פרשת ויצא: בשביל מה אנחנו חוגגים את נס פך השמן?

מנהל בנק הגיע לסניף וגילה לחרדתו שהוא נשדד. הוא מיד פנה לרואה החשבון ואמר: "בוא נקרא מהר למשטרה!".

השיב הרואה חשבון: "חכה, קודם אוסיף לסכום גם את ה-800 אלף שהעברנו לעצמנו לפני חודשיים, אחר כך נגיד שגם אותם גנבו"...

כמה אירוני זה, ששודדים מתקשרים למשטרה לדווח שנשדדו. קצת מזכיר את גנון הכנסת. סליחה, את מעון הממשלה. בעצם זה היינו הך.

מספרים לכל שהחרדים שודדים את תקציב המדינה - בזמן שנתח נכבד מהתקציב נשדד לטובת גורמים עויני דת ואנוש, ולטיפוח כדורי פרווה המהלכים על ארבע ועונים לשם חתול.

אבל ככה זה, עם אקדח - אפשר לשדוד בנק, אבל עם ממשלה - אפשר לשדוד עם...

ואם בשודדים עסקינן. זוג שודדים שדד מיליון שקלים מהבנק, ובתקשורת שמעו להפתעתם שנשדדו 3 מיליון...

רטן אחד השודדים: "סיכנו את חיינו בשביל מיליון אחד בזמן שהנהלת הבנק שדדה 2 מיליון בלי למצמץ".

הסיק חברו: "אז אולי עדיף בעצם ללמוד איך עובדת המערכת, במקום להיות שודד רגיל?"...

אפשר לצחוק שבמעון הכנסת מתנהגים כמו ילדים, אבל בינתיים השובבים שם למדו היטב איך המערכת עובדת...

עד כאן על ניצול הזדמנויות לרעה. מכאן - לניצול הזדמנויות לטובה.

* * *

נכנסנו לחודש כסליו. הריאות מלאות בריח הסופגניות, והנפש מן הכמיהה לאור הנרות.

אך הבה נשאל בכנות: בשביל מה מדליקים נרות בחנוכה? ובבקשה מכם, אל נא תשיבו שזה זכר לנס פך השמן. על זה בדיוק השאלה.

לכשנבחן את מועדינו נמצא, שהזכר של כולם הוא לדורות. אין מועד שמציין רק זכר למאורעות העבר גרידא.

פסח וסוכות - זכר ליציאת מצרים, שבגינה נעשינו לעם. שבועות - זכר למתן תורה, שאנו חיים למענה. פורים - זכר ההצלה מכליית הצורר הפרסי, שאנו חיים מחמתה.

אבל נס פך השמן? זה בהחלט יפה שהשמן הספיק לשבעה ימים נוספים, אבל זהו, הוא נגמר! אז מה הטעם לחגוג לזכרו?

מילא אם חנוכה היה מציין את ניצחון המכבים במלחמה, מובן. הרי ניצלנו ממוות בידי היוונים! אבל נס פך השמן - אך נחלת העבר הוא?

* * *

כאשר הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, למד בישיבה, לא היה ביד הנהלת הישיבה לכלכל את הבחורים. היו שמצאו בעל בית שהסכים להאכילם על שולחנו, בני המזל זכו גם לאפשרות ללון בבית מוסק, והשאר נאלצו למצוא דרכים כדי להתקיים.

אולם למרות כל הקשיים, הבחורים ישבו ועסקו בתורה. אוהו איך למדו!

מזלו של יצחק אלחנן הצעיר האיר לו פנים. הוא אכל על שולחנו של עשיר מבני המקום.

לימים השיא אותו עשיר את בתו, וחתנו השתלב בעסקיו והצטרך לאכילה על שולחנו.

החתן התפעל מחכמתו ושנינותו של רבי יצחק אלחנן, והציע לו לעבוד אצלו כמנהל חשבונות.

"למה תאכל לחם חסד?", אמר החתן, "תמשיך ללמוד, תעבוד אצלי רק כשעתיים ותקבל משכורת נכבדה". בעל הבית שמח בהצעת חתנו, ודחק ברבי יצחק אלחנן להיענות לה.

מיני אז הפסיק רבי יצחק אלחנן לבוא לבית העשיר. מה לו להיכנס למקום ניסיון ופיתוי? הוא אכל לחם עוני אצל משפחות דלות וסבל חרפת רעב, אך המשיך ללמוד מתוך הדחק, עלה והתעלה עד שהיה לרבם של ישראל.

לימים הוצרך לנסוע לווילנא לצורכי הכלל. אז כבר יצא שמו לפניו, וכל יהודי העיר יצאו לכבדו, המונים צבאו על אכסנייתו לחזות בזיו פניו ולהתברך מפי קודשו.

בין הבאים היה זקן מופלג, סוחר בעל עסקים מסועפים. הוא הציע לרב הצעה: מאחר שה' ברכו בעושר רב, וצאצאיו הרי הם עשירים כשלעצמם, מה לו בעושר הרב שברשותו אחר שלא ילווהו ביום פקודתו? על כן מוכן הוא למסור חצי מרכושו העצום לרב, כדי לזכות בחצי מתורתו.

"איחרת את המועד!", פסק הרב. העשיר הופתע ונבוך. איזה מועד הוא איחר?!

"אני הנער שאכל על שולחנך", סיפר רבי יצחק אלחנן, "בשעתו נתת יד לניסיונות חתנך להדיחני לעבוד. מיני אז הפסקתי לסעוד על שולחנך, ואתה הפסדת את הזכות של לימודי. כעת אינני זקוק לממונך. איחרת את המועד!".

זיכרון נס חנוכה הריהו כזיכרון יתר המועדים - לדורי דורות. ובדורנו - יותר מתמיד!

הדלקת נרות חנוכה הינה זכר לנס פך השמן שאירע בימי החשמונאים, אולם החנוכייה מבקשת להעביר לנו מסר באורותיה.

המנורה בבית המקדש רומזת לתורה, ואורה מהווה סמל לאור התורה המאיר וזורח (רבנו בחיי, שמות כ"ה, ל"א), כמו שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו', כ"ג).

הדלקת נרות חנוכה הינה מעין הדלקת נרות המנורה בבית המקדש (ראה רמב"ן, במדבר ח', ב'), ואף הם רמז לאור התורה המאיר וזורח לעד.

מסביר רבי אהרון קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרון), שנר חנוכה הריהו סמל לדורות - שאור התורה לעולם לא יכבה! אפילו אם רוב העם יטמא כאותם פכי שמן בימי חשמונאי, די שיישאר קומץ יהודים אדוקים שישמרו על טהרתם, ועבורם יעשה ה' ניסים לכל העם, שלא תמוש התורה מקרב ישראל ואור היהדות לא יכבה.

וכמה דברים אלה נוגעים לדורנו.

ממשלת יוון רומסת במגף ברזל את כל הקדוש לישראל; גזירות וחוקים שכל מטרתם לטמא את פך השמן הטהור ולדומם את קול התורה.

אך החושך הזה הקרה לנו הזדמנות נדירה.

כותב רבי יהודה החסד (חסידים סי' רס"א): "אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים... אתה תלמדם! ותקבל שכר גדול כנגד כולם".

דווקא בזמן זה, שחלק לא מבוטל מן העם בטל מלימוד התורה וקיום המצוות, ואף לא מעטים שתורתם הייתה אומנותם צמצמו בשעות לימודם כדי לאחוז בפלך המלאכה, נקרתה לפנינו הזדמנות פז ליטול שכר גדול כנגד כולם.

בימינו התורה נרדפת, ולימודה הריהו כמת מצוה - שכל העוסק בה נוטל שכר כנגד כולם!

* * *

כותב בעל הטורים על הפסוק "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כ"ח, י"ב), ש"סולם" בגימטריה "קול", וגם "ממון". ובנוסף, "והנה סלם" – בגימטריה "וקץ".

ויש בכך רמז יקר ונפלא, שבזכות קול התורה, ובזכות תמיכת בעלי הממון בלומדי התורה, נזכה במהרה שאור התורה יאיר ויזרח ונחיש את קץ הגלות ואת ביאת משיח צדקנו.

וכבר הובטח יעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּֽעֲפַר הָאָרֶץ וּפָֽרַצְתָּ" (בראשית כ"ח, י"ד). אמר הקב"ה ליעקב: אל תירא אם יושפל זרעך עד עפר, כי מתוך הירידה הוא יפרוץ ויגדל (חיד"א).

ואנו בני יעקב, זוכרים?