחית פרצו לביתנו עם אקדחים שלופים. הם קשרו את עיני ואת עיני בעלי ולא הסכימו לנו אפילו להתקשר למישהו שיבוא לקחת את הילדים הרכים שנותרו בבית לבדם. גם החימום שהיה בבית והובער באמצעות נפט נותר לדלוק. החמושים שפרצו לביתנו לא איפשרו לכבות את הפתיליה למרות החשש לבטיחות המקום. אנושיות לא הייתה הצד החזק של אנשי המשטר, מאז ועד היום".

מה הייתה התחושה שלכם באותם רגעים?

"האמנתי שאני עומדת למות. קראנו אני ובעלי 'שמע ישראל', והבנו שסופנו הגיע. גם עכשיו כשאני מספרת את זה אני חשה צמרמורת". דווקא אנשי המשטר ניסו להסתיר מבני הזוג את החשדות כנגדם. "הם אמרו לנו 'רק תבואו לשעתיים חקירה, ואחרי זה תשוחררו'".

ציונית ובעלה הופרדו זה מזה עם מעצרם, והם נזרקו כל אחד בבית כלא אחר. אוכל ומים לא ניתן להם במשך השעות הראשונות למעצרם. מבתי הכלא הזמניים הם נלקחו לבית הכלא שרק שמו מעביר רטט של חשש בקרב אזרחי איראן: כלא אווין הידוע לשמצה. "בכלא אווין ספגנו השפלות ועינויים קשים. בנוסף, סבלנו גם מאנטישמיות שתובלה באמירות קשות נגד העם היהודי. החוקרים נהגו להטיח בי פעם אחר פעם: 'רימית את המשטר האיראני, כעת תשלמי על כך ביוקר!', או: 'מי את שתרמי את הרפובליקה האסלאמית?'. אבל אני התעטפתי בחזות האסלאמית שנשאתי והתעקשתי שאני מוסלמית. החוקרים מצדם ניסו להוציא ממני בכוח את האמירה שאינני מוסלמית. בשלב מסוים סגרו אותי בצינוק והיכו אותי בשוט מעור. המכות היו בלתי נסבלות והתעלפתי. לאחר שהתעוררתי המשיכו החקירות ועמם העינויים.

"בכל אותה עת התחזקתי באמונה והתפללתי לקב"ה שיחלץ אותי מהמקום הנורא הזה. ביקשתי גם שלא יתפסו את הרבנים ששיתפו עמנו פעולה, וכן שבעלי לא יודה במעורבותם ולא יישבר ויודה שהברחנו אנשים נוספים מאיראן. תפילתי התקבלה".

לכל אורך החקירה המשיכו בני הזוג להתעקש שהם אכן מוסלמים. "בביתנו החזקנו שטר נישואים מוסלמי, שדאגנו לזייף מבעוד מועד כדי להערים על השלטונות האיראניים. אך החוקרים ביקשו לוודא באופן סופי שאני באמת מוסלמית ולא יהודייה. את הטענה כי אנו יהודיים הכחשתי כל העת. אולם החוקרים המשיכו לחשוד. לאור זאת הם החליטו לזמן למקום איש דת מוסלמי כדי שיבדוק אם אנו באמת מוסלמים".

למרבה הנס, ציונית עברה את המבחן בהצלחה. ובשל כך הוכנסו החוקרים למבוכה והחליטו לכלוא אותה בצינוק. "הייתה זו התקופה הקשה בחיי", היא משחזרת. "הייתי ספונה חודש שלם ללא תנאים. היו זורקים לעברי אוכל מתחת לדלת, כשחציו נשפך בדרך. בכל אותם ימים הקפדתי לספור את הימים, עד לחג הפסח, בו נשמרתי שלא לאכול מלבד קמצוץ מהנזיד ששלחו לי – כדי לחיות. לאחר חודש התעייפתי. ואז פניתי לקב"ה וביקשתי, זהו עד כאן. תוך כדי תפילה בכיתי והתעלפתי. כאשר התעוררתי שמעתי את הדלת נפתחת. השומרים פנו אלי ואמרו לי 'תאספי את חפצייך ותעזבי'. הקב"ה שמע את תפילתי.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"יצאתי החוצה והרגשתי את השמש זורחת על פני לאחר חודש שלם שלא ראיתי אור יום. קראתי קריעת שמע בהתרגשות, ושבתי לביתי יחד עם בעלי".

בני הזוג שוחררו תמורת ערבות גדולה לתקופה קצרה עד למשפטם. הם שבו לביתם וגילו כי ילדיהם בריאים ושלמים וחיו עד אז בקרב בני משפחתם. בשלב זה הם מקבלים את ההחלטה לברוח באופן מידי מאיראן. אך גם כאן הסבל ממשיך לרודפם. מבריח נוכל שקיבל את כל כספם - נמלט מבלי להותיר עקבות והם נותרו שבורים, רצוצים ועניים, כשמעליהם ממשיך להתנפנף חרב המאסר.

בינתיים מגיע עת המשפט, ושם נגזר על בני הזוג ציונית חצי שנת מאסר נוספת. השניים מחליטים בכל מחיר שלא לשוב לכלא האיראני ויורדים למחתרת, כשבמקביל בני משפחתם דואגים לאסוף להם כסף כדי שיוכלו להימלט מהמדינה. לאחר שהכסף נאסף מחליטה ציונית כלקח מהעבר, להעניק למבריח רק כמחצית מהסכום בשלב הראשון, כשהיתרה מובטחת לו לאחר השלמת מבצע הבריחה.

אפגניסטן – פקיסטן – שוויץ – והארץ המיוחלת

בלילה אחד נטול ירח יוצאים בני הזוג וילדיהם יחד עם המבריח על טנדר מיושן. הטנדר מיטלטל במדבר המקיף את איראן במשך שעות ארוכות. "מאתיים קמ"ש גמענו בנסיעה רצופה כמעט", היא אומרת. "מסביבנו שרר חושך מוחלט. לא הצלחנו לראות דבר, אך בזכות זאת הצלחנו להימלט מהפטרולים האיראניים ומהגששים המקומיים". רק הקור העז היכה בהם לכל אורך הדרך.

המסע שהתחיל בעומקו של איראן הסתיים באפגניסטן הסמוכה. משם המשיכה המשפחה לפקיסטן, בה קיבלה תעודת פליט רשמית של האו"ם. במשך שבועיים המתינה במדינה הערבית, מתנזרים מכל דבר מאכל לא כשר וחיה על פירות וירקות. על תום השהייה במדינות ערב הם מתבשרים בידי הסוכנות היהודית שמילטה אותם לשוויץ, ומשם הגיעו, סוף סוף, לארץ המיוחלת. בארץ הם התקבלו על ידי נציגי יהדות איראן. בתחילה נשלחו לבית מלון במרכז הארץ, ולאחר מכן עברו להתגורר בפתח תקווה לצד קרובי משפחתה שהגיעו ארצה עוד קודם לכן.

ציונית כיום בעלת משפחה ענפה, בנים ובנות, נכדים ונכדות, שחלקם משתתפים במאבק נגד איראן בתפקידים בכירים. היא עצמה סופרת שהוציאה 3 ספרים מרתקים. האחרון שבהם, "המזימה", בהוצאת סטימצקי. באחד מספריה, "תפוח אדום", היא מגוללת את סיפור הימלטותה עוצר הנשימה. בין לבין היא מוצאת את הזמן להתנדב בעמותת עזר מדוד בחולון, שמסייעת לנזקקים.

המייל של אתי ציונית: ‫seasionit@walla.co.il