למה לא מעריכים אותי בבית בתי?

אני מגיעה לבית נכדי בכל יום אחר הצהריים, מאז שאני שבה מעבודתי, ועושה שם הכול: מקבלת את הילדים, מכינה להם אוכל, מכינה אותם לשינה ואפילו עוזרת בהכנת השיעורים.

אני עושה את זה בחשק, אפילו שזו ממש משימה. אני מרגישה שאני עוזרת לבתי, וזה חשוב לי מאוד, כי היא עובדת ולומדת קשה מאוד, ולא הייתה יכולה להסתדר לבדה.

מה שקצת מפריע לי, זה שהילדים, והאמת, גם ההורים, לא מאוד מוקירי תודה על מה שאני עושה. נראה לי כאילו מסתכלים על זה כמובן מאליו.

אני רואה לפעמים את יחסם של הנכדים של שכנתי אליה. מגיעים אליה מדי פעם לביקור, אבל לא מפסיקים להודות על הקציצות שעושה להם באופן קבוע ושהם לוקחים הביתה.

ואני עושה הכול, ולא ראיתי שמתרגשים מזה. 

* * *

כמה נכון הדבר שבני אדם לא מתייחסים באותה הערכה לדברים שהם דשים בעקביהם, ולדברים שקשה להשיגם.

אנשים נוטים לשכוח טובה שעשו עמם, אם עושים את הטובה הזו חדשים לבקרים.

לעומת זאת, קל להעריך מאוד טובה שעושים אתם, אם עושים את הטובה הזו מידי פעם, לאחר הפצרות, כשלפעמים לא יכולים לעשותה.

את סבתא נהדרת. נותנת לילדים שלך ולנכדים כל מה שאת יכולה.

אבל, האם אי פעם נתת להם להבין כמה שאת עושה? האם נתת להם להבין כמה קשה את עובדת לשם כך? האם אפשרת להם להבין שזה לא מובן מאליו?

אני בטוחה שלא.

את מגיעה כמו "גיבורת על", עובדת ומתקתקת, עושה כל מה שלדעתך בתך לא הייתה מצליחה לעולם לעשות, מסיימת והולכת.

אם את לא מעריכה את מעשי עצמך, למה שיעריכו אחרים?

בנוסף לכך, את בטוחה ומרחמת על בתך שלא הייתה מסתדרת בלעדייך, כי היא עובדת קשה מאוד. האם נתת לה פעם לנסות ולראות שאינה מסתדרת?

היא אפילו לא יודעת שלא הייתה מסתדרת, כי לא נתת לה לחוש בזה.

אז איך תעריך?

כשאנו רוצות שילדינו יעריכו אותנו, עלינו לעשות משהו בשביל ההערכה הזו.

לא מאוחר מדי.

אני מציעה לך לגמד במקצת את עשייתך, כבדרך אגב.

לומר לבתך: "מחר לא אוכל להגיע, כי יש לי...". כשבתך תאמר: "אוי, מה אעשה?", אל תעני לה: "אזמין לך פיצות, אזמין לך בייבי סיטר". תני לה להתמודד, לראות כמה קשה למצוא מה שהיא רוצה. כמה כסף זה עולה.

מדי פעם דברי ושוחחי אתה על מה שאת עושה. הסבירי לה שאת ממש מוותרת על דברים כדי לעזור לה, ושאת מצפה להערכה. לפחות למילת "תודה" כשאת הולכת. לפחות ל"חיבוק" של הודיה.

כשאת תהיי שלמה עם זה שמגיעה לך הערכה, היא תגיעה.